אבא,

היה שלום אבא שלי.
אני אוהב אותך.
גיל

מתוך ההספד שקראתי מעל קברו של אבי
אבא

היום אנחנו נפרדים ממך, משיבים אותך הביתה אל אדמת הלס של נירים שכל כך אהבת וממנה היית חלק בלתי נפרד ברוב שנותייך.
"חיימק'ה הגדול" דמות מיתית, מאצ'ומן, גבר גבר שכבר לא מייצרים היום ונדמה שדווקא עכשיו כל כך חסרים כאן אנשים שכאלה.
כבר בתור ילד היית שובב גדול עם פני מלאך, לפני השינה בבית הילדים הייתי שומע בשקיקה את סיפורי הילדות שלך על איך הייתם גונבים מלפפונים חמוצים ממרפסות הבתים או איך כילד קטן לקחת את הסוס של המאפיה של סבא זלמן אביך ויצאת לטיול במשך יום שלם עד שמצאו אותך, ואיך רדפת עם נבוט אחרי ילד גדול ממך בהרבה שהציק לך בשכונה. והייתי מבקש רק עוד סיפור, גונב עוד כמה דקות אתך לפני כיבוי האורות.
בגיל 16 כבר יצאת לחפש הרפתקאות, הצטרפת לגרעין ניר והגעת לקיבוץ נירים שהיה אז בתחילת דרכו באזור ספר בקרבת עזה מאין מערב פרוע ציוני.
בקיבוץ ובסביבה נודעת כ"איימת הדרום" ויש שלל סיפורים על איך היו קוראים לך כל פעם שהיו מכות במשחקי הכדורסל או איך פרקת במכות נהג משאית שדרס את הרה כלבתך האהובה.
שמך נודע למרחוק וגם כוחך , כולם ידעו לספר איך חיימק'ה פתח איזה בורג עקשן או סגר בורג של הטרקטור הכי גדול או הכלי הכי גדול בפלחה ושאף אחד אחר לא הצליח לפתוח.
אבל האמת היא שאת הסיפורים הללו אנשים אחרים יכולים לספר טוב יותר.
אני רוצה לספר על האבא והסבא שהיית, כי רק כך הכרתי אותך.
אבא מסור ואוהב שהעניק לי ביטחון וגב בעצם היותו. תמיד ידעתי שלא משנה מה ומתי אצטרך תבוא בשמחה לעזרי, אם זה לישון לידי על הרצפה בגן דרור בזמן הלינה המשותפת כשכאבה לי הבטן, (אפילו שזה לא היה נהוג) או לבוא לחלץ אותי ששקעתי עם ה86 בבוץ לקראת סוף משמרת בערב שישי, או פשוט לקפוץ לאסוף אותי מכל מקום שאבקש באמצע הלילה שחוזר מהצבא.
לפני הצבא היית מסיע אותי במשך שנתיים יום יום הלוך ושוב לאימוני הכדור עף שלי בשער הנגב, לא פספסת שום משחק היית כל כך גאה, צועק הערות לשופטים ומביך אותי..
בהמשך שהגעת לאסוף אותי מצומת אשקלון לאחר הגיבוש ליעל וסיפרתי לך שעברתי ראיתי כמה אתה גאה ושמח עבורי.
מעולם לא ניסית לומר לי מה לעשות וקיבלת את רוב השטויות שעשיתי
אבל באופן בו חיית את חייך התוות דרך עבורי ושימשת לי דוגמה גם אם לא הייתי מודע לכך.
בשבילך המעשה היה העיקר ויחד עם זאת אהבת לקרוא לצבור ידע כללי על היסטוריה ,גאוגרפיה, אקטואליה, מיכון חקלאי "כלי נשק" ועוד, בכל מה שעשית העמקת והתמקצעת והיית הכי טוב שיכולת וכל זה לווה במוסר עבודה, עמידה בלוחות זמנים ומחויבות לא מתפשרת למלה שלך,
כל אלו קיבלו ביטוי בעבודתך בפלחה שניהלת במשך שנים, במיכון החקלאי, בתורנויות כנהג "טאנקר" החלב, ובמטווח אותו הקמת וכל כך אהבת.
אבל יותר מכל אהבת את הבנים, להיות בן של חיימק'ה זה להיות נסיך במשפחת מלוכה, הדלתות נפתחות לך וכך גם הדלתות של הטרקטורים הגדולים ביותר ,שנערים אחרים היו צריכים לעבור שנים בהשקיה לפני שעלו עליהם, ואף אחד לא יתעסק איתך, ואם מישהו יעז הוא כנראה ישלם ביוקר.
תמיד דנת אותנו לכף זכות וראית אותנו בעין טובה, גם אם שנים ניסית לרמוז לך שהבאלאגן ש"החברה" השאירו בקבינה של הטרקטור זה הייתי אני..
לא היית מסוגל לראות בנו משהו לא טוב וכל מה שעשינו היה הכי טוב בשבילך והיית מספר בגאווה על מעללינו למי שהיה מוכן לשמוע.
שהיינו ילדים היית דמות של גיבור על עבורי, כל יכול ומספיק היה מבט קטן שלך בכדי שאתיישר.
זכור לי איך היינו מחכים כל שנה לתור שלנו ל"נופש ברכב" נסיעה משפחתית לקמפינג של כמה ימים לסיני או לכנרת, היינו הולכים לאסוף ציוד "ממחסן הנופש" ומתרגשים מהריח המיוחד של הציוד שרמז על הטיול הקרב. במהלך אחד הטיולים הרוח סחפה את כדור הים שלנו ואתה שחית אחריו כמעט עד עקבה בניסיון להשיבו ובסוף חזרת באפיסת כוחות ללא הכדור. בטיול אחר צפינו בהכנות של דאון רחיפה בצוקי הגלבוע שבסופו הטייס התרסק במדרון ואתה רצת ראשון לחלץ ולפנות אותו, כזה היית , גיבור וראשון לפעול.
שהייתי בן 6 ארגנת את "מרוץ הלפיד" המרוץ שהפך למסורת בקיבוץ כסמל למעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, ביקשתי לרוץ קצת מהמרוץ ואתה התלות אלי באופניים, בסוף יצא שרצתי את כל 18 הקילומטרים ואתה היית כל כך גאה בי וסיפרת את זה לכולם ומאז זה הפך להיות למסורת שלנו אני הייתי רץ ואתה מלווה באופניים ככה עד שהתגייסתי.
שהייתי בכיתה ו' ארגנת לגיל ולי טיול אופניים ביחד אתך מנירים לפג'ה פתח תקווה לבקר את הוריך, יחד קמנו ב4 בבוקר ויצאנו לדרך, בירידה לנחל הבשור התרסקתי והתבכיינתי לך שאני לא רוצה להמשיך, לא ויתרת לי ובצהריים כבר אכלנו אצל סבא וסבתא, למדתי לא לוותר לעצמי ושאני יכול יותר ממה שאני חושב.
זכורים לי גם הכלבים המיתולוגיים "קפיץ" הקוקרספנייל ו"מופס" הדוברמן הענק שהטיל את אימתו על הקיבוץ, אתה טיפלת בהם במסירות ואהבה רבה וכך למדתי ממך על היחס לבעלי חיים והמחויבות הבלתי מתפשרת לבעל חיים אותו אתה מגדל.
זכורה לי גם הנסיעה המיתולוגית שלך ושל אמא לארצות הברית ואת כל המתנות המיוחדות שהבאתם כולל קונסולת "אטארי" החדשנית והתמונות השקופיות והסיפורים שהציתו את דמיוני, לאחר מכן אמריקה הפכה לתו תקן ביחס שלך לדברים כמו חנויות, שירות , כבישים, טרקטורים וכו.
בהמשך התבגרנו והנכדים הגיעו, כבר לא היית צעיר אבל זכורה לי ההתרגשות שלך שבני זהר או כפי שקראת לו "זוריק" נולד. כמה רוך אהבה וחיות הוציא ממך, איך גרם לך לזחול על רצפת הטרצ'ו ב"בית החדש" שכבר מזמן לא היה חדש ונתת לו לדהור עלייך בהשתובבויות ילדיות.
איך אמא ואתה הייתם שמחים לנסוע לגדרה לשמור על רומי ויעל, עם הניסן מיקרה שהייתה סמל החופש עבורכם לאחר ההפרטה של הקיבוץ, שתמיד הייתה מצוחצחת ומדוגמת כמו שאהבת, לאחר מכן הייתם שבים עם שלל סיפורים של ה"חוכמות" החדשות של הבנות ומספרים אותם שוב ושוב.
במהלך השנים בקיבוץ מילאת שלל תפקידם, לא היית מפסיד שיחת קיבוץ, היית מעורב והיה לך אכפת מכל מה שקורה, היית מביע את הדעה שלך ונלחם על כל מה שחשבת שנכון וצודק.
עם השנים דבקו בך עוד ועוד צרות בריאותיות, הוציאו ממך עוד ועוד חלקים החל מכיליה, תוספתן, ערמונית, ועוד חלק מהכליה הנותרת ולהכל יכולת, לא התלוננת או הראת חולשה, לא רצית להכביד עלינו או להיות תלוי.
לאחר שלקחו לך את שתי האהבות הגדולות שלך, רישיון הנשק ורישיון הנהיגה, חלה התדרדרות משמעותית, ועוד ועוד מחלות דבקו בך, פרקינסון, סכרת, אלצהיימר, בריחת סידן, לחץ דם ועוד שלל מחלות, בראש שלך עדיין היית צעיר וגיבור, נאחזת בסיפורי העבר וראיתי איך זה אוכל אותך מבפנים, ועדיין נאחזת בתקווה שיחזירו לך את הרישיונות שנלקחו ממך, ניסית להשיבם מספר פעמים שכשלו. לאט לאט שקעת לתוך עצמך ולתוך הכורסא.
במהלך 7 השנים האחרונות 7 השנים הרעות הלכת ודעכת, אמא טיפלה בך במסירות אין קץ, דאגה שתישאר מכובד ומדוגם כמו שאהבת, ליוותה אותך לכל תור איזוטרי בקופת חולים על כל איזה פצעון חדש שגילתה. גם שכבר בקושי יכלה ללכת קפצה איתך פעם אחר פעם באמצע הלילה למיון שהתפתלת מכאבים בתדירות הולכת וגוברת.
לפני 3 שנים נכנס לחייכם עובד זר,ניתין שמו, ההתחלה היתה קשה מאוד בעבורכם אבל בהמשך ניתן היה לראות את החיבור האהבה והכבוד שנירקמו בין אבא לבינו. בסופי השבוע כאשר היה לוקח חופש היינו מחליפים אותו בטיפול והיה לך כלכך קשה עם השינוי ושנראה אותך במצבך, וכבר היה יותר ויותר קשה לתקשר. היה ברור שאתה סובל ושאין לך במה להאחז, דבר כבר לא שימח אותך.
הדימנציה הלכה וגברה, לפני חצי שנה החליף את ניתין סאנג'י, בהתחלה אבא עשה לו חיים קשים ,היה לו קשה עם השינוי אבל בהמשך נוצר חיבור מרגש של כבוד ואהבה אמיתית ועל כך אני רוצה להודות לו מקרב לב.
ב7.10 אבא כבר לא כלכך היה בפוקוס למרות שהתכונן לרגע הזה כל חיו עם ארסנל נשקים מגוון וניסיון של שנים במלחמות ישראל כקצין בצבא, במתמיד, בכיתת הכוננות וכמדריך ירי מעשי. מכיוון שהיה סיעודי ומרותק לכסא גלגלים ההורים לא התפנו עם שאר הקיבוץ והמתינו עוד לילה מבעית סגורים בממ"ד. בסופו של דבר פינינו אותם למוסד סיעודי בבני ברק, כן דווקא בני ברק(אבא לא אהב דוסים וכל מה שקשור בדת) ומשם עבר למחלקה סיעודית באבן יהודה, כל מעבר כזה גרם לעוד התדרדרות עד שהפסיק לאכול דעך ונפטר.
עד הרגע האחרון נשאר מכובד ומסודר ללא שום קמט או כתם זקנה עם פנים מתוחות ומבריקות, דיסוננס אכזרי בין איך שנראה לסבל שחווה.
הדבר החשוב ביותר עבורך היה שנהיה יחד הבנים והמשפחה, כמה שמחת שכל האחים היו יחד וכמה כאב לך לראות אותנו רבים או מתווכחים, האחדות בינינו היתה חשובה לך ואני רואה בכך את צוואתך ומבטיח לעשות הכל בכדי לשמרה.
לאמא אני רוצה להודות על כל מה שעשית והקרבת בעבור אבא ולהבטיח לך שנשמור עליך, נדאג לך ולא נשאיר אותך לבד.
אבא, אני רוצה להודות לך על כל מה שהענקת לי ולימדת אותי, לבקש סליחה אם לא כיבדתי אותך מספיק, מקווה שעכשיו הוקל לך.

נוח על משכבך בשלום
אוהב אותך
הבן שלך
הדר