כמעט ליד כל דירה של חברינו ניצב לפחות זוג אופניים אחד. לפעמים – יותר.
מסתבר שחלק לא מבוטל של הגלגלים שכחו מתי הסתובבו בדרכי הקיבוץ. אז מה תפקידם?
מבקר מן החוץ יכול להתרשם שזהו מין פסל סביבתי, שכל חבר קיבוץ רוכש לעצמו ומציב אותו בפתח גינתו לשם קישוט (אפשר להתוכח על הטעם) או קמע.
יש זוגות אופניים, הממלאים תפקיד של תמיכה בעצים, פן יתמוטטו.
יש זוגות הנשענים על קיר הבית, כדי לתמוך בו או להיתמך ע"י הקיר, כי מזמן יצא להם האויר.
אחרים, שעייפו כנראה מלעמוד על גלגליהם, עומדים הפוכים, עם הגלגלים כלפי שמיים. אולי הם זועקים באלם שיחדשו את עלומיהם כקדם, יפיחו בהם אויר ויתנו להם למלא את תפקידם המקורי: לנוע על הדרכים.
אחרים, גלגליהם כבר פורקו מהם, והם איבדו כל תקוה לשוב ולשרת את בעליהם.
כל שלדי האופניים האלה מתקנאים בפסל היפה, מעשה ידי גיל בורשטיין (בנם של פרנסין וחיימקה), שהשכיל ברוב כשרונו ומיומנותו האומנותית ליצור את כדור האופניים, המייפה את הכניסה לקיבוץ.
על ראש הפסל קבוע לו איזה שלד שהיה, בעבר הרחוק, בשימושו של אחד הפעוטות. עכשיו הוא צוחק שם ממרומים, לקנאתם של הזוגות הנטושים בכל רחבי הקיבוץ.
האם סוף דרכו של כל זוג אופנים להירקב בפיתחו של שיכון אחד החברים?
כל שכתבתי נאמר בתקוה, נאיבית, יש לומר, להביא גאולה לגרוטאות, שהדיבור מעולם לא היה חלק מתכונותיהם.
כל שאמרתי – בשם האופניים נאמר.
ולא אמרתי דבר על בעליהם.