סיפורו של שיר

שיר השלום של נירים הפך זה מכבר להמנון הבלתי רשמי של הקיבוץ.

מילותיו רוויות ההומור ואהבת האדם, שנכתבו בתקופת מבצע סיני על ידי חבר הקיבוץ דאז, יצחק (ציקי) דינשטיין, מבטאות את השאיפה שמלווה את נירים לכל אורך השנים, לכונן יחסי רעות ושלום עם שכנינו שמעבר לגבול.

את השיר אנו שרים מדי שנה במפקד האש בערב יום העצמאות. ילדות וילדי נירים לומדים אותו כבר בגן, מתאמנים עליו במרכזונים ומובילים בגאווה את השירה בהגיעם לשנת המצווה. אבל, שלוש מילים בשיר עוררו בשנים האחרונות תחושת אי נוחות. במשפט המתאר את המפגש בין הפלח הישראלי והאיכר הערבי, היושבים ומדברים "על לול ועל רפת ומחיר של נשים".

מה עושים כשמילים של שיר ישן שכבר הפך לקלאסיקה מקומית, לא מתיישבות עם מערכת הערכים שלנו היום? איך נכון לשנות בלי לפגוע, לא בסמל ולא במחברו? בהתייעצות עם כמה נשים חכמות ואנשים נבונים, עלתה ההצעה לפנות אל מחבר השיר, להציג בפניו את הדילמה ולבקש את הסכמתו להתאים את השיר להיום. ואכן כך היה: כתבתי לציקי, סיפרתי לו עד כמה השיר אהוב ויקר לליבנו, וגם הסברתי את השאלה שהתעוררה.

וזאת היתה תשובתו:

ענת, אני מאד שמח לשמוע שהשיר ממשיך להתקיים בפיות ובלבבות של חברות וחברים, ילדות וילדים במקום שאהוב עלי במיוחד. אין לי בכלל בעיה עם התאמות של מילה פה ומלה שם, כל עוד המסר והרוח של השיר נשמרים. ולכן, אנא הרגישו והרגשנה חופשיות וחופשיים לשנות מספר מילים בשיר, מה שמעיד על כך שהשיר חי בלבבות המתאימים. למשל, אפשר לשיר " והשניים ישבו / ידברו על בצורת / על לול ועל רפת, / עיזים וכבשים." מעומק ליבי אני מבקש להביע את האושר שלי מכך שהשיר מושר בימים האלה של חקיקה ופוליטיקה כל כך מלאות שקרים וזדון. כל טוב, ויום עצמאות שמח לאלה שזוכרים אותי, וגם לאלה שלא. ציקי.

הודיתי לציקי בשם כולנו, הבטחתי שאת השיר השנה נקדיש לו ונצלם בווידאו למזכרת, ואני מצרפת כאן את הגירסה המעודכנת:

הנוסח הישן