ג'ו בר-און בן לדון וזלאטה בורנשטיין, נולד ב-4/4/1930 ט"ז ניסן תר"צ, בבריסק שבפולניה. ב-1938, בהיותו בן 8 שנים, היגרה המשפחה למלבורן שבאוסטרליה, מאימת המלחמה שבאופק. הוא חווה על בשרו את קשיי ההסתגלות, שפה שונה ומנטליות אחרת. לאחר תקופת הסתגלות, הוריו פתחו חנות מעדנים, וממנה התפרנסו. בעודו נער צעיר, מתו עליו הוריו, והוא ואחיותיו ניהלו את החנות לפרנסתם.

ג'ו למד בבית הספר שליד האוניברסיטה במלבורן, אך הפסיק את לימודיו לאחר מות הוריו. (כל חייו אמר לילדיו, שלמזלם יש מי שידחק בהם ללמוד, כי לו לא היה מי שיעשה כך). כבר בגיל צעיר מאד, היה עצמאי ואחראי על חייו. רוב חבריו, שלא כמוהו, היו חברים פעילים בתנועת הנוער "הבונים" ו"השומר הצעיר", בעוד הוא מנהל את החנות, מרוויח היטב ומבלה. ג'ו התחיל להתקרב ולהכיר את הציונות ואת הרעיון הסוציאליסטי, בעת ששבר את רגלו ובילה מאונס בבית תקופה ארוכה ביותר. בתקופה זו קרא המון, שוחח הרבה עם חברים, שיחק שח שעות ארוכות והאזין למוסיקה קלאסית. הוא קרא ולמד מאוד ביסודיות, הפך בדברים וחקר, ובסופו של דבר הפכו אלה להשקפת עולמו. בשנת 1954 הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" במלבורן, ובשנת 1955, עלה ארצה והגיע עם ראשוני הגרעין האוסטרלי לקבוץ נירים. ושוב, קליטה, מנטליות שונה ושפה קשה. בתקופה זו עבד ג'ו בפלחה, ואחר כך בעדר הבקר.

בשנת 1957 נשא את סולאנג' ז"ל לאישה ונולדו הבנות אדווה (1958) ונטע (1960). קשיי ההסתגלות של המשפחה למציאות הקיבוצית של ראשית שנות השישים, הביאו אותה להחלטה לעזוב את נירים ולחזור לאוסטרליה, ושם, שוב, קשיי קליטה והתבססות. ואז קרה האסון הנורא, וסולאנג' נפטרה בעת לידתה את בתם השלישית. ג'ו, שבור והמום, ניסה להישרד אבל החשוב מכל היה, להיות עם הבנות, ולתת להן את החינוך הטוב ביותר לדעתו, ולכן החליט לחזור לנירים.

בסוף שנת 1965 נישאו ג'ו ועפרה והקימו משפחה חדשה, ונולדו הבנים רן (1967) ואילן ז"ל (1969).

החיים נכנסו למסלול של שגרה, עבודה, משפחה, חברה, כשג'ו תורם ממרצו ויכולת המעורבות שלו בכל תחום בו עסק. ג'ו נכנס לעבודה ברפת ואחרי כמה שנים עבר לחצרנות, בתחילה חצרנות של בתי הילדים ולאחר מכן חצרנות כללית. לאחר מספר שנים עבר למסגרייה, למד ואהב את המקצוע. היה סדרן עבודה מספר פעמים, היה פעיל בתחומים שונים ומאד מעורב. ג'ו אהב לצלם והפורטרטים שצילם ילוו אותנו ויישארו אחריו לתמיד. אהב מאד לקרוא. אהב היסטוריה ופוליטיקה והיה "חולה" עיתונים. שיחק טניס ומאד אהב לאמן את הילדים. אהב את החוגים, שיחק ואימן בשח ומצא עניין בברידג', כשהיה חולה מאוד.

באוקטובר 1983, יצא ג'ו לשנת לימודים בגבעת חביבה. כל החיים ליוותה אותו הרגשת ההחמצה בלימודים, והוא יצא מלא תקוות לקראת הצפוי לו. הקורס עסק בנושאים כמו, לימודים כלליים, היסטוריה של עם ישראל, כלכלה, קיבוץ, יחסי יהודים ערבים ועוד. ג'ו פרח, שיתף את חבריו בכל אשר שמע, שוחח והתווכח, ותמיד מתוך רצון להגיע לאמת. תמיד עמד על דעותיו, גם אם לא היו מקובלות. לא עבר זמן רב, ובתוך כל הרצף הזה חלה ג'ו. זה נפל עליו ועלינו כפצצה. ושוב, כדרכו, ג'ו שואל וקורא, לומד ומתעניין האם אפשר לנצח את המחלה הנוראה? ובעוד הוא מחפש את דרכו, נחת עלינו האסון הנורא. ממנו לא התאושש ג'ו מעולם, מותו של אילן שלנו. זו הייתה מכת מחץ. בכוחות שלא יאמנו, המשיך ג'ו לקבל טיפולים, המשיך בלימודיו וכאב כל הזמן.

הדבר הכי חשוב עבורו הייתה המשפחה. ג'ו היה איש משפחה אדיר. הקשר שלו אל כל אחד מאתנו, הצורך שלו לראות את כולם אתו ומסביבו, יכולת הנתינה שלו, ההשתתפות בחיי כל אחד מבני המשפחה והרגשת היחד הנהדרת שהביא אתו, אלו היו יצירתו הגדולה והנהדרת. הכאב על אילן, היה פצע עמוק ופתוח. ג'ו עשה מאמצים אדירים, עד יומו האחרון, לא להכביד עלינו. הוא רצה לראות את כולנו לידו, וכך היה.