קצת הסטוריה

דף הבית > קצת הסטוריה
 
 

הקמת נירים

במהלך 1943 - 1945 התגבשו ראשוני החברים, צברים משכבת גדוד “ניר" ארצית של תנועת השומר הצעיר, לגרעין לצורך הקמת קיבוץ עצמאי, שברבות הימים יהיה לקיבוץ נירים.

ב-28 ליוני 1946, יום לפני "השבת השחורה", יצא הגרעין לעצמאות עם "ההשלמה הבולגרית" ממסילות והתיישב במושבה באר-יעקב. קבוצה נוספת מהגרעין ירדה ל"מצפה גבולות" שבנגב להחליף את חברי קיבוץ חצור וקבוצה שלישית נשארה לעבוד בתל-אביב ובנחלת יצחק בעבודות חוץ שונות. בשלב מאוחר יותר עברה הקבוצה מבאר-יעקב לראשון- לציון, ובין מעבר אחד למשנהו נקלטו שתי "השלמות" נוספות, שחבריהן ניצולי שואה.

ערב מלחמת השחרור התהוו שני מוקדים של נירים: הקבוצה בראשון-לציון והקבוצה בנגב. כותבת אביבה בוסקין: " לי תמיד הייתה הרגשה, שהחמצתי משהו בעניין הנגב. כאשר עלו לגבולות, אני ישבתי בבאר יעקב והקמתי גן ילדים במושבה. לא היה לי עניין מיוחד לעבוד בחינוך, אבל אמרו לי שזו משימה פוליטית, ועלינו להכניס יד ורגל במושבה, שחלק ממנה רביזיוניסטית. כאשר עברנו לראשון- לציון ומאוד רציתי להיות בנגב, נבחרתי לקומונאית..." חרף המתח בין שני המוקדים – בראשון- לציון המפרנסים, בנגב החלוצים – מפעמת בלב כולם תחושה של ראשוניות, של התחלה חדשה ותקווה גדולה.


עליית 11 הנקודות

תקוות אלה הציתו את חזון ההתיישבות וראשי היישוב, כגון בלאס, ספיר, הרצפלד ולוי אשכול החליטו בספטמבר 1946 להעדיף את הדרום והנגב, ולהעלות ארבעה עשר יישובים במקומות שונים בארץ, מהם אחד עשר ברחבי הדרום והנגב. האחריות למבצע עליית 11 הנקודות הוטלה על מפקדת ההגנה, והיא מנתה את יוסף רוכל (אבידר) למפקד המבצע. הפעולה תוכננה כמבצע פתע לילי והכל נעשה בבסיסים שונים מתחת לאפם של הבריטים, שלא חשדו במאום.

יום העלייה נקבע לשבת למוצאי יום הכיפורים תש"ז. מועד המבצע הוסתר אף מאנשי המוסדות ומאנשי הסוכנות. רוכל הטעה במכוון את אנשי הסוכנות ואת אנשי הקרן הקיימת בהודעה, כי יום העלייה יתרחש ביום ראשון בלילה. כך הצליחו שלוש מאות משאיות עמוסות ולמעלה מאלף איש לצאת כמתוכנן באין מפריע למשימתם.



השקיעה בחולות

מבין השיירות שיירה אחת נעה מערבה בדרום אל אדמת דנגור, מקום עלייתו של קיבוץ נירים. כך בשישי לאוקטובר 1946 במוצאי יוה"כ תש"ז במבצע עליית 11 הנקודות נעה חבורת הצעירים אל נקודת הקבע הנבחרת שלהם, אבל כקילומטר לפני מעלה דנגור שקעו המשאיות בחולות. רק בראשית 1947 התיישב הקיבוץ בנקודת הקבע המתוכננת בדנגור.

אברהם אדן (ברן), מחבורת המייסדים ולימים מאלופי צה"ל, כותב בספרו "עד דגל הדיו": "שיירה עמוסה של כעשרים וחמש משאיות עשתה את דרכה כשאנו מחולקים בכלי הרכב, יושבים על גבי המשא. (...) נסעתי בטנדר בראש השיירה כדי להוביל אותה אל היתדות שתקענו בשטח. הגענו עד למקום בו היה עלינו לעזוב את דרך העפר ולהעפיל אל הגבעה. השטח שם היה חולי והרכב שקע מיד ברדתו מן הדרך. (...) העובדה שהמכוניות שקעו בחולות שיבשה את התוכניות. טרקטור לא היה, התמרונים של הרכב קדימה ואחורה בעזרת דחיפות וצעקות לא הועילה הרבה. לא היה מנוס מלהחליט על הקמת היישוב במקום בו שקע הרכב".


אנשי נירים והבדואים

הצעדים הראשונים בדנגור התקשרו אף לניסיון להשתלב במרחב הבדואי. ליד שער הכניסה לדנגור הוקם אוהל אירוח ( "המדעפה") לשם היו מגיעים בדואים ופאלחים. הפאלחים היו ,למשל, בני משפחת אבו מעמר ובראשם חאג' מיחסן. מקימי נירים מתיידדים עימם, מבקרים בבתיהם ושותים בחברותא כוס תה עם נענע. הבדואים ממשפחות ג'ומען (שומר אדמות דנגור) ואומבארק קשרו אף הם קשרים יפים עם צעירי נירים. יחסי אמון נרקמו בין כולם. הבדואים היו מפקידים את חרבותיהם בידי אנשי נירים וכמו כן צעירי נירים ינהלו עימם משא ומתן לרכישת תחמושת, שנגנבה ממחנות הבריטים ברפיח. הקשרים עם הבדואים נותקו לאחר מלחמת השחרור, אך המלחמות הבאות הפגישו את הידידים מן העבר. לאחר מלחמת ששת הימים סייעו אנשי נירים (בני מיטיב ואברהם אדן) לאומבארק, השומר הכושי של אדמות אום אל עוסאג' , להתיישב בסביבות ערד.


קרב דנגור-נירים 1948

ההתקפה על נירים
ב 15 למאי 1948, יום לאחר הכרזת המדינה, פלשו צבאות מצרים לגבולות המדינה. היישוב בדנגור, שמנה 39 מגינים עם נשק קל הותקף ע"י שני גדודים של צבא סדיר עם תותחים וטנקים. חצר נירים (100X100) כללה את בית הביטחון, חדר הגנרטור, ארבעה צריפי עץ, שני פחונים קטנים למקלחת ולשירותים וסככה לבעלי חיים. הימים שלפני המתקפה המצרית הוקדשו להתבצרות: חפירת עמדות ותעלות ומקלטים. בין עבודות הביצורים לאימונים ולקורסים, כגון עזרה ראשונה, החיים תוססים ומלאי שמחה.

הנשק בנירים
כשבועיים לפני ההתקפה נחוג ה"אחד במאי". בין שתי הסיסמאות, שנתלו בחדר האוכל, מכריזה אחת: "לא הטנק ינצח - כי אם האדם". ליד הסיסמא כעין קישוט מקלע חדיש (מ.ג. 34) ושרשראות כדורים. הנשק בנירים כלל 10 רובים, 7 קראבינים איטלקיים, 4 תתי מקלע ( 3 "סטנים" ו"תומפסון"), 2 מקלעים קלים "ברן” ו -מ.ג, מקלע כבד " שורצלוזה", מרגמה "2, מטול "פיאט" אנטי טנקי, רובה אנטי טנקי ישן, מספר רימונים ושקיות חומר נפץ בנות קילוגרם אחד.

לקראת הקרב
אווירת הימים ההם, הווי חברתי תרבותי לצד הכנות לקרב אפשרי, משתקפת במכתבי פנינה קלי: "היום (13.5.48) הגיעו שלושה אומנים מטעם הפלמ"ח לנגן וללמד שירים, מעשה טוב בימים טרופים אלה. הבחורים עבדו עד חשיכה בחפירת מקלט למרפאה. בערב התאספנו למסיבה. שרנו בליווי אקורדיון וקראנו קטעים מחוברת הפלמ"ח. בסוף המסיבה הודיע דודו, כי ישנן ידיעות ברורות על ריכוז צבא מצרי סדיר בגבולות הקרובים וכי נירים ועמארה תותקפנה. חיוך ילדותי השתקף על פניו, כשהבטיח לנו ש'בטח נסדר אותם'. האנשים המשיכו לישון כרגיל, חלקם בפיג'מות בחדרים וחלקם בבגדים בעמדות".

הקרב
לקראת ה - 15 במאי החששות נתגברו. דודו (דוד אלון) קיבל את הפיקוד על נירים. השקט הסתיר את העומד להתרחש. בבוקר ה - 15 למאי, כשהשחר הפציע ודבר לא קרה נתגנבה איזו תקווה, שדבר לא יקרה. ההפגזה התחילה ב - 07.00 בבוקר וכוחות מצריים נראו פרושים כקילומטר מנירים. ההפגזה התגברה וכבר נמנו מספר נפגעים. המסתערים המצרים לא הרפו.

פנינה קלי כותבת ביום ההתקפה (15.5.48): "בתעלה שהיתה על יד בית הביטחון נהרג צלאל מפגיעה ישירה של פגז. דודו נשאר מפקד יחיד. הידיעה על מותו של צלאל הדהימה אותו. צלאל היה יד ימינו בכל פעולתו, והיתה ביניהם הבנה הדדית במילוי תפקידם המשותף. דודו התאושש מיד ופקד להודיע לפחוס כי ייקח לידיו את תפקידו של צלאל. (...) פצצת תבערה נפלה על הצריף הראשון והוא התחיל בוער. הגורן הקרובה לשם גם כן התחילה בוערת. חום מאי וחום השריפה ליהט את האוויר והאנשים היו צמאים מאוד. יוסי, שרץ מעמדה 2 עם המ.ג. לכיוון עמדה 3 נהרג מרסיס בראשו ונפל על הכלי. (...) מאחת הפצצות שנפלו על יד השער נהרגו דודו ואפרים. נשארנו ללא מפקד. (...) המסתערים ראו שנכונה להם התנגדות וכי 'ריכוך' הפגזים לא הרג את כל אנשי הנקודה - והחלו נסוגים. (...) בזמן ההסתערות נהרג מכדורים צבי ל. (...) הפגזה כבדה מאוד התחילה אחרי הצהריים. הפצצות נפלו על המחסן והאורווה. הכל עלה באש. שמענו את אנקת הבהמות הנשרפות. בפעם זו לא ניסה האויב להתקרב. בעמדה 3 נהרגו רבקה וגיורא מפגיעה ישירה (...) ראינו את האויב מתרחק. בשדה נשארו הרוגים ושלל. המחנה היה הרוס ואודים עשנים בכל פינה. ההרוגים שכבו איש איש במקום נופלו".

לא הטנק ינצח…
לפתע נפסקה ההפגזה. לוחמי נירים יכלו לראות את המצרים נערכים ל"מסדר ניצחון" קילומטרים ספורים מהנקודה. בתום המסדר הצבא המצרי הסתלק מהמקום. היה קשה להבין מדוע צבא סדיר, שתוקף עם מאות לוחמים, ולרשותו שפע ארטילריה, שריון ומטוסים, ישלים עם קיומה של נירים ויודה באי יכולתו לכובשה. חצר נירים היתה הרוסה לחלוטין והצריפים הפכו לעיי חורבות בוערים באש. הסככה והמתבן נשרפו, בית הביטחון נראה ככברה מנוקבת. מצריף חדר האוכל נשארו קירות זקופים והגג מנותץ. על הקיר נותרה סיסמא מחג "האחד במאי": לא הטנק ינצח - כי אם האדם".

סוד הגבורה של מגיני נירים מפוענח בידי חברם דאז, אברהם אדן (ברן) בספרו "עד דגל הדיו": "נירים ספגה תשעה קבין של הרס והשמדה. כל שהיה מעל פני האדמה נהרס ונשרף, תעלות הקשר חרבו, כשליש מהלוחמים נפגעו וביניהם המפקדים. רוב הנשק האוטומטי יצא מכלל פעולה ואף על פי כן לא השיגו התוקפים שיתוק.

הריכוז בחצר הקטנה והדוגמא האישית של כל אלה, שעל אף ההפגזות הכבדות המשיכו לנוע בחצר כדי לראות ולהיראות, עשו את שלהם. רצות ורצים קישרו ללא הרף בין העמדות והמקלטים, הלוחמים לא פרשו למסתור, לא התחבאו במקלטים, הם המשיכו ללחום כל הזמן. ברגעים הקשים ביותר לא העלו על דעתם לסגת או להיכנע. הנחישות בה פעלו הכריעה את הכף. האויב הרגיש ביעילותם ברגעים הקריטיים, כשהגיעו לטווח קרוב, שרק בו נשק המגינים אפקטיווי. את קומץ המגינים תקף גדוד חי"ר מצרי שמנה כאלף לוחמים, מחלקה של שישה משוריינים, מחלקת מרגמות "3 (שישה קנים) ומחלקת מקלעים כבדים וכעשרים זחליליות נושאות נשק אוטומטי, התוקפים נסתייעו בגדוד ארטילריה ובטנקים".

הקרב הוכרע לטובת אנשי נירים, אך במשך תקופה ארוכה היה על אנשי נירים להסכין עם המצב של חיים במשלט הנמצא תדיר במגע עם האויב.
סרט שצולם על עדויות האנשים שהיו בנקודה בזמן המלחמה
יומה של נירים - מנחם שובל 1966
הקרב על דנגור
ניתן לראות עוד עדויות, תמונות ומסמכים מהתקופה בדף הפייסבוק של בית המגן - בניהולו של נמרוד חפץ


קיבוץ נירים – ההתבססות


המעבר ליישוב הקבע
הרס הנקודה בדנגור ונפילתם בקרב של החברים הקרובים הוביל את אנשי נירים לחיפוש אחר "הקיבוץ המובטח" במקום אחר. במבט לאחור מונים ותיקי נירים חמישה "מעברים" עיקריים בלכתם מן העיר למדבר: פעם ראשונה המעבר ל"מצפה גבולות", פעם שנייה המעבר שנקטע בשקיעה בחולות, פעם שלישית לגבעת דנגור, פעם רביעית -בתום הקרב -לחירבת מעין ופעם חמישית לנירים של היום.

ההתחלה הראשונה, הבראשיתית, היתה שם ב"שקיעה בחולות". מלחמת השחרור ו"הקרב על נירים" קטעו את ההתחלה הראשונית והובילו את אנשי נירים לחפש נקודת התחלה חדשה. מקומו של הקיבוץ נבחר בזכות השעורה הגבוהה, "קו המים", אמרו החברים ונטעו שם יתד לחיים. העשור הראשון של נירים רצוף התחלות. "אלה השנים המכריעות: קיבוץ בהתהוות - מרגע הלידה עד העמידה על הרגליים", תאמר אחת הוותיקות. שנים קשות של הישרדות והיצמדות עיקשת לקרקע ולרעיון הקיבוץ. סממנים של מעבר להתיישבות של קבע בתנאים בלתי אפשריים: דרכים משובשות, מיקוש ובעיות ביטחון, צמא ויובש באין מים, מלחמה על קיום. ובתוך כל זה נחישות ולהט עשייה - בניית המשק, איחוד בין הקיבוץ היושב ברשל"צ ומפרנס את כל החברים לבין הגרעין הלוחם בנגב ומחזיק בנקודה.

מספר מרדכי גלילי (מרה): " מלכתחילה נקבע שהקיבוץ יוקם בנקודת גובה 113, היכן שאנו שוכנים כעת ושחרבת מעין תשמש רק תחנה זמנית עד להעברה ובנייה מסודרים. לאחר מכן החלה ההעברה מדנגור לחירבה. הדרכים היו דרכי עפר, השממה שלטה, שום יישוב שלנו לא היה בדרך. כשהערבים הרגישו בתנועה לנגד עיניהם, הם כמובן הגיבו במיקוש. (...) כשהושלמו התוכניות לנקודת הקבע היה יום העלייה על הקרקע. גייסנו את כל הקיבוץ מראשל"צ ועלינו לנירים. תחילה נעשו העבודות החשובות ביותר - הוחל בהקמת צריפי המגורים, חדר האוכל ומקלחת. נמתחו גדרות ונחפרו עמדות מגן. (...) תוך כדי הקמת הנקודה נערכה תוכנית חקלאית וסומנו שטחי המטע, השלחין, והפלחה. עדיין לא הגיעו המים ושאבנו מים מהבאר הערבית שליד החירבה. רק כשנה לאחר מכן הגיע קו המים מאיזור ניר עם".

סוד כוחה של נירים
שלושה יסודות הגיעו ראשונים לנירים במדבר: הפרות, התינוקות והספרייה. הפרות - עדות לצמיחת המשק, התינוקות - עדות לאמונה בעתיד, הספרייה - אות ומשל לתרבות העל. בנובמבר 1949 בשער עיתון הקיבוץ תחת הכותרת "על הסף" נכתב: "נקודת המוקד בחיי הקיבוץ כעת היא ההעברה. ההעברה מהמשלט מלמטה אל הנקודה הקבועה למעלה, ובעיקר ריכוז הקיבוץ כולו במקום ההתיישבות, מבצע שיארך מספר חודשים. בכל זאת עם העברת בית הילדים (במהרה בימינו) יעבור סוף סוף מרכז הכובד לנגב. באמת הגיעה השעה שהקיבוץ, אשר מיום היווסדו חי בפלוגות מרוחקות זו מזו, יתחיל לחיות ולבנות את חייו המשותפים במקום קבע". המאבק על בניית החיים המשותפים מעלה הרהורים שונים. באוגוסט 1949 שואל מרדכי גלילי (מרה): "מהו הכח המלכדנו לקיבוץ ?", והוא עונה: "אני אומר שהכח הזה הוא רצונו של רובו של הקיבוץ להקים בית וחברה שטוב וכדאי יהיה לחיות בהם מתוך רצון חופשי. מזה נובעים גם אהבה ונאמנות לקיבוץ, נכונות להגן עליו מבית ומחוץ".


נירים בשנות החמישים
בשנות החמישים הראשונות קולטים בנירים את חברי גרעין "ארזים" יוצאי חברת הנוער מכפר מסריק ואת הגרעין האוסטראלי. נירים מתמודדים על תחילתה של חקלאות ולאט לאט מחלחלת לתוך "הגניוס הנירימי" אהבת האדמה ותודעת האיכרות. בדצמבר 1950 כותבים בעלון הקיבוץ: "קשה קצת לבטא את זאת. היינו לחקלאים. אנחנו מייחלים לגשם ועינינו תרות אחרי כל עב קטנה במערב, שגודלה ככף יד איש, כי תיהפך והיתה לענני גשם רבים מביאי ברכה. קשה להגיד זאת, כי דווקא את בריתנו עם החקלאות נכרות בצורה כזאת. והאם לא כך הדבר ? האם לא גשמי השנה ויבוליה הם שיקבעו את רמת חיינו בשנה הבאה ? היינו לאיכרים וחרדתנו - לזרע שטמנו באדמה. אכן צמאנו לגשם !"

בין ציפייה לגשם לבין המשך הביצורים, בין קליטת חברים חדשים לבין פיתוח המשק עוסקים החברים במאבק האידיאי על בניית עולם חדש. ביוני 1950 כותבת פרלה (פרלה נשר): "אין אנו חיים כאן כדי למצוא בית חמים. אנו חיים כי זו היא חובתנו. חובה - כי הגענו להכרת ההכרח בדרך זו, ואם נאמנים אנו עם מחשבותינו ואיננו בובות המיטלטלות עם כל יצר ורגש, שומא עלינו למלא חובת-אדם שלנו. ומכאן שדה פעולה נרחב להנעמת החיים, להפיכתם לביתיים, מלאי תוכן ותרבות. (...) אנו יוצרים נקודה קטנה, 'נירים', שערך לה בעולם הזה ובהיות כל אחד מאיתנו שותף לנירים, יש ערך לו ולחייו בעולם הזה ובזה סיפוקינו. זה היופי עבורנו. כל השאר טפל הוא לעיקר".

בסוף 1952 רוחשת "פרשת סנה" ונירים סוערת עד אשר כל "הסנאיסטים", רובם חברים מרכזיים בקיבוץ, מופרשים מן הציבור ועזיבתם נכפית עליהם מכח החלטת שיחת הקיבוץ. בנובמבר 1952 ב"יחדיו" עלון נירים נרשם: "בחטף נקלענו לתוך מערכה גלויה וחמורה. משפט פראג החריד את אחרוני הנרדמים מתרדמתם. כל אחד מאיתנו הבין את הכורח בחישול הכח, שפירושו ללמוד וללמוד ולהיצמד איש אל רעהו במסירות ללא קץ למען לפלס לנו דרך", וסולו (חיים שילה) ממשיך במאמר משלו באותו גיליון: "עלינו ללכת עוז בדרך שנקבעה ולא להסס כשהנאמנות לתנועה (ולעצמנו) מחייבת אותנו להיפרד מחבר או לקרוא לו לסדר בצורה התקיפה ביותר".

1955 – 1956: ההפגזה על נירים
נירים של עשור ההתהוות - אורחות חיים, חקלאות ראשונה, פוליטיקה גבוהה ובעיות ביטחון - קרקע וחלום ומעשים בכל יום. התמודדות קשה לצד נחישות וכח רצון בלתי ניתן לשבירה. כותרות ה"דפים הקרביים" של נירים ב 1955 על רקע מתקפות הפדאיון ופעולות הגמול מצביעות על מטוטלת החיים של אנשי נירים - "דף הקרבי" מ 1955 מכריז - "סיסמת היום: כל בחור וטוב - לנשק" ושלושה ימים לאחר מכן - "סיסמת היום: אנחנו נמשיך לחרוש ולזרוע".

ב 30 במאי 1955, שבע שנים לאחר הקרב בדנגור, חזרו המצרים והפגיזו את נירים. בדקות ספורות הפכו אנשי נירים מאיכרים ללוחמים. עיתון "על המשמר" מדווח באותו היום ( 30.5.55) הפגזת פתע על קיבוץ נירים החלה היום בשעה 11.00 לפנה"צ. האוכלוסייה הבלתי לוחמת ירדה מייד למקלטים וחברי המשק תפסו את נשקם ומיהרו לעמדותיהם. אותה שעה הוחלט להוציא את הטרקטורים ומכונות הפלחה השונות אל מחוץ לתחומי המשק המופגז. עובדי הרפת מיהרו אף הם וניסו להציל את עדר הבקר ולהעבירו לשדות. בהיותם בואדי שמעבר לגדר המשק נפגע העדר מפגיעת פגז ישירה שריטשה כ 30 פרות ופגעה בחמישה מהרפתנים". צבי קסלר ועליזה הנימן אבדו את שתי הרגליים, עוד שני חברים נפצעו קשה וחיים שפרוני, ממייסדי הקיבוץ ומוותיקי הפלמ"ח, מהדמויות המרכזיות של נירים ומהאישים האהודים במשק, נהרג.

באפריל 1956 מגיע לוי אשכול לנירים ומעמיד ברירה קשה: "הברירה היא בין פיתוח המשק ושיכון לחברים לבין מקלטים וביצורים". משיב לו בכעס ישרוליק מנירים (ישראל גל): "איננו יכולים ולא נקבל פתרונות סרק אלו. טעם ישיבתנו בגבול במועד זה הוא בניין משק קיבוצי פורח במקום הזה. עשינו זאת למרות כל הקשיים והקורבנות שהיו כרוכים בכך. ישיבתנו כאן למטרות ביטחוניות בלבד, מערער את ההכרח שבישיבתנו כאן, מערער את הנכונות למאבק ולחתירה מתמדת לפיתוח משק של ממש, חי ונושא את עצמו למרות כל הקשיים ובמקום הזה. (...) נירים מחנכת נוער וילדים, נירים קולטת חברים נוספים ומרחיבה ענפים ומשכללת שירותים ובונה בתים לילדים ולחברים (כן, גם בתים). בבנייה מתמדת זו ובפיתוח מתמיד זה - טמון כוחנו".

גרעין "נירים" מגיע…
ב 1955 - 1956 למרות האווירה הקשה לאחר מבצע סיני וההפגזה על נירים, נירים פורצת קדימה לקליטת גרעין "נירים", חניכי השוה"צ מקיני פ"ת, חיפה, קריית חיים ונווה שאנן. ממרחק השנים מעידים שניים מן הגרעין, עליזה ואליהו רז: "קיבוץ נירים 'שובר' את מחסום מאה החברים. גרעין נירים מגיע לנירים. גרעין של צעירים ורווקים, קומונה א', מגורים באוהלים ובצריפים. באים לקיבוץ שיש בו מקלחת משותפת, ענפים עתירי עבודת ידיים, לימודים לצרכי המשק בלבד, תקשורת של רדיו מרכזי ורמקולים לחדרים.

ובסוף העשור השני - קיבוץ שמבסס את החקלאות ומקדם אותה ויחד עם זאת שנת מיתון שבמדינה ומצב כלכלי קשה. נוכחות הגרעין בנירים בולטת: הגרעין שומר על מסגרת חזקה למרות הקמת המשפחות והולדת הילדים. נבנים בתים, התקשורת משתפרת, הלימודים כבר אינם מילה גסה... והשנים - שנים של הווי בחדרים, להקת הפזמונים וחיי תרבות עשירים".
שירי להקת הפזמונים הופכים להיות מסמליה המובהקים של "התרבות הנירימית" - נושאיהם מבטאים את הווי הקיבוץ ואורחות חייו. אחד השירים (שתי נקודות) עוסק ב"שיטת נקודות הוותק", והוא זכה לתגובות לא בהכרח אוהדות. לאחת התגובות הללו עונה אליהו: "ב'שיר הנקודות' ניסינו להלעיג רעיון ואני מבין שדי הצלחנו. ניסינו להסביר מה יוצא כאשר מביאים ערכים למכנה משותף והופכים אותם לנקודות. אז נוכל לקבל: וותק מדנגור=אסטמה 4+ ילדים. ודאי שזה מגוחך, אבל הגיחוך הוא לא בוותק מדנגור. דווקא מתוך חרדה לכבודו לא יכולנו להסכים לאפשרות הפיכתו לסתם נקודות" (22.3.63).

שירו של ציקי "שיר השלום", שנכתב בתקופת מבצע סיני, נתפס כמשאת נפש ותקווה לעתיד: "תראו רבותי שיגיע היום/ אצלנו בגבול יהיה עוד שלום/ ואנחנו ניסע לחאן יונס לסרט/ עם עבדול ווהאב בערבית מדוברת/ בלילה בחוץ יעבוד לו פאלח/ סטן ורימון הוא איתו לא ייקח/ ואיכר ערבי עם עגאל וכאפייה/ עם עדר פרות מן החושך יופיע/ ישבו זה מול זה ישיבה מזרחית/ ישימו באמצע ארגז ומפית/ והשניים יאכלו, ידברו על בצורת/ על לול ועל רפת ומחיר של נשים/..


נירים – העשור השלישי

השלום המיוחל לא הגיע. ב 1967 פורצת מלחמת ששת הימים, והיא פותחת עשור שלישי לנירים. השניות בין תקווה להתחדשות לבין החיים בצל המלחמה נמשכת. ב 1965 מגיע לנירים גרעין "תדהר" (חניכי השוה"צ מקיני ת"א, נווה שאנן, פ"ת, רחובות וגבעת שמואל) ויחד עם חברת הנוער "צאלה" מתמלא "החור הדמוגראפי" של נירים לאחר עשר שנים ללא השלמה. במלחמת '67 נמחק הגבול הישן. השכנים מעברו השני של "הקו הירוק" נשארו. בעיות הביטחון שבו והשתלטו על דאגות היומיום: בדיקת הדרכים, הקמת גדר על הקו הירוק ההיסטורי, דיפון הטרקטורים והקומנדקרים ולמרות הכל פציעתו הקשה של "גזר" (אליעזר ולך). אמיר אבני ז"ל, בנם של דורה ואבינועם, הבן הבכור של הקיבוץ, נהרג בעלותו על מוקש במטע האבוקדו סמוך לכניסה לנירים ב 18.2.1971.

שגרת החיים מעלה נושאים שונים על סדר היום: טלוויזיות במרכזי צפייה שכונתיים, הקמת בית החינוך המשותף "מעלה הבשור", תכנון חדר האוכל החדש, תכנון אולם הספורט ע"ש אמיר אבני ומבני ציבור נוספים, כגון "הקומונה" (מחסן הבגדים) והמכבסה. עניין נישול הבדווים בפתחת רפיח מופיע כנושא לדיון בשיחת הקיבוץ.


נירים – קליטה וכלכלה

בשנות השבעים עד תחילת שנות השמונים רצף של גרעינים ישראלים תנועתיים ולא תנועתיים ("חציל" 1972, "שבלול" 1973, "שממית" 1976, "קיווית" 1978) וכמו כן שני גרעיני אמל"ט - חניכי השוה"צ מונצואלה, חניכי "מכבי" מארגנטינה וחניכים מאורגוואי (אמל"ט 1976 ו"יחד" 1983).

בשנים הללו לא נפקד מקומם של בני הקיבוץ הראשונים כממשיכי הדרך ופה ושם "משפחה מעורבת" בת קיבוץ נישאת לחבר גרעין "תוצרת חוץ"... קיבוץ נירים: קיבוץ שחושב קיבוץ ועושה קיבוץ ומציאות החיים ותודעת החיים באה מן הקיבוץ ושבה אל הקיבוץ והכח בא מבפנים.
הקיבוץ היה זקוק לכח רב כדי להתגבר על נטל החובות, שנוצר בגין התוכנית הכלכלית הממשלתית לבלימת האינפלציה התלת ספרתית. הפעילות הכספית של הקיבוץ למעט זו הדרושה לקיום מינימלי נעצרה בשנת 1985 לארבע שנים. בשנת 1989 הוחל הטיפול ב"הסדר הקיבוצים" והקיבוץ עבר משלב ההישרדות לשלב הבלימה המתוכננת ולייצוב המערכת הפיננסית. נחישות אנשי נירים, שהוכיחה עצמה בעבר, שבה והוכיחה עצמה גם לנוכח המצב הכלכלי. במסיבת פורים של השנים הללו על דרך הסרקזם הפורימי נכתב על קיר המסיבה: "לא הבנק ינצח - כי אם האדם". האדם של נירים ניצח אף הפעם. מהפיכת המיכון בחקלאות ונס המים (הקמת המאגר, המאגרון, הנקזים, ניצול בריכת החמצון, פתיחת קו השפד"ן) הובילו את נירים להרחבה ניכרת של שטחי השלחין והפלחה. הצמיחה הכלכלית המחודשת באה מעבודה מאומצת, כמו הכניסה לשותפות במפעל "ניר-לט", הקונפקציה של אופנת "נירית", מעבדת המחשבים, חממות הפרחים, הסטודיו לעיצוב גראפי-"עיצובניק"- מטווח הירי ועבודות חוץ בתחומים מגוונים.


נירים – העשור החמישי
בעשור החמישי של נירים פורצים גבולות במובנים רבים. כותב מרטין בן מורה, ממזכירי הקיבוץ באותה עת: "המשק מתפתח. ממשיכים לשפר את הקיים. מקימים ענפים חדשים ומגוונים. פיתוח תיעוש עם שכן קיבוצי. התשתית הכלכלית מתחילה להתייצב. השקעה רבה ב'הון אנושי' כאוצר הטבע העיקרי שלנו. צעירים רבים מתפתחים ולומדים במסגרת נירים והופכים להיות ראש חץ להמשך התפתחותינו. צמיחה דמוגראפית: בני קיבוץ ובנות קיבוץ, גרעינים ישראלים תנועתיים חדשים ("ניר" 1990, "פסיפס" 1994), בוגרי חברת הנוער "צבר", עולים ונוספים. מהפיכת הלינה המשפחתית ותנופת הבנייה החדשה, ובעיקר החיפוש אחרי השינוי, שינוי שמפתח את האדם ואת איכויותיו יחד עם שימור האחריות המשותפת והסולידריות החברתית. כאן אין "תשובת בית ספר", אך יש "דרך נירימית" של התמודדות והתנסות".

בסוף 1994 כותב ב"יחדיו", עלון נירים" רוני גיטר, מזכיר הקיבוץ: "אנחנו לא איזה כפר של טיפשים נטולי השכלה. אנחנו לא איזה אוסף מקרי של בורים ועמי ארצות שמתגודדים אחד מול השני במלחמה על קשיי יום וקשיי פרנסה. אנחנו חברה שמאמינה ביכולות שלה והיא מאמינה בדיוקן האנושי שלה. הקיבוץ הוא מפגש אנושי שאין כדוגמתו ומכוחו הפילוסוף שוטף כלים והמדען מתכנן את מקום השירותים בביתו של השכן והאמן עובד בשלחין... בזכות האמונה במפגש הזה ובעתיד האנושי הצפון בו יש תקווה שאנשים צעירים שמסוגלים לחשיבה אינטיליגנטית חכמה בעלת תעוזה יתפסו את היופי הטמון באורח החיים השיתופי ויהפכו אותו לתורת חיים משוכללת יותר מכפי שיש לנו היום".


רוחות השינוי
שני העשורים האחרונים מאמצע שנות התשעים ועד לתחילת העשור השני בשנות האלפיים מציינים את בשורת השינוי מחיי שיתוף קיבוציים, קופה משותפת ומעורבות חזקה ממוסדת לרווחת הפרט והחברה לחיי קהילה כפרית, שמעורבותה בחיי הפרט מוגבלת, הקופה אינה משותפת ושכר חברי הקהילה נמדד לפי יכולתו ומעמדו של החבר במקום עבודתו והמשכורת היא שלו ולא של הקיבוץ. מידה מסוימת של ערבות הדדית נשמרת בזכות יצירת רשת ביטחון המתהווה ממסי קהילה (מס אחיד ומס פרוגרסיבי). המעבר מחיי קיבוץ לחיי קהילה נקבע ליום האחד במאי 2011.

תהליך התהוותה של תפישה חדשה החל בסימנים המוקדמים, שרק בדיעבד ניתן לראות בהם את האותות לשינוי, שאין ממנו חזרה, למשל התקווה לקליטת גרעין אידיאולוגי של תנועת השומר-הצעיר (גרעין "פסיפס" 1995 – 1998) התנפצה על קרקע המציאות, לאחר שהגרעין הפנה עורף לרעיון ההגשמה בקיבוץ והעתיק את פעילותו לעיר. מגמה זו בלטה ברוב גרעיני תנועת "השומר-הצעיר", והניסיון של נירים להיעזר בגרעינים של "הצופים" נכשל; הפרטות כביכול חסרות חשיבות חורטות בפועל את כתובת השינוי על הקיר, כגון הפרטת הפרי ב"כלבו" (1997), התקנת מוני חשמל (1999), ההחלטה על "תוספת ותק" (2000), ההחלטה על "מענק בגין הורים" (2000), ההחלטה על עבודה בתשלום לצעירים (2000), ההחלטה על הפרטת המזון (2004) וביטול ארוחות בוקר וערב (2008).

מול אותות השינוי מלחמת מאסף סביב עולם ערכים קיבוצי : ניסיון, שלא עמד במבחן, היה לאמץ אמנה שיסודה בקיבוץ הארצי (1997). ניסיון זה כלל קבלת עקרונות מכוננים להמשך קיומו של הקיבוץ השיתופי (2001). חרף התמיכה בעקרונות, הפער בין התמיכה בהם לבין חיים בהתאם להם חיזק את התובעים שינוי. הפכים הקטנים סמנו את הכיוון: סגירת "משק חי" (2004), הפסקת כרטיסי אגד "חופשיים" (2004), ועדת צריכה פסקה לפעול (2000), ועדה פוליטית חדלה להתקיים (2004).

בחצר הקיבוצית צמח ועלה מבנה מוסדי אחר ולצדו עולם מושגים חדש, כמו הסדר פנסיה (1997), "הסדר יחסי משק-קהילה" (2000), ועדה כלכלית ולה שני חברי דירקטוריון חיצוניים (2001), ועדת ביקורת פנים (2004), מזכיר שכיר (2007), גזבר שכיר (2009), מנהל קהילה שכיר (2009), הצבעה בקלפי (2005), צמיחת מעמד "התושבים" (2005).

בשנת 2006 הוקם צוות "נירים לאן?". שאלת השינוי הייתה לשאלת העיתוי. בהמלצת צוות "נירים לאן?" נבחר צוות חדש, "נירים מחר", ועליו הוטל לסיים תהליך השינוי.

העיכוב בהתקדמות התהליך נבע מבעיות ביטחון, מירי קאסאמים טורדני ומתמשך (2002 – 2003, 2007). בעקבות ההסלמה באש הקאסאמים ולנוכח "מבצע עופרת יצוקה" משפחות וילדיהם עוברים לגלות מרצון למשמר-העמק. בשוך סערת המלחמה נבנים הממדים ברחבי נירים ושביליה. כוח החיים של נירים גבר על הנטייה לשקוע בבוץ כלכלי: השותפות עם "ניר-אל" הופסקה (2008), הוחלט על הקמת בתי קירור (2008).

במהלך 2010 – 2011 דיונים רוויי מתח על מודל השינוי, על הפנסיה ועל הבטחת זכויות למייסדים. מודל השינוי ומעבר לשכר דיפרנציאלי התקבל בהצבעה שלישית. השינוי המיוחל החל לפעול מה - 1.5.2011