כתבתי לו בשנים האחרונות עשרות הספדים בראש, אבל כשהגיעה השעה זה לא עזר. הוא אדם שקשה לסכם בהספד. זה מה שיצא.

השואה הייתה בלי ספק החוויה המכוננת של חייו, שבצילה ולצדה עברו ימיו. הוא אמר לי פעם שאין יום שהוא לא חושב על השואה.

בגיל 12 הוא היה בדנקרק, כשמשפחתו ניסתה לברוח מבלגיה לצרפת. הגרמנים הגיעו והפציצו והוא חזה בצבא הבריטי נמלט לים ובמשאיות עם גופות. אחר כך הם חזרו לבריסל וחיו עוד שנתיים תחת המשטר הנאצי. הוא סיפר על היום הראשון שהגיע לבית הספר עם הטלאי הצהוב. יהודי יחיד בכל בית הספר. ואף ילד לא אמר לו כלום. הוא מאוד העריך את זה, ובכלל את הבלגים על העזרה שהושיטו ליהודים. הוריו נספו באושוויץ, אבל הצליחו להחביא אותו ואת אחותו. שניהם נצלו. כשעלו לארץ, אבא שלי הביא איתו סכין גדולה, ששימשה להכנת אבטיח. "דווקא את זה היה דחוף לך להביא?", שאלתי. "ידעתי שמסוכן כאן". בשבת של האסון, אחרי שנכנס לממ"ד עם נובח, חמק לחדר השינה ולקח מהשידה שליד המיטה את הסכין. כי כל ניצול שואה חייב שיהיה לו נשק להגנה עצמית.

המסקנות שהוציא מאותה תקופה הפכו להשקפת עולם, שבבסיסה אי אמון באדם. אז למרות שהצביע מרצ, אצלנו בבית הוא נחשב לפאשיסט. הוא הרבה להשמיע באוזנינו את תובנותיו על נפש האדם, והמשפט השגור ביותר על פיו היה "כשמישהו אומר שהוא רוצה להרוג אותך – הוא מתכוון לזה".

אחרי תקופת הכשרה בעין החורש, הגיעו הוא ואחותו לנירים, שחבריו היו ניצולי שואה ופלמ"חניקים – או כמו שאבא שלי אומר – סברים. הוא היה בן 20, היא בת 17. ניצולי השואה, רובם יתומים שעברו זוועות וראו משהו בחיים, נתקלו בצברים המחוספסים, שהתנשאו עליהם. והם שתקו. לא דיברו על השואה. הוא מעולם לא דיבר עם אחותו על אותה תקופה, אפילו לא על ההורים, שאותם אהבו מאוד. הוא לא ידע מה עבר עליה במסתור, והיא לא ידעה עליו. כשניצול אושוויץ סיפר לחברים בדנגור מה היה שם – לא האמינו לו. הוא לא ניסה שוב. בקרב על דנגור הוא הוצב בשוחה רחוקה עם גרב מלאה בחומר נפץ, כי הוא חזק ויכול לזרוק רחוק. הוא היה כל כך חזק שניצח בהורדת ידיים את הרפתנים, שנחשבו לחזקים בעולם כי חלבו ביד. אחותו עשתה קורס עזרה ראשונה וטיפלה בקרב בהרוגים ובפצועים. שמענו גם ששמה יצא כפושטת עורות גמלים מצטיינת, אבל לי זה נשמע כמו אגדה ואין כבר את מי לשאול.

בנירים הוא כמו נולד מחדש, אבל לנצח בלגי. בהתחלה היה חקלאי כמו כולם, ואת ההוכחה אפשר היה לראות כל חג שבועות, עד גיל 85, במופע קציר החיטה עם חרמש. כשהציעו לו להיות חשמלאי הסכים וכמו כל דבר, למד לבד, התעמק, התעדכן (היה לו מנוי על העיתון "התקע המצדיע". בחיי), טיפס על עמודים, חפר תעלות, תיכנן מערכות חשמל מסובכות, תיקן הכל, והתקין בחדרי חברים חדשים שקעים בכמויות עצומות. המוסדניקים הבודדים שבחרו בחשמליה על פני הפלחה והשלחין, זכו במנטור ונשארו קשורים אליו לעד. כשהציעו לו לנהל את מחלקת החשמל בקיבוץ הארצי, הוא ענה שאין מי שיחליף אותו בקיבוץ.

הייתה לו מחויבות גדולה לקיבוץ אבל הוא לא חשש לקרוא תיגר על הקונבנציות, והכי הרגיז אותו – טמטום. כשקרוב משפחה של חבר הציע לו אופניים כדי להקל על העבודה ועל סחיבת הכלים, הוא הביא את זה לשיחת קיבוץ. לא היו אז אופניים. אלה שטענו נגד ואמרו לו שיתנוון, מתו הרבה לפניו. הוא היה הראשון שקיבל אופניים, הראשון שקיבל וספה והראשון שקיבל קלאב קאר.

לפי המיתולוגיה המשפחתית, הוא התחיל עם אמא בשיחת קיבוץ, עם פנס. כשהייתה בחודש תשיעי הם החליטו להתחתן. את החופה היו עושים בכפר מימון ואת החתונה בקיבוץ. למי יש כוח בחודש תשיעי להיטלטל בכבישים של פעם לכפר מימון? אז אבא שלי לקח טבעת נישואים מאורה חסין, ואביבה בוסקין  נסעה איתו ואמרה לרב שקוראים לה חנה בר. פעם בשנה היינו מגיעות לחדר של ההורים ומגלות שהערב יש ארוחה חגיגית (סלט, טוסטים וחביתה עם לוף) כי מתי שהוא בחודש הזה אבא העביר את חפציו לצריף של אמא. מבחינתם זה היה תאריך החתונה. הוא היה הבינגו שלה. הכל הוא עשה. היא רק סידרה בגדים בארונות. הם היו יושבים בכורסאות שלהם, מותחים ביקורת על כל מה שקורה בקיבוץ כמו הזוג מהחבובות, ומתרגזים מהחלטות טפשיות לטעמם.

כשאמא חלתה, הוא סעד אותה בשיא הרגישות. "זה החוזה שלי איתה. אני מטפל, והיא תמות במיטה שלה". הם היו team אבל היא הייתה חנה בר הקשוחה, שלא התיידדה בקלות.

עם מותה הייתה לו פריחה. הוא התנחל בהרבה לבבות. בעשור האחרון היה מוזמן תכופות להרצאות בשני תחומי ההתמחות שלו: שואה והקרב בדנגור. הרבה פעמים נפגש עם חיילים וחזר מזועזע מהבורות שלהם. "הם לא יודעים כלום", אמר, כשהוא מתכוון בעיקר למלחמת העולם השנייה. את חבריו שחלו היה מבקר לעתים קרובות.

ואיך אפשר בלי להקדיש פינה לבדיחות שלו. היו את אלה מהרפרטואר הקבוע, שכל אחד שמע אלף פעם. הטובות שבהן היו מצחיקות גם בפעם האלף. אבל המשובחות שבהן היו אלה שבאו כתגובה מהירה למשהו שנאמר. בעיצומו של אחד ממטחי הפצמ"רים, ולפני עידן הממ"דים, שאלתי את אמא, למקרה שיפול לה פצמ"ר על הראש, אם תרצה על המצבה חנה בר או חנה גניסלב, והיא ענתה כצפוי "חנה בר". אמרתי לאבא "תראה, אפילו על הקבר היא לא רוצה את השם שלך. הוא ענה: "מה איכפת לי מה יהיה כתוב על המצבה. רק שתמות כבר". הומור וציניות – זה היה הנשק שלו נגד קשיי החיים.

הוא אמנם נולד בבלגיה, אבל הוריו הפולנים גידלו אותו על ברכי הפולניות, אז הוא היה אבא פולני, אבל במובן הטוב. חובה נשיקה כשנפגשים וכשנפרדים. תמיד דואג שיהיה לנו כל מה שנדמה לו שצריך (נגיד ארגזי תפוזים, קערת ענק מלאה סברסים מקולפים שקם ב-5 בבוקר לקטוף עד גיל 90 ומשהו, שק בוטנים לכל אחת וכבל מאריך למי שצריך). ורק לא להטריח. זאת הייתה מטרת על. שרק לא נחרוג מסדר היום שלנו למענו. "לא צריך רלושקה, זה יותר מדי מאמץ".

אם הייתי ממשיכה לכתוב את כל מה שיש לי להגיד עליו היינו מקבלים כאן ביחד את השבת. אז עוד כמה מלים על הסוף.

באותה שבת, כשאחותי שאלה אותו מה שלומו, הוא ענה "רגיל". הוא לא היה נסער במיוחד. כולה כמה שעות בממ"ד, למרות שהוא הבין מייד שמדובר באירוע גדול. "עברתי דברים קשים". אבל הדבר הקשה יותר – שני רק לשואה – הייתה העקירה מביתו. הוא התגעגע מאוד לשגרה הברוכה שלו, לחזור לפעילות, לחזור. ככל שגדל אי הוודאות בנוגע לחזרה לקיבוץ, נראה שהוא דועך.

כששכב על ערש דווי, ישן באדיבות המורפיום, הזכרתי לו שאמר פעם שאין לו כוונות למות. אבל הוא היה בלי מכשירי השמיעה – ומת. מת לאורו של המשפט שחזר עליו הרבה: "אף אחד לא ינגב לי את התחת". רוצה לומר – לא אהיה סיעודי.

היה לנו אבא מהחלומות.