מתגעגעים למור מאיר ז"ל / מעיין פרטוש

יש חברים של הילדים שלך שנכנסים הביתה ואתה מיד יודע שהם כבר שייכים. כזו הייתה מור – ילדה עם עם חיוך ביישני ועיניים טובות, שתמיד שמחנו לראות בדלת.
מהיום הראשון שהגענו לקיבוץ, שלי ומור הפכו להיות כמו אחיות גדולות של תבור וארבל. חברות הכי טובות מגיל
שנתיים-שלוש.
דורון וטס היו בין האנשים הראשונים שהכרנו כשעברנו לכאן, ואת החיוך וסבר הפנים היפות תמיד נוקיר ולעולם
לא נשכח.
מור הייתה עושה בייביסיטר ליתיר, ותמיד מתייצבת גם אם ההתרעה היתה קצרה. הורים לילדים קטנים יודעים
כמה זה נדיר למצוא מישהי כזאת. מור גם עבדה בברביט – מלצרית וברמנית, תמיד מוכנה לעבוד ולעזור. מור אהבה
לשמוע מוזיקה, ללכת למסיבות, לקנות בגדים ואיפור, להצטלם לטיקטוק ולעשות חיים.
תמיד אמרה כמה היא אוהבת את האוכל של הבית שלנו – ורק ביום שישי, ערב חג הקיבוץ 06.10.23 אכלה אצלנו וכל כך נהנתה. אני לא אשכח איך היא שכנעה את שלי שבוע לפני מתקפת הטרור לקחת אותה לאכול שווארמה
בערב יום כיפור ואנחנו צחקנו מזה שיש לה כושר שכנוע מטורף, איך היא יודעת להשיג מה שהיא רוצה ואף אחד לא
יעמוד בדרכה. שלי ומור, יחד עם תבור וארבל, היו אמורות לנסוע לאילת לסופ"ש אחרי סוכות. לטיול אחיות. תכננו גם טיול אחיות לפני הצבא או אחרי. תוכניות שכבר לא יתממשו.
מור חסרה לנו בשבילי הקיבוץ ובנוף של נירים. חסרה בכל הפרטים הקטנים של החיים שלנו כאן. בצחוקים, בבילויים,
בתוכניות לעתיד.
זכרה יישאר איתנו תמיד – הילדה עם החיוך והעיניים הטובות, שהייתה חלק כל כך טבעי מהבית שלנו ומהחיים שלנו
כאן בקיבוץ