רפי נולד בחיפה ב-17/4/1943 לאמו, ברטי, יוצאת גרמניה שהגיעה לארץ-ישראל כפיזיותרפיסטית ב-1936 ושרתה בA.T.S., ולאביו פרדריק, שהגיע לפלסטינה כחייל בריטי. פרדריק שירת כפיזיותרפיסט בבית החולים בקהיר, ולמעשה שם פגש את ברטי. בשנת 1944 המשפחה היגרה בעקבות האב לאנגליה. באנגליה גדל רפי בין שתי תרבויות וחגג הן את החגים היהודיים והן את החגים הנוצריים. רפי עלה לישראל בהיותו בן עשרים. תחילה נפגש עם בני משפחתו החיים בישראל, אחר כך למד שנה באולפן בקיבוץ הסוללים, שם למד, מלבד עברית, לחלוב כבשים. גמלה בליבו ההחלטה, להיקלט בישראל ולהתערות בה כחבר קיבוץ, כפי שהוא העיד על עצמו בראיון ל"יחדיו", עיתונה של נירים: "הייתי אידיאליסט, ולמעשה לא רציתי לחיות בקיבוץ אנגלו-סכסי. הגעתי לבית הקיבוץ-הארצי בתל אביב, פגשתי שם את בני מוטילוב (מיטיב), והוא שלח אותי לנירים, ומאז שנת 1964 אני בנירים". בשנת 1965 נקלט בנירים גרעין "תדהר", צברים מקני תנועת השומר-הצעיר בארץ. רפי התקבל לגרעין והמשך מסלול קליטתו בנירים היה במסגרת גרעין "תדהר". רפי שירת שירות סדיר שלוש שנים בנח"ל כבן גרעין ובמסגרת שירותו עבר קורס חובשים. רפי השתתף כחייל בשירות סדיר ב"מלחמת ששת הימים" ולאחר מכן שירת שנים רבות כחייל מילואים. לאחר שחרורו מצה"ל בשנת 1968 התחיל רפי לעבוד ברפת, למד רפתנות במדרשת רופין ובפועל כל חייו בנירים עבד ברפת והיה מזוהה עימה בכל, ובמשך שנתיים ריכז את ענף הרפת בנירים. באותו ראיון ב"יחדיו" מעיד על עצמו רפי: "לא הלכתי לרפת בגלל אידיאולוגיה אלא מפני שזה מה שאהבתי. תמיד חשבתי על עצמי כפועל בעל צווארון כחול, וכך אני ממשיך לחשוב על עצמי כסוציאליסט ישן. ספגתי את זה בבית".

רפי נישא לחנה ונולדו להם שלושה ילדים, רועי, נדב ואיילת. במשך שנים רבות שילב בין אהבתו לנופי הארץ לבין היותו חובש צבאי, וליווה כחובש את טיולי תנועת "השומר הצעיר" בטיוליה הרבים. לימים טייל בשבילי הארץ עם חברתו יהודית. רפי חקוק בנירים כאדם בעל אישיות עצמאית מיוחדת, פני אישיותו הייחודית באים בדברים שכתבו לכבודו ארנון אבני ורוני גיטר (ר' להלן).

רפי נפטר בביתו ב-27/12/2004 ונטמן באדמת קיבוץ נירים. בן 61 היה במותו.

יהי זכרו ברוך.

רפי שהכרנו רפי קנה את זכותו לחיות במקום שבו רצה לחיות מתוך בחירה וידיעה של משמעות הבחירה ומחיריה. רפי בחר לחיות במדינת ישראל ועשה עליה.

רפי בחר לחיות בקיבוץ והגיע לנירים.

רפי בחר להצטרף לגרעין של צברים, והיה חבר גרעין "תדהר". רפי בחר לשרת שירות מלא כחייל קרבי בנח"ל כחבר גרעין לכל דבר.

רפי בחר להיות רפתן, ולא שום דבר אחר, וכולנו ידענו שזו בחירתו ואלה הם חייו. רפי הוא רפי, אב לרועי, נדב ואיילת.

רפי דבק בבחירות שעשה בחייו בנחישות, בעקשנות, ברצינות ובהומור. היכולת שלו לראות את עצמו, כשם שאנו רואים אותו, ובכל זאת לא לוותר על מה שרצה לחשוב, ולומר את האמת שלו יהא אשר יהא, גרמה לנו לקבל אותו ולהעריכו לפי מה שהוא כאדם. תכונת היושר הזאת, נקודת השוויון הזו בין הפה והלב, בין המחשבה לעשייה, גרמה לנו – הצברים שכל כך טוב להם בחברה של צברים – לכבד את הזר הזה, שצנח לנו פתאום לבין שורותינו, והיה לאחד משלנו.

רוני גיטר.

כל מי שינסה לספר על רפי לא יוכל להימלט, בסופו של דבר, מתיאור חוסר יכולתו לשים סדר במעשי ידיו, התכונה הזו הייתה צל שרדף אותו כל ימיו, אבל מי שהכיר אותו מקרוב, הכיר אדם עם נשמה גדולה והומור מעודן. ניסיונו בחיים לימד אותו להשלים עם הבלגאן שנוצר סביבו וזו אולי גם הסיבה שהמונח שהודבק לו על ידי ליצני המקום היה "מילא" – או כמו שנכתב פעם על אחת משקתות הרפת "מו, מו, מילא".

אבל לא הכול היה "מילא", כאשר היה נדמה לו שנעשה עוול למישהו היה מתגלה רפי אחר, כועס וחסר מנוח. נדמה היה שיש לו סדר קדימויות הפוך: קודם הצדק מבנגלדש ועד רואנדה ובסוף רפי עצמו. הוא היה אדם שראשו בעיתונים ורגליו מפקששות את המדרכה, מצוי בפרטים של כל משא ומתן קואליציוני ויודע מה יקרה מחר באו"ם. כייף היה להתבדח איתו, לגלגל סיפורים, להתווכח על קריקטורה בעיתון, להמציא רעיונות ללא שימוש ופתרונות ללא כלום. רפי היה האנרכיסט וההומניסט המושלם. הוא חשד בכל ממסד ובכל סמכות ויחד עם זה היה נאמן לכל מסגרת ולכל מקום שהיה בו: המשפחה, הענף, הקיבוץ. רפי הקפיד כל ימיו לא להיות בכיס של אף אחד חוץ מאלו שאהב. משפחתו, יהודית והחברים בחדר האוכל, שלהם היה שפוט ומכור. רפי היה אחד מאותם אנשים שנתנו לנו כתם צבע מיוחד רק לנו. גם אלה שהשתגעו לא פעם מהבלגאן שהותיר אחריו ומהקושי לתאם איתו סדרי עבודה, יתגעגעו לדמותו המקורית שהיה בה הכל: צניעות וגנדרנות משועשעת, טוב לב עם להט של נביא זעם, הומור ועקשנות, רוחב אופקים ואהבת הארץ עם מסלול חיים צר וצנוע.