על מה שהיה (ומה שלא היה) בערב ההוקרה ל-11 הנקודות
ב-6 לאוקטובר 2021 נערך באולם אשכול ערב הצדעה והוקרה לוותיקי הפלמ"ח, מקימי י"א הנקודות ול-מ.א. אשכול, תחת הכותרת: "80 שנה לפלמ"ח, 75 שנה לי"א הנקודות ו-70 שנה ל-מ. א. אשכול".
בהודעה שנשלחה 3 ימים קודם בוואטצאפ של המועצה, נאמר שוותיקי הפלמ"ח ובני הדור השני יספרו על הנגב ודנגור.
האמת שידעתי על הכנת הערב, מאחר ונפגשתי ב"בית המגן" עם המפיקים/מארגנים לפני כמה חודשים, תוך שאלה האם אני מוכן גם לספר בערב המתוכנן לפני הקהל קוריוזים מאותה תקופה. אמרו שיתקשרו. אז אמרו. לא שמעתי מהם אף מילה. לכן, כאשר ראיתי את ההודעה על הערב ידעתי במה מדובר.
הערב באמת היה הצדעה לנירים ובעיקר על העמידה בדנגור בקרב של ה-15 למאי 1948 הוא יום הקמת המדינה ומועד התקפת הצבא המצרי את נירים (בדנגור).
על הבמה היו ותיקי הפלמ"ח ישעיהו גביש ומיקי כהן, וכן בני הדור השני של מקימי נירים והלוחמים בדנגור, רותי גבעולי בתם של אסתר ושאול גבעולי, אילנה קסלר בתם של מרגה וצבי קסלר ועומר אדן בנם של מרים ואברהם (ברן) אדן (למען הגילוי הנאות - רותי ועומר היו איתי באותה שישייה בבית התינוקות ובפעוטון יחד עם ארנה קפלון, גדעון מאיר ויובל גבעון). בין קטעי ריקוד של להקת איה אשכול, בה דבי ומוטי לבאן רוקדים כבר הרבה שנים, ומקהלת אשכול, בה לונה שרה גם המון שנים, היו קטעי סיפורים, זיכרונות וסרטונים על אותה תקופה ואיך הישובים והמועצה נראים היום.
מיקי כהן סיפר על הסרט "בית אבי" בו השתתף בתור נער בן 16, שסופו צולם בנירים ביום ההקמה, על הסרט ופגישה עם מיקי כהן פרסמתי בעבר ב"בית המגן" באתר נירים.
רותי גבעולי הקריאה מדברי שאול גבעולי על תקופתו כמפקד נירים בדנגור לאחר הקרב. שאול גבעולי "פספס" את העלייה על הקרקע של נירים וכן את יום הקרב בנירים ב 15 למאי. על אירועים אלה ואחרים הוא כתב ב"סיפורי חיי", זיכרונותיי-אשר את חלק א' מילדות עד עזיבת נירים ניתן לקרוא באתר נירים. אביא כן חלק מהכתוב בספר:
...." כל החברים רצו להשתתף באירוע המרגש של העלייה על הקרקע. היה צריך להשאיר חבר אחד לשמור על מחנה הקיבוץ. הוחלט לערוך הגרלה. קיוויתי שמעצרי ברפיח יזכה אותי בפטור מלהשתתף בהגרלה, אבל לא העזתי לבקש זאת. כדרכי, נפלתי בהגרלה. נשארתי לשמור על המחנה...."
...." ראוי לציין שכשלא נותר פיקוד פלמ"חי, היו אלה העולים, שהצילו את נירים. פעמים רבות שאלתי את עצמי מה הרגישו העולים שחוו את השואה, בעת שהוצבו בסכנת מוות חדשה מול הצבא המצרי. אחד הלוחמים העולים, אריה גניסלב. אמר לי: "יש הבדל בין אדם הנמצא בסכנת מוות ויש בידיו נשק ויכולת להילחם, לבין אדם שאין לו נשק ואין לו אפשרות להילחם באויב הלוקח אותו להשמדה". אחרי שהפיקוד נפל בהתקפה, מונה דובון למפקד דנגור וז'קי לסגנו. המינוי של ז'קי היה צעד חברתי וצבאי חשוב"....
..." החלפתי את דובון, וז'קי, העולה מצרפת, היה סגני. בנוסף לנושאים הצבאיים ייצג ז'קי את חבריו העולים. היו מספר החלטות בהן קיבלתי את דעתו בניגוד לדעותיהם של חבריי הפלמחניקים. לדוגמא: קיבלנו תוספת נשק שלל, מכונת ירייה מדגם ויקרס. היה צריך למנות מפעיל למכונת הירייה. ז'קי הציע שבחור בשם לוי, עולה משוויצריה, יקבל את התפקיד. היו פלמ"חניקים שרטנו על הבחירה. טענתם הייתה שהעולים לא שירתו בפלמ"ח ואינם מאומנים דיים. העולים לא אהבו את השחצנות וההתנשאות הישראלית של הפלמ"חניקים. מיניתי את לוי למפעיל מכונת הירייה. כעת היו לנו שתי מכונות ירייה. אחת הופעלה על ידי פלמ"חניק והשנייה הופעלה ע"י עולה. לעיתים, נתתי משקל לשיקולים חברתיים, יותר מאשר לביטחוניים"....
יש לציין ששאול גבעולי הוא כמעט יחידי מבין ילידי הארץ שהתייחס כך לעולים מבין חברי נירים. גם בחוברת סיפורי ותיקים "יחדיו" לציון 50 שנה לנירים, רוב הכותבים ילדי הארץ המשיכו את היחס של התנשאות ושחצנות מול העולים. יחס זה היה אחד הגורמים שרוב חברי הקבוצות שבאו "משם" לא נשארו בקיבוץ בחלוף השנים.
נשאלת השאלה למארגני ומפיקי הערב למה לא הביאו את אריה גנסילב, היחיד ממגני נירים שחי היום בנירים, ובין המעטים בכלל שעדיין בינינו, לעלות לבמה ולספר שם את סיפורו, אריה גנסילב עושה זאת בהזדמנויות שונות בביקורים בדנגור של קבוצות ומשפחות בהצלחה ועניין רבים מאוד.
גם דור שני לא חסר ביישובי י"א הנקודות במועצה בבארי, אורים ונירים שיכלו לספר "עלילות גבורה" או "הווי פלמ"חאי" למכביר.
היה מקום בערב הצדעה כזה להזמין את ותיקי י"א הישובים שבמועצה שלנו, שעדיין כאן שיעלו לבמה ויקבלו את ההוקרה וההכרה שכולנו חייבים להם, לא מספיק שראש המועצה גדי ירקוני אמר זאת בברכתו בתחילת הערב.
חבל שלא נעשה.