נולדתי ב 05.05.1928 בשם לובה קלגרד. כלומר אריה בעברית עם השנים נקראתי וולולה בתעודות מזויפות שסידר לי דודי שייקה. מוולוולה שמי גלש לוובקה . קלגרד הו א שם משפחה ייחודי ולא נפוץ.

במשפחתי, אני הבכור אחרי בתיה ואחריה משה. אבי ירוחם, אמי שפרה ואחי הצעיר משה ניספו במינסק כנראה. בתיה ואני נשארנו בחיים ועלינו ארצה. הילדות שלי לפני המלחמה היתה ילדות רגילה, אהבתי מאוד ספורט הייתי שחקן כדורגל . המקום בו גרנו נקרא "מינסק הקטנה", כמו יפו בתוך תל-אביב, הבית שלי היה ברחוב מקסים גורקי מספר 9, דירה מספר 8 . לבית הספר נהגתי ללכת ברגל שני ק"מ לכל צד. אני זוכר שנהגנו כילדים לקפוץ מהגשר לנהר. אמי שפרה עבדה במפעל ממשלתי. אבא ירוחם עבד כמנהל חשבונו ת במפעל תעשייתי.

כאשר הוא אמר שאינו יכול לעבוד בשבת מינו אותו לשמור על המפעל שבו עבד. הוא שמר ביום ובליל ה כך הוא הצליח לשמור שבת . היינו בני מעמד פחות מבינוני, למרות שמבחינה כלכלית לא חסר לנו לילדים מאומה. בבית הספר שבו למדתי היה בית ספר של תנועת הפיונרים. תנועת הפיונרים היא תנועת נוער לילדים המופעלת על ידי המפלגה הקומוניסטית . התנועה כללה ילדים בגיל בית-ספר יסודי מגיל 10 עד 12 . הלכתי לבית הספר עם חליפה ועניבה אדומה. הרעיון של תנועת הפיונרים היה להרחיק את הילדים מהוריהם, לתת להם תנאי מחיה טובים ולהכשיר אותם להיות חיילים בצבא הסובייטי. הורים שלא שלחו את ילדיהם לבית הספר הזה נענשו. עם הזמן חוסל בית הספר ליידיש שבו למדו ילדי היהודים. כאשר סגרו את בית הספר ליידיש ואת כל מוסדות היהדות: רבנות, מקוואות וכו', ירדו היהודים למחתרת והסתירו את יהדותם.

המלחמה

כאשר פרצה מלחמת העולם השניה הייתי בן 11 . ההורים שלחו את בתיה ואותי לפני שהגרמנים הגיעו למינסק ביוני 1941 אותי למוסקווה למחנה אימון של קבוצת נוער בכדורגל ובתיה אחותי הם שלחו למחנה קיץ של הפיונרים בעיר מגילוב, מרחק 210 ק"מ ממינסק, עובדה זו הצילה את חיינו .

יום לפני חזרתי הביתה למינסק התחיל צבא גרמניה להיכנס לרוסיה. קבוצת הכדורגל נשארה במוסקווה. שבוע אחרי כניסת הגרמנים לרוסיה, הם כבשו את מינסק. העיר הבנויה והשוקקת חיים, הופצצה מהאויר ונהרסה כמעט לגמרי. מספר היהודים במינסק ערב המלחמה היה כ - 50,000 . כל יהודי מינסק שנותרו בעיר רוכזו לגטו באיזור מרכזי במינסק. כנראה שבני משפחתי אבי ירוחם, אמי שפרה ואחי משה ניספו שם. אני אומר כנראה , כי למעשה עד היום אינני יודע בוודאות איך, איפה ומתי ניספו .

אחרי המלחמה נותרו 13 יהודים בלבד במינסק. לצאת מהגטו ולצאת ממינסק עם כניסת הגרמנים היה בלתי אפשרי. בחודש מרץ 1942 רוכזו כל יהודי הגטו ובני משפחתי למעט בתיה אחותי ואני, למקום אחד והוצאו להורג. במקום זה הוקמה אנדרטת זכרון ליהודי מינסק . למעשה עד מאי 1945 הייתי מנותק ממינסק ומבני משפחתי. ניסיתי לחזור הביתה ממחנה האימונים למינסק. כאשר הייתי בדרך הביתה הבנתי שהגרמנים כבר בשערי העיר, לכן לא הצלחתי לפגוש את המשפחה שלי. היתה אנדרלמוסיה שלמה. במשך כשנה הייתי ביערות בין הפרטיזנים. בדרך ממינסק היו הפגזות מהאויר שמהן נפצעתי מרסיס

בגב התחתון מצד שמאל. הפציעה הקשתה עלי את ההליכה. לאחר ניתוח שאינני זוכר איפה נערך, הייתי חייב מנוחה. לכן נשארתי בין הפרטיזנים עד שהתאוששתי. את מקום הפציעה אני מרגיש עד עצם היום הזה.

הגעתי לאזור מוסקווה כעבור שנה שבחלק מהזמן הייתי מאוד מבולבל כתוצאה מהפציעה ולכן אינני זוכר הכל במדויק, באותם ימים לא היתה תחבורה מסודרת כלל אמצעי התחבורה היחידי היה משאיות צבאיות.

ביערות היו עוד אנשים שהסתתרו וברחו מהגרמנים . ידעתי שאם אגיע למוסקווה אינצל, כי אני יליד ברית המועצות לכן הרוסים ידאגו לי.

בית הספר המקצועי וצבאי ברוסיה

ניסיתי לחזור למינסק אבל אי אפשר היה. אך הרצון לחזור חילחל ובעבע בתוכי כל הזמן. בתחילה למדתי חרטות ומכניקה עדינה בצ'ליאבינסק שם היה לי טוב. בהמשך התקבלתי לבית הספר הצבאי לטייס כאשר אני עושה מאמצים עילאיים שלא יבחינו בפגם הפיזי שלי כי התקשיתי ללכת כתוצאה מהפציעה ועברתי לצ'קלובסק Chkalovsk .

בבית הספר הצבאי לטייס הייתי כשנתיים משנת 1943 עד אחרי סוף המילחמה . שם התחלתי לחיות חיים כאילו נורמליים. רציתי להיות טייס למרות הפציע ה שלי בגב והתקדמתי יפה בקורס. כל הזמן הזה יהדותי היתה נסתרת. זה התאפשר כי דיברתי רוסית זאת שפת אמי. כאשר נגמרה המלחמה אמרתי לעצמי שאני חייב ורוצה לראות מה קרה למשפחה במינסק. כל הזמן הזה משנת 1941 יותר מארבע שנים של המלחמה הייתי מנותק לחלוטין. לא היתה שום דרך לתקשר. ידעתי שהפגיזו את מינסק. "אני מוכרח לנסוע אמרתי לעצמי." ידעתי שזה לא פשוט ומסוכן. אין תחבורה מסודרת ויהדותי איננה ידועה. למרות זאת פניתי למנהל בית הספר. אני חושב שהוא ידע שאני יהודי ויתכן שגם הוא היה יהודי. פניתי אליו כי ידעתי שיש חופשת קיץ של מספר חודשים, הוא אמר: "יש לך חופשה אני נותן לך לנסוע." הוא נתן לי גם כרטיס מזון. באותם ימים היה קיצוב במזון, שנינו ידענו שהנסיעה תארך זמן רב. הוא ממש סיכן את עצמו עבורי. הסיכון היה בכך שאם היו מגלים את העדרותי הוא היה נותן את הדין על כך.

התחלתי לנסוע מצ'קלובסק לכיוון מוסקווה ולמינס ק מרחק של יותר מ 1500 ק"מ! ! הדרכים היו מלאות באנשים שאחרי המלחמה החלו לחזור ממוסקווה לחפש את בתיהם ומש פחותיהם. תוך שלושה שבועות הגעתי הביתה למינסק.

לא הכרתי את העיר היא נמחקה לחלוטין. לקחתי אזימוט לכיוון הבית. גרנו מול בית החולים הגדול של מינסק. הגרמנים לא הפגיזו את בית החולים ואת המבנים ברדיוס של 15 קמ'. הגעתי לבית הוא היה שרוף כולו. התלבטתי אם להכנס. חצר השכנים שהיתה תמיד רועשת היתה דוממת. פחדתי ממה שאמצא אם אכנס. כאשר נכנסתי זיהיתי כמה חפצים, קויתי בליבי שאולי הורי ואחי שם. בעלת הבית פגשה אותי וחשבה שאולי אני רוצה את הבית שלנו בחזרה. יצאתי במהירות לכיוון תחנת הרכבת. את תחנות הרכבת והגשרים הגרמנים לא פוצצו.

בתיה ידעתי שהיא בחיים. כתבתי לה מבית הספר לקדטים והיא ענתה לי מבית היתומים בו נמצאה. שיכורים פגשו אותי ואמרו לי: "לך הביתה." הם אמרו לי:"אם בני משפחתך היו יהודים ודאי שהם לא נשארו בחיים." במינסק היו מחנות השמדה. איך ניספו ומתי, אינני יודע עד היום .

הבנתי שלא נשאר מהמשפחה שלי אף אחד, שאני לבד בעולם. הייתי בן 17 בערך. שאלתי בתחנת הרכבת אולי יודעים לומר מה קרה? מתי? איך? איש לא ידע. מישהו שהכיר אותי אמר לי שכדאי לי להגיע לרובזביץ' לקרובים שלי. אינני זוכר מי זה היה. נזכרתי שיש לי קרוב בחלק הפולני של בלארוס ליד הגבול. מדובר בעיירה בשם רובזביץ' הנמצאת לא רחוק 52 ק"מ ממינסק. לנתי בתחנת הרכבת עם עוד אנשים רבים. לנתי שם וחיכיתי לבו א הרכבת. נסעתי לדודי ישעיהו , המכונה שייקה, בכפר רובזביץ'. הגעתי עם עגלה לעיירה וחיפשתי את משפחת פרנקמן. מדובר בדודי שייקה אח של אמי שפרה. הקשר בין המשפחות נשמר במשך השנים באמצעות מכתבים. אשתו של שייקה , קריינה, היתה קרובה של הרב שאול ישראלי. הגרמנים משום מה הניחו לכפר הזה. כל המשפח ה שם נשארה.

משהגעתי אליהם בני המשפחה שייקה וילדיו, פייגה ווולוף, שהיו כבר בוגרים, שמחו מאוד לראו ת אותי בחיים. ג ם הם לא ידעו דבר על אמי שפרה אחותו של שייקה ועל שאר בני המשפחה. ראיתי שהם עומדים לעזוב ולעלות לישראל. בכל מקום היו מזוודות. הדוד הסביר לי כי שר החוץ של פולין גומולקה חתם הסכם עם מולוטוב הרוסי. לפי ההסכם אזרחים פולנים בלבד שהיו במלחמה וברחו יש להם אפשרות לחזור לפולין. לי לא היתה אפשרות כזאת לחזור לפולין כי הייתי רוסי. שייקה הדוד ופייגה ווולף התעקשו ואמר ו : "אתה בא איתנו אני אסדר לך ניירות פולניים מזויפים, אמר שייקה, דודי, אנחנו נחכה לך". הם רצו

להמלט מהמשטר הרוסי. מפולין אפשר היה לצאת לכל מקום בעולם, מרוסיה לא. הייתי בדילמה קשה הרי הבטחתי למנהל שלי שאחזור.

ידעתי שאני מסכן אותו. החלטתי לחזור לבית הספר. את הדרך חזרה עשיתי ממש מהר. הייתי חייב להתייצב. היה לי שם טוב ולא יכולתי לסכן את המנהל שלי ואת שמי. כאשר חזרתי המנה ל אמר לי: "יש לך עוד חודש כדי לסיים את שנת הלימודים."

כאשר חזרתי היה לי משבר קשה. הרגשתי שאני לא בענין. התקשיתי להתרכז בלימודים. חשבתי שאולי עשיתי שגיאה והייתי צריך להצטרף לדוד ולא לחזור . הדילמה היתה קשה מאוד כי הייתי פטריוט רוסי. אני גם לא ממש הבנתי את התוכניות של שייקה ומשפחתו. אבל אחרי שחזרתי משייקה הבנתי שמיליוני אנשים יוצאים מרוסיה לעולם החופשי. במשך הזמן הזה היו מקרים קשים. ידעתי משייקה שיש להם תאריך מסוים ליציאה. לא היה לי הרבה מאוד זמן להתלבט. פחדתי שאתפס כי אינני אזרח פולני למרות שסידרו לי ניירות מזויפים, של אזרח פולני. אחרי כמה זמן פניתי שוב למנה ל של בית הספר. סיפרתי לו איפה הייתי ומה ראיתי, בביקור שלי במינסק. אמרתי לו שאני רוצה לחזור שוב ולחפש את המשפחה שלי. הוא לחץ את ידי ואמר: "תנסה." את לחיצת היד הזאת לא אשכח עד יומי האחרון. הוא ממש סיכן עצמו פעמיים בשבילי. השארתי את המקום שלי עם סימנים מובהקים לכך שאני חוזר, כולל תמונות אישיות שלי. לכן עד היום אין לי כמעט תמונות , שלחתי מברק לדוד שיחכו לי, ונסעתי לדוד. כאשר באתי הם אירגנו לי בגדים ופספורט פולני מזויף. נקראתי בו ולוולה שהפך עם הזמן לוובקה. לדודי שייקה אחיה של אמי היו שני ילדים : פייגה וולף, אני הצטרפתי אליהם עד ליציאה מרוסיה. נסענו משפחתו של שייקה ואני , לתחנת הרכבת ברבוזביץ’. מדובר ברכבת שהיתה מיועדת לאנשי רבוזביץ' בלבד, שעזבו את רוסיה ורוצים להגיע לפולין , מדובר באזרחי פולין בלבד. אני הייתי אזרח רוסי עם תעודות מזויפות שסידר לי דודי, כך שהייתי בסיכון גדול ומאוד פחדתי . לגבי הרכבת עצמה לא ידענו מתי היא מגיעה, יכינו בתחנה ימים רבים. אנשים חיו על מזוודות חודשים. היו כמה אלפים שחיכו לרכבת וברגע שהיא הגיעה העמיסו את עצמם ואת מטלטליהם. כל הנוסעים היו לגליים, כלומר פולנים במוצאם, למעט אני. כל אותו זמן חששתי למנה ל שלי חיפשתי דרכים לעזור לו. פחדתי שהוא יפגע בגללי. אסור היה לו לתת לי לנסוע בפעם השניה. הרוסים בדקו את הנוכחות בצורה קפדנית ביותר. בגלל זה עד שנת 1995 לא חזרתי לרוסיה פחדתי שאני רשום שם כעריק וגם פחדתי שהמנה ל שלי ייאסר ויפגע. בתחנת הרכבת בזמן שחיכינו שאלתי ברוסית את אחד העובדים מתי הרכבת מגיעה. הוא כעס מאוד חשד שאני לא חוקי (רק לפולנים הותר לעזוב את רוסיה) ונתן שריקה שיתפסו אותי. דודי שייקה הלביש אותי בבגדי יהודי דתי. הוא אמר לי לקרוא ספר, ולא להסתכל לצדדים. השוטרים הפולנים, התעכבו לידי. אך שייקה אמר להם שאני קדוש ותלמיד חכם שאסור להפריע לי בלימודי. לאחר לבטים הם עזבו אותי. במידה והיו תופסים אותי היו מחזירים אותי לרוסיה, ושופטים אותי בחומרה רבה . זה היה משבר קשה אני פחדתי מאוד. תוך יומיים שלושה הרכבת באה. כאשר שמעתי שריקה של נסיעה השתחררתי מהטלית וכולם נישקו אותי. אני הגעתי למחנות בגרמניה. דודי שייקה עלה ארצה עם בתיה אחותי.

שייקה סיפר לה שאני חי. שייקה ומשפחתו התיישבו באשקלון. הוא התפרנס ממזנון שפתח בעיר. נהרג על ידי מסתננים בשנות החמישים.

שייקה היה דתי הוא אימץ את שפרה בת אחותי אחרי מותה של אמה בתיה. לאחר מותה של בתיה שפרה בתה היחידה היתה בנירים. כאשר שייקה הבין שנירים הוא קיבוץ חילוני של ה"שומר הצעיר" הוא אימץ את שפרה למשפחתו.

ההכשרה בגרמניה ותחילת הקשר עם שבע אנשים נעו מערבה , הדרכים היו מלאות. אנשי ה"ג'ויינט", "דרור" ו"השומר-הצעיר" פגשו אותנו והתחילו לטפל בנו , הגעתי לגרמניה להכשרה לעליה ארצה בעיר רייכנבלד . . אנשי "השומר-הצעיר" התאימו לדעות שלי. לא התאים לי הרווזיוניזם והקפיטליזם. "השומר - הצעיר" היה הכי קרוב לי. שנתיים שהינו בגרמניה והוכשרנו לעליה ארצה. לא הייתי ציוני כל ל, האירועים הם שקבעו את גורלי. במחנה בגרמניה בעיר רייכנבלד פגשתי את אמא (שבע) ,לראשונה .

שבע נולדה בכפר קטן בפולין בשנת 1929 בשם אלישבע זסק. הוריה: אמה רבקה אביה דוד משה, הבנים: אביגדור הבכור, אחריו שרה, שבע ,ישראל, ויצחק. המשפחה חיתה בכפר קטן בפולין בין גויים. היתה למשפחת זסק חנות כלבו קטנה ממנה התפרנסה בדוחק רב. הילדים נסעו לעיר רובנה כדי ללמוד. בפולין רמת החיים ואיכותם היו ירודים, כל אחד דאג לעצמו. כאשר פרצה המלחמה שבע היתה כבת 12 . כאשר הגרמנים כבשו את האיזור של שבע בפולין התחילו יהודים לברוח ליערות. מהפרטים שהעלתה שרה ז"ל אחותה של שבע על הכתב ניתן להבין כי ההורים ויצחק הקטן נותרו בכפר. אביגדור, שרה, ישראל ושבע ברחו ליערות. הם חיו מספר שנים ביערות בבורות. סבלו מרעב, קור והזנחה תברואתית, אלה היו שנים קשות ביותר. למזלה שבע לא היתה לבד. היא מידי פעם הסתתרה בין גויים עבדה בביתם וסרגה בכישרון רב בגדי חורף לבני הבית. אני, מספר וובקה, פגשתי אותה

בגרמניה בשנת 1947 לקראת העליה ארצה. אנחנו היינו יחד במחנה ההכשרה של "השומר-הצעיר". ברייכנבלד היא היתה בהכשרה עם שרה אחותה. אביגדור אחיהם הגדול שבמהלך המלחמה דאג להם ושמר עליהם, נהרג. ישראל חי בירושלים עם אשתו רותי, ושלושת ילדיהם: אביגדור, יסמין ואלון. הוא שימש כמורה לשפות בינהן יידיש. ישראל נפטר בשנת 1973 . שרה חיה עד לפני כחמש שנים עם אשר ושלושת בנותיה: רוזה, זהבה, עדנה ונכדיה בנתניה. לגבי יצחק האח הצעיר איננו יודעים מה עלה בגורלו. אינני זוכר את תחילת הקשר ביננו מפטיר וובקה בבישנות. אני כן זוכר ששבע היתה יפה .

העליה לארץ

העליה הראשונה שלנו ארצה , היתה עם האוניה "אקסודוס". למחנה ההכשרה הגיע באחד הימים זלמן ליבנה מישראל שהיה קרוב משפחה של משפחת שבע משפחת זסק. זלמן ידע שישראל אחיה של שבע נמצא במחנות ההכשרה בגרמניה. זלמן נשוי לבת דודה של שבע אסתר.

לאסתר יש אחות בעין החורש שמה שיינדל, כלומר יפה. למען האמת בזכות זלמן מצאו את אמא .

"אקסודוס" היתה אניה שהתפרסמה ברבים באותן שנים. מטרת הפרסום היתה לעורר את העולם לכך שאין ליהודים מקום בעולם אחרי המלחמה וכי על אומות העולם להכיר ולהוקיע את ההתנהלות של האנגלים שאינם מתירים ליהודים לעלות ארצה. הייתי כבן 19 כאשר עליתי על האוניה. אחרי שהעמיסו את האוניה הנווט לא רצה לעשות את העבודה. זה היה טרגי. היינו על האוניה שמכילה 40 איש 4.500 איש בקומות. הצפיפות היתה קשה. החוף המתוכנן לעגינה היה חוף חולי של עתלית שלא ייחייב העברה של העולים בים. האוניה היתה אוניה מעץ והאנגלים שליוו אותה פגעו בה. בכל פעם אנחנו שמענו את המתקפות הללו. היו לאוניה שני מנועים נוספים שמטרתם היתה לעזור לאוניה להכנס לחול. אמא ואני היינו על האקסודוס. כאשר נתבקשנו על ידי האנגלים לרדת מהאוניה בצרפת סירבנו כמובן . היינו יחד באקסודוס. אותה אוניה שהאנגלים לחמו כנגדה ולא הרשו את כניסתה ארצה. הם החזירו אותה לצרפת ומשם הגענו לגרמניה. מחנה ההכשרה היה במשך כשנה. התנאים היו טובים הגיעו מדריכים שליחים של הג'וינט והסוכנות ולימדו אותנו והכינו אותנו לעליה ארצה. הפעם הגענו ארצה בדרך חוקית עם האוניה "טרנסילבניה" לחיפה.

החיים בארץ

נשלחנו לקיבוץ יקום. ביקום התחלנו להיות זוג. ביקום הגיעו אלינו אנשי "השומר הצעיר" כדי לשכנע אותנו בחשיבות יישוב הנגב. מיקום עברנו לראשון לציון שם התארגן גרעין העליה לנירים. בראשון לציון חיינו חצי שנה משם באנו לנירים.

בנירים גרנו בצריף בשותפות עם אמנון ושריק. בשנת 1950 ערכנו מסיבת חתונה. בשנת 1951 נולד יגאל בננו הבכור. אחריו נולד יורי בשנת 1956 . אחרי הולדתו של יורי ערכנו אצל רב טקס נישואים. היה לנו חשוב לתקף את הזוגיות שלנו כדי שלא נהיה יוצאי דופן. תמי נולדה בשנת 1961 ואסנת ב 1969 . הבנים היו חיילים קרביים, גם הבנות שירתו בצבא. השירות הקרבי של הבנים היה לא קל לנו כהורים, אם כי היה חשוב ומשמעותי בעיננו.

היתה תקופה שאגד חיפשו נהג מהאזור מדובר בשנות החמישים מספר וובקה. היו מספר מועמדים. אני למעשה לא רציתי בכך. רציתי מאוד באותו זמן לצאת ללימודים של טכנאי ברופין. אפילו קיבלתי לכך אישור מנירים. אבל הגיע מישהו שאמר שהוא רוצה לצאת לקורס הזה ואם לא ילמד, הוא יעזוב, אז ויתרתי. במשך שבוע ימים נסעתי לאגד לבחינות בתל אביב. הבחינות כללו: כשירות בנהיגה, התמצאות, השכלה כללית, יכולת לתקשר עם אנשים וכו'. כנראה שהתאמתי הוא מוסיף בבישנות הכה מוכרת וחביבה שלו. למען האמת אני חשבתי על שנה ואחריה אלך ללמוד. אבל אחרי שנה אגד פנו למועצה וביקשו שאמשיך. כך קרה שהייתי נהג במשך 35 שנה משנת 1953 עד שנת 1993 . מידי כמה שנים הייתי חוזר לעבוד בנירים בתורנויות חדר אוכל, בתי ילדים ועוד. היה בנהיגה בהחלט מעשה חלוצי כיון שבאותם ימים של שנות החמישים, לא היו רכבים פרטיים כלל. כולם נסעו באוטובוס. זאת היתה

הדרך היחידה לתקשורת עם העולם החיצון. הקו לתל אביב דרך הכביש הישן כלל את התחנות הבאות : גדרה, מסמיה, צומת ביל"ו ורחובות.

בעיקר אהבתי את הנסיעות של יום א נזכר וובקה. בבוקרו היו עולים כל הגזברים של הקיבוצים לתל-אביב. ארבעת המושבים הראשונים היו שמורים עבורם. כל אחד היה משתף את כולנו בשיחת הקיבוץ שלו שהתרחשה בכל הקיבוצים בשבת בערב. אני זוכר כמה שיחות קיבוץ שנערכו בבארי. הדפוס שלהם שהיה בתחילת דרכו נקלע לקשיים והם שקלו לסגור אותו. כך קרה שהיינו ממשיכים את שיחות הקיבוץ של האזור מידי יום ראשון. הנסיעה גם היתה ארוכה כך שזמן לדיונים היה למכביר. בבארי שהיה הקיבוץ גדול ביותר באזור הייתי מקבל הזמנות לתרופות שהייתי דואג להביא להם מתל אביב. לא נכנסתי ממש לבארי הילדים שלהם היו באים עם המרשמים לצומת. ואומרים תביא לאמא שלי כך וכך .

היתה בחורה מנירים שהיתה שואבת חלב אם לתינוק בנגבה. הייתי אוסף ממנה את החלב ומביא אליהם. מידי פעם היה עלינו, עלי ועל הנוסעים, לחכות עד סיום השאיבה אך איש לא מחה כמובן. הרגשתי שאני מרוויח מצווה. היתה גם מישהי בכיסופים שעשתה זאת. אני הכרתי את כל אנשי האזור כי הייתי אמצעי התחבורה היחידי. היה בחור מקיבוץ אחר שהיתה לו חברה בבארי. היא רצתה שיבוא לחיות איתה בבארי. אני הקשבתי לו ולצרותיו. ככלל שמעתי הרבה סיפורים והייתי האדם המעודכן ביותר באזור. פנצ'ר כמעט ולא היה. טלפונים לא היו כך שהיה עלי להסתדר בכוחותי . כאשר הגעתי לתל-אביב היה לי זמן רב עד הנסיעה בצהריים חזרה. אגד אירגנה לנו נהגי הקיבוצים השונים חוג צילום. היינו נפגשים כמה נהגים במשרדי אגד ולומדים יחד. צילמתי בעיקר את תל אביב הישנה. קניתי ציוד צילום איכותי, ששוכב בבוידם. נהגתי גם לטייל בשפת הים, בריכת גורדון, סרטים לא. גם כיום אינני רואה סרטים ומעט מאוד טלויזיה. אני אוהב לשמוע רדיו. מוסיקה קלאסית, עממית ורוסית .

בשנים המאוחרות אחרי 1993 נסעתי בקו של באר שבע. הייתי מסיע תלמידים ואחר כך נוסע לבאר-שבע. באותם ימים בנו את הכור האטומי בדימונה. אחרי שהגעתי לבאר-שבע, הייתי נוסע לדימונה לקחת את העובדים של הכור לבאר-שבע. כמובן שהיה עלי לעבור בדיקות אישיות ובטחוניות. האנשים שהובלתי היו ברמות בכירות לא היו להם רכבים פרטיים אז. היו שיחות מעניינות עם אנשים מעניינים.

ככלל לא אהבתי את העבודה יותר מידי. התרגלתי ועשיתי אותה. כאשר ביקשתי לעזוב פנו אלי מהמעוצה שאמשיך כי קשה למצוא נהגים.

חברו הותיק יצחק בירנבוים ברעיון טלפוני עם חיותה

אני מכיר את וובקה 74 שנים, אנחנו חברים. הכרתי אותו בשנת 1946 .יצאנו יחד מרוסיה למחנה ההכשרה בגרמניה. אני אזרח פולין לכן יציאתי מרוסיה היתה חוקית. וובקה היה אזרח רוסי ויציאתו היתה לא חוקית. בגלל שיציאתו היתה לא חוקית הוא פחד מאוד. היינו קבוצה של כ 20 חברי "השומר-הצעיר", בתוך גוף גדול יותר של כ 70 איש. אנחנו עברנו את הגבול של רוסיה באופן רגלי דרך הרי הקרפטים. לא היתה דרך אחרת. כאשר חצינו את הגבול לברטיסלבה, בירת סלובקיה, חיכו לנו אנשי "תנועת הבריחה". זאת היתה תנועה חלוצית שהוקמה בשנת 1944 . מטרת התנועה היתה לעזור לאנשי התנועות החלוציות לעזוב את פולין. אנחנו כולנו היינו לגאליים חוקיים, מוסיף יצחק. רק וובקה היה בלתי חוקי. אחרי שעברנו את הגבול לצ'כיה, עברנו במשאיות של "תנועת הבריחה", לוינה ומשם הגענו למחנה ההכשרה בגרמניה, ברייכנבלד. אנחנו חשבנו שמשם נעלה מיד ארצה. אבל שהינו שם כשנה. היינו שם כ 20 איש צעירים בני 17 . רוב הקבוצה היו מבוגרים בני 20 ויותר. אנחנו הצעירים רצינו ללמוד, להמשיך את התהליך שהופסק בשל המלחמה. לכן סידרנו לעצמנו הדרכה ולימודים. למדנו מתמטיקה, עברית, בורכוביזם וכו'. ההדרכה היתה מהארץ של אנשי "השומר-הצעיר". יש ספר שנקרא "הלבלוב האחרון", מאת צור. יש שם תמונה שבה מופיע וובקה, התמונה היא מקיבוץ לודז', בפולין.

בארץ היינו יחד בקיבוץ יקום ואחר כך הגענו יחד "לחרבת מעין". משם התחלנו לבנות את נירים במקום בו הוא נמצא הקיבוץ כיום. אנחנו היינו מראשוני הבונים. הגענו בשלהי מלחמת העצמאות. בקבוצה שלנו וובקה היה מאוד מקובל. כולם אהבו אותו. הוא לא הסתכסך אף פעם עם אף אחד. לדוגמא כאשר היינו צריכים להמליץ על הטרקטוריסט הראשון היה ברור שזה יהיה וובקה. אנחנו בקשר עד היום. מדברים גם על העבר וגם על ההווה .

דוד אריה

בשיחה טלפונית שערכה חיותה עם שפרה בתה של בתיה התבררו לה פרטים נוספים על הקשר ההדוק בין משפחת קלגרד ומשפחתה של שפרה משפחת קלרמן. שפרה נענתה בחום ובלבביות לבקשתי לספר לי על אמה בתיה. היא הודתה שגם לה נשארו פרטים עלומים מעברה של אמה. דברים

שרצתה לדעת והתקשתה לשאול בזמנן. בעקבות התיעוד של וובקה תשמח להשלים לעצמה פרטים ולעדכן אותי. שוחחנו ביננו על וובקה, מבחינתה דוד אריה, שיתפתי אותה בקושי שלו להעמיד את עצמו במרכז .

כן אמרה שפרה, גם ביום הולדת 90 שערכו לו והיינו נוכחים בה, הוא הסתובב במבוכה כאילו אין הדברים נוגעים לו ובו .

אמי נפטרה כשהייתי בת שלוש בלבד. חסרה לי החוויה של אמא שמספרת לילדתה על עברה. אבי גידל אותי באהבה רבה כל השנים.

בגיל 11 הוא נישא בשנית. אבי ואשתו התמסרו לי מאוד אני הייתי כל עולמם. חשתי שאם אשאל על אמי אפגע בהם. זאת היתה שטות כמובן, שאני מצרה עליה עד היום. יש לי אפשרות להשלים פרטים, ואעשה זאת ברצון. יתרה מזאת זה יאיץ תהליך שרציתי להשלים כבר מזמן. אני יודעת שהנכדות של שייקה יודעות פרטים. אמן, פייגה, סיפרה להם.

אביה של פיגה, שייקה, היה אח של שפרה אמו של וובקה. יש לי פרטים רבים עלומים. מה שידוע לי שאמי למדה בתיכון חרדי לבנות "בית - יעקב", בירושלים. התברר ברבות הימים שחמותי למדה איתה באותה כיתה. היא היתה אחת מקבוצת בנות שהגיעו ארצה מרוסיה. באותה תקופה היא גרה כנראה בפנימיה של בית הספר. יש לי בבית, שלושה כרכים של שירי רבי יהודה הלוי שהיו ברשותה. היא קיבלה את הספרים כמתנת פורים ממנהל הפנימיה הרב יעקב קצנלבוגן, עם הקדשה מזהה: "בהערצה ובידידות רבה." גם בתו של הרב שאול ישראלי, איטה קוסובסקי, יודעת פרטים שאני אינני יודעת אולי. כל שידוע לי שאמא נולדה במינסק. בזמן המלחמה היא ניצלה כי היתה מחוץ לעיר בקייטנה. תמונה של חלק מהמשפחה של שניהם נמצאת אצל דוד אריה באלבום שהוכן לכבודו ליום הולדתו ה 90 . את אמי לאבי שידכה פייגה פרקמן, בתו של הדוד שייקה. הורי נתמכו זה בזו, שניהם שרידים בודדים ממשפחתם. אבי זלמן קרמרמן, נולד בעיירה קלם, אביו היה ראש ישיבה בעיירה. עם הזמן עברו לעיר קרוז שהיתה מרכז תורני גדול ומכובד, שם כיהן אביו כרב העיר. אבי היה תלמיד חכם ומאמין גדול בהשם. הוא היה איש טוב לב ושמח, שמחת החיים שלו וההומור, קרבו אליו אנשים בכל מקום שהיה.

לאחר פטירת אמי הייתי כמה חודשים בקיבוץ נירים אצל הדוד והדודה, ובעוד כמה מקומות. בגיל חמש אבי לקח אותי אליו. כשאמרו יתומה לא הבנתי שמדובר בי, אבי היה לי כאם וכאב כאחד. אבי נפטר בגיל 90 .

אין ספק שהמזג הטוב שלו האריך את ימיו. עם הזמן התמקם אבי בחיפה ועבד במשרה בכירה ב"סולל-בונה". אשתו של אבי חיה, היתה סבתא לכל דבר של ילדי היא ביקשה שיקראו לה סבתא. רק כשגדלו סיפרתי להם שהיא איננה סבתא ביולוגית. התחתנתי בגיל 20 , אני מודה להשם על 12 ילדי. אבי נהג לומר שזהו מספר בני המשפחה שניספו בשואה ממשפחתנו משני הצדדים. הוא ראה בכל ילד שנולד עוד נקמה בגרמנים.

הקשר בין משפחתי ומשפחת קלגרד הוא חם והדוק ביותר. דוד אריה הוא דמות משמעותית ביותר, ילדי הבוגרים מכירים אותו טוב יותר. עם זאת נוצר לאחרונה קשר בין בני הצעיר אורי ובין דוד אריה. הקשר נוצר בעקבות סיום לימוד הש"ס העולמי. זה התרחש בחודש טבת. אחת לשבע שנים מסיימים ללמוד את הש"ס, אותם שלומדים דף ליום. כאשר התחילו ללמוד מחדש אורי קיבל על עצמו לחלוק דף משנה יומית עם דוד אריה. הדוד בתחילה חשש, עם הזמן נענה לאורי ומידי ערב במשך מספר דקות קראו ולמדו במשותף. אורי היום בן 25 . סדר היום שלו עמוס אך הקשר עם הדוד חשוב ומשמעותי לו ולכולנו. הם סיימו ללמוד את מסכת ברכות פעמיים בע"ה. אורי הבהיר מושגים רבים חדשים, והדוד למד בשמחה.

השם קלגרד מוסיפה שפרה, הוא שם שמשמעותו קור רוח, טמפרטורה נמוכה. גם אריה וגם אני איננו כועסים. כנראה שזו תכונה משפחתית שאני בהחלט שמחה בה. שפרה לקראת סיום מבקשת לראות את הכתוב. ככלל היא אומרת לי בחיבה. אריה הוא עדין, צנוע ורגיש וכך יש לנהוג בו. ואני מסכימה כמובן עם דבריה. העדינות שלו והרגישות באו לידי ביטוי בביקוריו אצלנו עם דודה שבע. תמיד נהג לבוא עם כיפה, הדודה תמיד היתה לבושה בצניעות. נהגו להביא איתם דברים עבורינו. שבע נהגה לסרוג סוודרים, אפודות וגרביים לילדים. הדוד צילם את הילדים. הם אנשים של נתינה ואהבה בלי גבול .

דוד וובקה

על דוד וובקה סיפר לחיותה בחום ובשמחה דוד ברסקי.

אינני יודע את דרגת הקרבה ביני ובין וובקה. אבל זה ממש לא משנה, פוסק דוד. בשבילי הוא דוד יחיד ומיוחד ואני אוהב אותו מאוד. אמי יונה זילברמן, ברסקי, היתה קרובתו. אולי בת דודה רחוקה. על כל פנים וובקה ושבקה היו בשבילי דודים נוכחים מאוד. בזמן הצנע וובקה היה מגיע לביתנו בתל אביב תמיד עם מצרכים שידינו ל א השיגה אז. בכלל דוד נהג היה ייחוס כשלעצמו באותם ימים. אני זוכר שאפילו הגיע פעם עם בשר. שלא לדבר על ממתקים שלא היו בנמצא בביתנו באותם ימים.

הוא הביא מצרכים בקיבוץ וגם קנה בצרכניה של אגד. כילדים מאוד אהבנו אותו והוא אותנו. ממש חיכינו לבואו. וובקה פשוט אוהב אנשים וילדים, מוסיף דוד בביטחון. הוא תמיד התעניין בנו ובמה שקורה אצלנו.

עם השנים כשגדלנו נהגנו אני ואחי הצעיר לבוא מידי קיץ לנירים, אלה היו ימים ספוגי אושר עילאי. אהבנו ללכת לרפת, לרכב על סוסים. אני הייתי ילד פרוע למדי, מוסיף דוד. פעם הלכתי לקטוף סברס והורדתי את הגופיה. את הגופיה שנעזרתי בה לקטיף, לבשתי לאחר מכן. שבקה היתה צריכה אחר כך לטפל בי כמובן. גם נפלתי מסוס, וכמעט טבעתי בבריכה, בקיצור לא היה להם קל איתי אבל הם אירחו אותי ואת אחי בשמחה. תמיד פינקו אותנו באוכל ובעוגות מעשה ידיה החרוצות של שבקה. הייתי חוזר עם שני קילו נוספים מידי קיץ. בשנת 1975 הבאתי את אשתי לבקר בנירים. זה היה אחד הביקורים המשפחתיים הראשונים שערכתי לה. כאשר אנחנו מתראים אנחנו מדברים על כל מיני נושאים החל מהתענינות בילדים, עבור לקיבוץ ולהפרטה שהיתה קשה עבורו, וכלה בכלכלה והמתרחש בארץ. אני נהנה לשוחח איתו ובא לבקר אותו ככל שמתאפשר.

רותי קלגרד רייכברג

היא מצאה אותי בארץ, היא קלגרד דרך אביה. היא מצאה אותי כי נשארנו קלגרדים מעטים בעולם אחרי המלחמה הנוראה ההיא. הם באו לארץ לפני המלחמה הפטיר לאט. הקרבה המשפחתית ביננו נוצרה דרך האמא של דוד ברסקי, אני חושב . יורי ואני נפגשנו בפתח ביתה של רותי בסוקולוב 138 בחולון.

בראש שולחן מכוסה במפה במרפסת שטופת אור ושמש בקומה השמינית ישבה רותי. בתחילה היתה חשדנית משהו. אך מהר מאוד נוכחותו של יורי הפשירה את החשדות, וסיפורה ריתק אותנו. במהלך שיחתנו דאגה להכריז בפסקנות, מידי פעם יש צהריים בשבילכם, אתם אוכלים פה. ניתן היה להבין די מהר שמדובר באישה דעתנית, שהמילה לא, פחות מקובלת עליה. סיפורה של רותי משתרע על פני זמנים שונים וארצות שונות .

נולדתי בתל אביב ברחוב רוטשילד 127 . בשם רות קלגרד. אבי סימון, שמעון, יליד אוקראינה. באחד הימים הוא פגש באוניברסיטה בביאליסטוק במקרה, סטודנט שאמר לו "אם שם משפחתך קלגרד, ישלחו אותך לסיביר, עלה על רכבת וברח מכאן לפרס". מדובר בעיר ביאליסטוק שהיתה תחת משטר סובייטי הדוק ביותר. השם קלגרד העיד על יהדותו של אבי, ולכן סיכן אותו. לאבי שמעון היו שני אחים, אינני יודעת מה עלה בגורלם. הקלגרדים היחידים שאני יודעת על קיומם כיום הם וובקה=אריה ואני. אבי שהיה אדם משכיל ביותר היה סטודנט לרפואה, שידע שבע שפות, הבין לעומקה את האזהרה שקיבל במקרה,

וברח לפרס. שם התידד אבי עם רופא פרסי שאירח אותו בביתו. אבי היה גבר נאה ביותר, עם הזמן נוצר קשר לא ראוי עם אשתו של המארח, אבי עזב את בית המארחים. הוא חיפש דרך להגיע ארצה. הוא חבר בפרס לקבוצת יהודים שנסעה במשאית שמטרתם היתה להגיע ארצה.

באותה קבוצה היו יהודים בעלי שם. הם הגיעו לסוריה. בגבול הסורי היתה ביקורת. לפני המשאית שלהם עמדה מכונית פרטית מהודרת ובתוכה ישבה אישה. שוטרי הגבול לא התירו לה לעבור משום מה. הם ניגשו למשאית וביקשו דובר פרסית שיתרגם להם את דברי האישה.

לטענתם של שוטרי המחסום היא איננה מבינה את שפתם. אבי שידע פרסית הסכים לתרגם את דבריה. כאשר התקרב אבי אליה הוא ראה שהיא מחזיקה בין רגליה בקבוק ובתוכו מים וחול. שוטרי המחסום ביקשו לבדוק את הבקבוק, אך היא סרבה בתוקף לכך. היא הסבירה לאבי כי המים שבבקבוק הם מים קדושים מקבר יחזקאל בעירק ואסור לגעת בהם. השוטרים צחקו ונתנו לה לעבור. האישה, שהיתה יהודיה כמובן, הציעה לאבי לחבור אליה. כך נפגשו הורי, צוחקת רותי. התברר שבתוך החול הטמינה אמי מטבעות זהב. כך הגיעו הורי ארצה כאשר הם בעלי רכוש. לאמי היתה אחות בארץ. אמה ואחיה חלו בדבר ומתו .

במשך השנים אבי שמעון חיפש בקדחתנות בלתי נלאית, קרובי משפחה. באחד הימים הגיע לספריה ברחוב אלנבי וראה ברישומי הספריה את השם בתיה קלגרד. הוא חזר הביתה בשמחה גדולה. כאשר בירר פרטים נוספים נודע לו שהיא מחליפה שלושה ארבעה ספרים מידי כמה חודשים. כאשר רצה לדעת את כתובתה לא ניתן היה. דרך זלמן בעלה של בתיה, שעבד בסולל בונה, מישהו נתן לו את כתובתה במאה שערים. אבי נפטר באופן פתאומי. אחרי מותו הרגשתי שאני חייבת למצוא את בתיה ולברר האם היא קרובתנו. הייתי מאוד קשורה לאבי והזדהיתי איתו מאוד. כך קרה שאני שלושת ילדי , ובעלי נסענו יחד למאה שערים למצוא את בתיה. הגענו לביתה. נקשנו בדלת , לא יכולנו להודיע על בואנו, ולא היתה תשובה. יצאה שכנה וסיפרה לנו שבתיה סבלה סיוטים מהמלחמה והמאורעות שעברו עליה והיא עזבה אותנו. אחר כך הוסיפה האישה ואמרה לכי הביתה למשפחתך. שאלתי אותה אם יש עוד מישהו ממשפחתה. השכנה אמרה אחיה, אריה קלגרד הוא בקיבוץ נירים. כתבתי לוובקה והוא השיב והגיע לבקר אותנו בתל אביב. איזו שמחה זאת היתה עבורי שמחה מהולה בעצב שאבי האהוב לא זכה לראות את וובקה. כך נולד ביננו קשר אמיץ ביותר. בני עמירם הגיע כילד חוץ לנירים והיה בן בית לכל דבר וענין בבית וובקה ושבע.

עמירם שהגיע גם הוא למפגש מאשר את דבריה של אמו, ומוסיף עליהם את רגשי תודתו וחיבתו העזה לוובקה שבע וילדיהם. הייתי בנירים שנה אחת והיתה זו השנה המאושרת ביותר בימי נעורי. גם עבורי וובקה הוא הדוד היחידי שיש לי. הוא ואני בקשר, הוא מתענין בי ובמשפחתי כמו אבא לכל דבר וענין לסיום: נירים עבורי הוא מקום שלא אשכח לעולם, בזכותם של וובקה ושבקה. וובקה הוא הדוד האולטימטיבי אי אפשר לצפות ליותר מזה. הוא איש טוב וישר, יש מעטים כמוהו כיום, ואני אוהב אותו מאוד.

רותי מוסיפה וובקה נהג לבקר אותנו בתל אביב לעיתים מזומנות ואנחנו ביקרנו בנירים. ילדיו של וובקה אהובים עלי כמו שלושת ילדי אומרת רותי בחום רב ובהתרגשות רבה ונוגעת ללב. שבע היתה אישה מופלאה הכי מופלאה שהיכרתי בחיי. יגאל ואשתו היו בני בית בביתי בנוה מגן בזמנו. הקשר ביננו התהדק לאחר מלחמת יום כיפור. יגאל כנראה עבר במלחמה חוויות קשות. עם הזמן יצרתי קשר הדוק עם שפרה בתה של בתיה וילדיה. הכרתי את אביה ואת אמה החורגת חיה. הם גידלו אותה באהבה רבה .

לסיכום אומרת רותי הצברית בעלת הצמה הנצחית, וובקה הוא מזן נדיר של נתינה ואנושיות לא מייצרים יותר אנשים כמוהו .

את הביקור קינחנו בארוחת צהריים מלאה ודשנה, ובצילומי רעות חדשה ישנה שנוצרה לה בבוקר אחד של נובמבר על האוניה "אקסודוס" רקע כללי "אקסודוס" או "יציאת אירופה תש"ז. " שמה ניתן לה כדי לרמז על יציאת מצריים, ולתת לאניה וההעפלה משמעות מכוננת. זאת היתה

אוניית מעפילים שנרכשה על ידי המוסד לעלייה ב'. על סיפונה של האוניה היו 4.554 נפש רובם ניצולי שואה. הם הצטופפו בבטן האוניה שנבנתה לתכולה של 600 נוסעים בלבד. הנוסעים הצטופפו חמישה איש בדרגש. בין הנוסעים היו נשים הרות ותינוקות. שני תינוקות נולדו במהלך ההפלגה, אם אחת נפטרה במהלך הלידה.

הרעיון שעמד בבסיס הרכישה של ספינה זו דווקא ידי "ההגנה", היה להגיע לחופי הארץ מכיוון מצריים ולנחות עם הספינה על החוף ממש מבלי להזקק לסירות או להורדה מסובכת של אלפי אנשים. האוניה יצאה מנמל סט שלחופי צרפת ב 11 ביולי שנת 1947 . הבריטים ידעו על דבר ההפלגה וניסו למנוע את הגעת המעפילים ארצה. ביום ה 18 ביולי 1947 כיממה לפני שאקסודוס אמורה היתה להגיע לחופי ארץ ישראל נגחו בה משני צידיה משחתות בריטיות. הבריטים העלו על סיפונה 50 חיילים. נערך קרב בין המעפילים וחיילי חיל הנחתים הבריטי. החיילים פתחו בירי. כ 30 חיילים בריטיים נלקחו בשבי על ידי אנשי הפלמ"ח שהיו על הספינה. במהלך הקרב נהרגו שני מעפילים ניצולי שואה והקצין השני של האוניה. לאור זאת הורה מפקד האוניה יוסי הראל על כניעה. האוניה הפליגה לנמל חיפה מלווה על ידי שייטת בריטית.

הנוסעים הועלו בכוח על שלוש אניות גירוש. אניות הגירוש היו עטורות גדרות תיל. החלטת הבריטים היתה להחזיר את הנוסעים לנמל פורט דה בוק בצרפת ממנה יצאו. ב 29 ביולי עגנו אניות הגירוש בצרפת. נסיון הבריטים להוריד את המעפילים נכשל בשל התנגדות הנוסעים. 130 מעפילים ירדו בצרפת מסיבות רפאיות. במהלך התקופה הזאת התקיימו על אוניות הגירוש חיים חברתיים ותרבותיים עצמאיים )כולל הוצאת עיתון( בסיוע אנשי ה"הגנה" שהסתננו לאוניות. בספר הפלמ"ח נכתב כך: ”ציבור המעפילים התגלה כבעל משמעת עצמית, תחושת סולידריות וכוח סבל, היודע להתלכד למען המשימה הלאומית שהוטלה עליו כמעט באקראי". כעבור שלושה שבועות הודיעה ממשלת בריטניה על כוונתה להחזיר את המעפילים לאיזור הכיבוש הבריטי בגרמניה. זה קרה ב 22 באוגוסט 1947 . לאחר שהות ש ל כשנה עלו רוב הנוסעים ארצה. ב 7 בספטמבר 1948 הועלו אחרוני מעפילי "אקסודוס" ארצה.

היינו יחד על האוניה "אקסודוס". הגענו ארצה כעבור שנה וחצי בדרך חוקית עם האוניה "טרנסילבניה."

וובקה, האיש בלי האגדה, נפרד מהעולם שלא תמיד חייך אליו. לא חייך בשואה, לא חייך כששבע הלכה ובוודאי שלא חייך ב-7 באוקטובר ואחריו.

אבל אני מתעקשת לזכור את וולוועלה של הימים היפים, והם הרוב. האיש שבדרכו השקטה שמר על דרכו המיוחדת גם בקיבוץ של פעם, כשכולם השתדלו להיות כמו כולם.

כשכולם חלבו פרות ברפת או העבירו קווים בשלחין, וובקה נהג על אוטובוס. בשבילנו הילדים זאת הייתה המקבילה של נהג בספינת חלל. יוקרה על גלגלים. כשהתמזל מזלנו והוא היה הנהג של 5 בבוקר לתל אביב, נכנסנו לאוטובוס כאילו היה הסלון הפרטי שלנו, וההגה הגדול היה כמו חלק מהגוף שלו.

כשכולם ראו בדת עבודת אלילים, הוא היה עולה על האופניים ביום כיפור ונוסע לבית הכנסת בעין השלושה, משאיר אותם שם והולך ברגל בחזרה הבייתה. ובמוצאי הצום עושה את הדרך חזרה. זה היה נורא מוזר ויוצא דופן, אבל בשבילו הדבר הכי טבעי.

כולם נעזרו ברופאות ורופאים, וובקה שתה תה עם לימון, מרח שום על טוסט וניסה לשכנע את מי שהיה מוכן לשמוע, שככה שומרים על הבריאות. לא צריך כדורים ובדיקות. לפי הגיל המופלג שאליו הגיע, הוא כנראה צדק.

כשכל בני גילו וצעירים מהם עברו לקלנועית הוא לא נכנע ונשאר נאמן לאופניים הישנים והטובים. בסוף הוא נכנע, הרבה אחרי כולם.

כשכולם ריכלו על כולם, מתחו ביקורת ושפטו את האחרים לכף חובה, אצל הקלגרדים הייתה רק אהבה בלי תנאי, קבלה שלמה ומושלמת של כל אדם באשר הוא. אהבתי לבוא אליהם, להתקבל במאור פנים ולהתכבד בעוגות של שבע, שתמיד ניסתה לשכנע אותי שנורא קל לבשל – אך לשווא.

כשכולם התחתנו, וובקה חשב שהגיע גם זמני, והבטיח לי שוב ושוב את הדשא שלו לחתונה שלי, כאילו שחסר רק מקום לקבלת פנים ולעזאזל החתן. בסוף לא השתמשתי.

כמנהג הדור ההוא אבל גם בגלל אופיו, הוא לא גילה את צפונותיו וכמעט לא סיפר את סיפורו. פעם אחת הצלחתי לחקור אותו קצת על מה שעבר בשואה. הוא נתן לי את קצה המזלג – וגם זה היה כנראה יותר משרצה.

וובקה היה אבא של תמי, אחותי מקבוצת יקינטון, אבל גם השכן הקבוע של ההורים שלי, ומלווה תמידי בחיי.

הוא לא היה איש של אגדות, אלא איש של מציאות, שאותה עיצב בדרכו המיוחדת. אהבתי אותו מאוד.

ארנון אבני נפרד מוובקה

וובקה היה מותג חזק, בעיקר אצלנו הילדים של שנות החמישים שגדלנו כאן בנירים. ראינו בו כנהג אוטובוס את הקברניט אמיתי הראשון והיחיד של התחבורה בנגב המערבי. מנירים ועד בארי נסעו כולם באוטובוס שלו, אבל הוא היה כולו שלנו. היינו מחקים את האופן בו היה נשען על ההגה במרפק ישר וכתף מורמת. זה ניראה לנו כג'סטה של מקצוענים.

עם אבא הייתי עולה לאוטובוס של 'אגד', החברה היחידה של אותם ימים ועם וובקה האחד והיחיד. הנסיעות לתל אביב היו עוברות דרך נס ציונה, רחובות וראשון לציון, עם הפסקה בקסטינה, לקנות חומוס או חביתה בפיתה. במונחים של היום זה היה הדיוטי פרי – רגל אחת בחוץ לארץ...

לפעמים הייתי צריך להקיא בטלטולי הנסיעה. אבא היה תופס את מבטו החטוף של וובקה בראי הפנימי ומסמן לו באצבע מתגלגלת ליד הפה. זה הספיק. וובקה היה עוצר בשולי הכביש וכולם היו מחכים שאסיים את הפרוצדורה המביכה. וגם אז הודיתי למזלי שנתן לנו גישה כזו לקוקפיט...
באוטובוסים של אותם ימים היה צפוף ונסיעות ארכו שעות. לא פעם היו הרמות קול ואפילו דחיפות שנהגים היו צריכים להרגיע. לא אצל וובקה. אני לא יודע איך, אבל הוא לא רב ולא התווכח עם אף אחד. מימיי לא שמעתי אותו מרים קול על מישהו.
לא סתם הוא היה אהוב עלינו, הוא גם אהב אותנו, את ילדי נירים – "בוא הנה פושייע..." היה קורא לנו כשהמלה 'פושע' מתפוגגת בפיו, וגם את זה אהבנו לחקות.
וובקה היה קצת חריג בתרבות המצ'ואיסטית של 'חלוצי הנגב' והקיבוצניקים שהיו צריכים להפגין כוח בעבודה, ב"גיוסים", בהעמסת חבילות חציר ושקי תערובת. הוא השתתף בעבודה – אבל לא בליגה של הגברתנות. לוובקה היה הקסם ההפוך: הוא תיקן שעונים וכל דבר טכני שהיה זקוק לאצבעות עדינות וזכוכית מגדלת. באותן שנים היו אלה השפיץ של הטכנולוגיה.
ידענו שהוא רוסי, ובאותם ימים רוסיה הייתה העתיד של הפועלים והאדם העובד. כשהתחלנו בנירים לשחק כדורעף הוא הצטרף בשמחה וסיפר שברוסיה זה היה ספורט פופולארי.
וובקה אהב ספורט ובתקופה קצרה הוא קיבל תפקיד של מדריך התעמלות הבוקר שלנו. היה לו ספר רוסי ובו הוראות התעמלות עם איורי הדגמה. הוא היה קורא בו ומדגים לנו ובסוף שולח אתנו לרוץ עד הבריכה וחזרה. "ואל תשכחו לרחוץ את הידיים במים קרים עד הכתף..." היה אומר כשהיינו מתרחקים.
אחד מתפקידיו האחרונים היה מא"ז. מה שהיום קוראים רבש"ץ. אמנם לא הייתה כיתת כוננות אבל וובקה היה מתקן ומסדר את הגדר ואת מערכת הקשר, ומטפל בכלבי השמירה שהיו קשורים לאורך הגדר, במסירות ודאגה.
פעם, בשנות השמונים, הייתה לי תכנית ראיונות: "תוצרת בית". ראיינתי בעיקר חברים מהקיבוץ. זה כלל ראיון מקדים אחד או שניים לפני האירוע. היו מקרים בודדים שאחרי הראיון המקדים המרואיין היה נסוג ומוותר. הראיון עם וובקה ושבע היה אחד כזה והיה זה שהצטערתי עליו יותר מכולם. זה היה סיפור מדהים של הישרדות שסופר בפרטים ובטון ענייני. הוא היה בן 16 בקורס טייס ברוסיה ומשם נמלט או ערק לפולין באישור של מפקדו שהבין את הרגע; המסע המוזר שעשה כנזיר ברכבות כדי שלא יגלו שהוא לא יודע פולנית... ומשם לאוניה: ה'אקסודוס' – על כל תלאותיה, שבה הגיע עם שבע לארץ. סיפור שמקפל בתוכו את כל הנס הציוני.
אחרי 7 באוקטובר הייתי בא מדי פעם לבקר אצלו באבן יהודה. הוא היה רגוע, אבל עוצמת האסון שהוציא אותו מביתו ניכרה בו. גם לפני שבועיים כשהבאתי לו מכתבים. יורי אמר לו: "אבא הנה ארנון, הוא בא אליך" והוא חייך... ראיתי שקשה לו אבל הוא חייך. כאילו החליט להישאר וובקה, המענטש, עד הרגע האחרון.

אראלה גניסלב נפרדת מוובקה

וובקה, האיש בלי האגדה, נפרד מהעולם שלא תמיד חייך אליו. לא חייך בשואה, לא חייך כששבע הלכה ובוודאי שלא חייך ב-7 באוקטובר ואחריו.
אבל אני מתעקשת לזכור את וולוועלה של הימים היפים, והם הרוב. האיש שבדרכו השקטה שמר על דרכו המיוחדת גם בקיבוץ של פעם, כשכולם השתדלו להיות כמו כולם.
כשכולם חלבו פרות ברפת או העבירו קווים בשלחין, וובקה נהג על אוטובוס. בשבילנו הילדים זאת הייתה המקבילה של נהג בספינת חלל. יוקרה על גלגלים. כשהתמזל מזלנו והוא היה הנהג של 5 בבוקר לתל אביב, נכנסנו לאוטובוס כאילו היה הסלון הפרטי שלנו, וההגה הגדול היה כמו חלק מהגוף שלו.
כשכולם ראו בדת עבודת אלילים, הוא היה עולה על האופניים ביום כיפור ונוסע לבית הכנסת בעין השלושה, משאיר אותם שם והולך ברגל בחזרה הביתה. ובמוצאי הצום עושה את הדרך חזרה. זה היה נורא מוזר ויוצא דופן, אבל בשבילו הדבר הכי טבעי.
כולם נעזרו ברופאות ורופאים, וובקה שתה תה עם לימון, מרח שום על טוסט וניסה לשכנע את מי שהיה מוכן לשמוע, שככה שומרים על הבריאות. לא צריך כדורים ובדיקות. לפי הגיל המופלג שאליו הגיע, הוא כנראה צדק.
כשכל בני גילו וצעירים מהם עברו לקלנועית הוא לא נכנע ונשאר נאמן לאופניים הישנים והטובים. בסוף הוא נכנע, הרבה אחרי כולם.
כשכולם ריכלו על כולם, מתחו ביקורת ושפטו את האחרים לכף חובה, אצל הקלגרדים הייתה רק אהבה בלי תנאי, קבלה שלמה ומושלמת של כל אדם באשר הוא. אהבתי לבוא אליהם, להתקבל במאור פנים ולהתכבד בעוגות של שבע, שתמיד ניסתה לשכנע אותי שנורא קל לבשל – אך לשווא.
כשכולם התחתנו, וובקה חשב שהגיע גם זמני, והבטיח לי שוב ושוב את הדשא שלו לחתונה שלי, כאילו שחסר רק מקום לקבלת פנים ולעזאזל החתן. בסוף לא השתמשתי.
כמנהג הדור ההוא אבל גם בגלל אופיו, הוא לא גילה את צפונותיו וכמעט לא סיפר את סיפורו. פעם אחת הצלחתי לחקור אותו קצת על מה שעבר בשואה. הוא נתן לי את קצה המזלג – וגם זה היה כנראה יותר משרצה.
וובקה היה אבא של תמי, אחותי מקבוצת יקינטון, אבל גם השכן הקבוע של ההורים שלי, ומלווה תמידי בחיי.
הוא לא היה איש של אגדות, אלא איש של מציאות, שאותה עיצב בדרכו המיוחדת. אהבתי אותו מאוד.