בעיתון "הארץ" של שבוע שעבר כתבו על חדרי האוכל בקיבוצים, שהפכו בחלקם למיזם מדהים. יפה, נכון? אז נכון, אומרים שהעולם עשה סיבוב, בטוח בגלל הרבה דברים, כנראה שלחלק מהדברים קוראים קורונה, אבל לא רק. גם בחברות מאוד לא שיתופיות הפכו יותר חברתיים, בכל מקום מחפשים עיצוב ישן, ריהוט מוסדי, כסאות משופשפים של חדר אוכל והופה, הפכנו להיות אופנתיים.

לפני כשנתיים אחת הבנות שלנו מצאה בתל אביב ליד הפח את הספר הזה. היא הביאה אותו אלינו ושמחנו בספר הזה מאוד. זה ספר שנכתב לא על ידי קיבוצניקים, אלא דווקא על ידי שני אנשים עם המון כבוד והשתאות מהמטבח המשותף עם המסורת (רגע, זאת מילה שלא לכאן). יש כאן צילומים ארכיוניים, וזה מאוד משעשע ממרחק השנים, ויש כאן מנה ייחודית עם סיפור מהרבה קיבוצים ודווקא לנירים לא הגיעו. לכפר מסריק של יוסי כן, הוא התאכזב מהמנה שבחרו. אולי בגלל הקירבה לעכו בחרו מנה אהובה - חומוס. לא בחרו מנות צ'כיות מילדותו כמו עוף עם קימל או דגים מהבריכות. תמיד תלוי את מי שואלים. מה שלא יהיה, הנה אנחנו כאן להשלים מנות מחדר אוכל של נירים. מנות מהעבר ועוד סיפורים.

כשעברו לחדר האוכל (שהיום עומד בודד מעל למועדון לחבר), עשו מסיבה גדולה, אפילו הילדים הוזמנו. הוזמנו שפים מקיבוצים שכנים, עשו כאילו זאת מסעדה עם המון מנות ותפריט והגישו בין המנות תפוח אדום שלא נראה הרבה במקומותינו. בחדר האוכל היו תפריטים קבועים, שניסחו אותם כנראה בקיבוץ הארצי, כי ראיינתי קיבוצניקים רבים, וכולם אכלו באותו הרכב ולרוב אפילו באותו יום בשבוע: ביום שלישי הגישו דג מצופה עם פירורי לחם עם פירה ועם צימעס, ביום שישי עוף בתנור ועוף עם ירקות, בשבת נקניקיה עם פיג'מה ושעועית.

בחדר האוכל, למשל, עישנו. היו מאפרות,על כל שולחן לצד הציבורית. רבו נורא שזה ייפסק, כי זה היה שגרתי, כולם קיטרו על האוכל. היום תראו לי את הבית שיש בו כמעט כל יום אוכל טרי, לא מופשר, לא מוזמן ולא מעובד. קציצות היו קציצות, מרק היה מרק, קצת בשבת בשנים האחרונות נקניקיות....

אז בבוקר היתה ארוחה קבועה – ירקות, מוצרי חלב וכמובן ביצה קשה וביצה קלה. אמרתי שקיטרו על האוכל, אז או שהביצים לא התקלפו, או שהקלות היו קשות או חיות... תמיד היה על מה להעיר.

בערב היו סלטים, האמת? די מוזרים, והיתה תמיד מנה חמה: פיצה, שקשוקה, לחם עם קטשופ ולמעלה גבינה צהובה, נקניקיות. והיה מרק שנשאר מהצהריים. לפעמים גם הגישו מעדנים, חמאה שמנת, חלווה, והיה מין נוגט מוסדי כזה, טעים ממש.

אבל אלו לא המנות הייחודיות, אלו דברי רקע כלליים. המיוחדים היו עובדי השבת, לא לפי הטיב, אלא אלה שאני זוכרת:

עמליה ומיקס חזרו משליחות באפריקה, עמליה למדה שם לבשל אוכל חדש, סיני. פעם בכמה זמן היו מזמינים אותה והיא הכינה צלעות ברוטב חמוץ מתוק, כדורי בשר עם אננס וכרוב מוחמץ סיני. איזה חידוש זה היה, אין לי אותיות במקלדת.

שלמה גולדשטיין היה מבשל בשבת, אוכל חריף איזה חידוש, שעועית חריפה, פסטיציו, שזה פסטה עם בשר (וסליחה לצדיקים, נראה לי עם גבינה צהובה).

אבינועם אבני היה עושה צ'ולנט מצויין ובשר ציידים, שזה הודו אבל מושרה עם תפוחי אדמה ופירות.

גבי אנקר היה עושה חמוצים להתעלף ואחרי בניומין חפץ היו מחליפים את חבית השמן, אבל הוא בישל נפלא. ברכה בלושטיין מהכל בו הייתה, אני חושבת, האקונומית הנצחית. ודויד שאמי הניצחי שהגיש את כל המנות בהרבה איכפתיות.

והיו עוד שעבדו במטבח ובחדר האוכל שנים. אני, שעד היום אוכלת המון בחדר אוכל, תנו לי מכונה לשטיפת כלים מסתובבת, קציצות ופירה ואני מרוצה.

אני זוכרת הרבה רגעים של שיחות, של צחוקים, של דיבור שהיום חסר. יש משהו בטריטוריה שהיא ציבורית שמזמין לדעתי שיחרור. לפני שאני שוכחת, כי מה שמגיע מגיע - הארוחות הקהילתיות בנירים היו מצוינות. החזירו עטרה ליושנה ובגדול, וכל הכבוד לכל הצוותים וביחוד לאורן.

אז חדר אוכל הופך להיות שוב באופנה, נהיינו מעודכנים. בתיאבון תמיד.