"יש קברים בפינת חיים זו שלנו
יש קברים, ואתה עומד מולם, יום יום,
כאילו אתמול נחפרו.
יש קברים, ולו אלף תכסם בפרחים ודשאים,
תמיד, תמיד ידמו כחור פעור, אין לו גולל."

פרלה נשר.

חיים שפרוני נולד ב- 24.8.26 י"ד באלול תרפ"ו בתל-אביב, לאביב נח ולאמו בלה.

עוד ביותו בגיל הגן, הצטיין בטיפוח רגש החברות והאחריות וביטא את יחסו הרציני ללימודים. למד בביה"ס ה"כרמל" והיה מן התלמידים המצטיינים. ניחן בהשפעה רבה על חבריו בכתה. תמיד ידע להחלץ לעזרת המורה "החלש", להשקיט את הכתה ולהשליט משמעת והקשבה.

בהיותו בן 14, הצטרף לגדוד "ניר" בתנועת השומר הצעיר. בגמר כתה ח' קיבל מילגה להמשך לימודיו ועבר ללמוד בגימנסיה "אוהל שם" ברמת גן. לאחר שנה, עבר ל"תיכון חדש" בתל אביב. בתום כתה י', החליט להפסיק את לימודיו ולצאת להכשה. הוא הודיע להוריו, שאינו רוצה להיות עורך דין או מהנדס, וכל רצונו לחיות חיי חלוץ מגשים, להחיות שממות, לתקוע יתד בנקודות מרוחקות, לבנות את הארץ. הוויכוחים לא עזרו לשכנעו לסגת מעמדתו. בקיץ 1941 עבד במסגריה בתל אביב, שעסקה בייצור מאזניים, וכעבור שנה, הצטרף להכשרה המגוייסת של הפלמ"ח בכפר מנחם, משם עבר לשער העמקים אחר כך לתל עמל.

היה בחור עליז, שחיין מצטיין, ספורטאי, אהב להשתתף ולראות הצגות ובין לבין, נולדה הזיקה לענף הרפת והיעוד שהועיד לעצמו שפרון, להקים רפת בקיבוץ העצמאי. משך כל התקופה, כ-4 שנים, עבד שפרו כרפתן. כבר אז, באו לידי ביטוי אהבתו הגדולה לענף זה. הוא חונן בכישרון לגידול בקר ויותר מכך, בהתמסרות ללא גבול, לארגון העבודה,לדאגה לפרטים קטנים כגדולים. היה חדור אמונה, שרפת ניתן להקים גם בנגב, וידע להדביק את כולם באמונתו זו.

דמותו פיזרה בשפע שמחת חיים וצחוק, שמחת יצירה, את ההרגשה שטוב לחיות.

גם בשטח התרבות לא נפקד מקומו, וזכורים הפיליטונים הרבים, פרשות השבוע, הפנינים של ילדינו. הכיפים של אז היו קומזיצים, מסיביות, מסעות וטיולים, ויחד עם שפרון היה לכל טעם וריח של ימים ראשונים, של רוח טובה ואופטימיות, יחד עם רצינות וכובד ראש והרבה הרבה אמונה שככה צריכים הדברים להעשות, ככה בונים מדינה.

ביוני 1946 השתתף שפרון ביסוד קיבוץ נירים, כשלגדוד "ניר" מצטרפת חברת נוער מבולגריה, שהיתה בהכשרה במסילות. לימים פגש את טצי, מהבולגריות, וב-1947 נישאו והקימו את משפחתם בקיבוץ. ונולדו להם בן ובת. אפרת (1950) ויובל (1954).

כשהיה הקיבוץ במושבה באר יעקב, ואחר כך בראשון למיון, עבד שפרון בבית חרושת לסיליקט ובטחנה בתל אביב, בעבודות סבלות קשות. כבר בהיות הקיבוץ בחלקו הגדול בראשון לציון, ובחלקו בדנגור, הניח שפרון את היסוד לרפת, ויחד עם הפרות עבר לנירים שבנגב.

ציון דרך חשוב בחיי הקיבוץ הצעיר היה העברת הרפת מראשון לציון לנירים שבנגב.

למן יומה הראשון של רפת נירים, הפכה היא למפעל חייו של שפרון.

שלובים היו אצלו המעשיות והעיון. הבנתו המקצועית הביאה לקידומה של הרפת בקנה מידה ארצי. היכולת המופלאה, להפוך כל תכנון לביצוע, כל רעיון ערטילאי להישגים ממשים בשטח, היתה אף היא מתכונותיו היחודיות.

בד בבד עם ריכוז הרפת, מילא תפקידים מרכזיים בשטחי המשק, החברה והתרבות.

בשלהי אביב 1955, הופגזה נירים באופן פתאומי. בנסותו להציל את העדר, נפגע שפרון.

חיים שפרוני נפל בהפגזה על נירים ב-30.5.55 ט' בסיון תשט"ו. בן 29 היה במותו. נטמן באדמת נירים ביתו.