עפרה, בת לאברהם וחיה גור נולדה ב1936 . בת לאצולת קיבוץ משמר העמק, גדלה בחברת ילדים ובמוסד שומריה שם צמחה יד ביד עם עקרונות הקיבוץ, הצדק , השותפות, והאמונה באדם כי טוב הוא.
ליל ההתקפה על משמר העמק נשאר צרוב בזיכרונה, מות התינוקת, היריות, ושברי הזכוכיות על המיטה בבית הילדים.. עפרה צמחה לתוך ילדות שכולה ציונות סוציאליזם ואחוות עמים לא כסיסמאות , אלו היו פשוט החיים.
שרתה בצבא ב‘בור‘ של חיל הים ובנחל בשרותה בנחל הייתה מפקדת מחלקה והייתה גאה מאד בתפקידיה אלו.
חזרה לכור מחצבתה ולידידיה הטובים בהם אימרי רון בן קבוצתה. אך חשה שהיא רוצה בשינוי . השינוי היה מעבר לדרום, לנגב לנירים. כאן הצטרפה לגרעין נירים והתחברה ללב החבורה והרגישה כחלק מהווית הגרעין.
עם שובו של ג‘ו מאוסטרליה עם הבנות לאחר הטרגדיה שפקדה אותם נרקמה מערכת יחסים מופלאה של אהבה וכבוד בין השניים, חתונה במשמר העמק ומשפחה. ג‘ו עפרה אדוה ונטע הפכו באחת למשפחה אוהבת, עוטפת, משדרת כבוד לזולת , אהבה לבנות ולקיבוץ כאחת. מהר מאד הצטרפו גם רן ואילן והמשפחה כמו ריפאה לכולם פצעים ישנים ואפשרה חיים של אושר.
עופרה עבדה בחינוך בגיל הרך, ראתה בחינוך ערך גדול וחשיבות עליונה, זאת גם מתוך השקפת עולם שהחינוך הקיבוצי הוא טוב לגדל בו ילדים. יחד עם זאת תמיד ראתה חשיבות להיות בראש וראשונה אנושיים ולראות
את טובת הילדים לפני הכל. היא קשרה תאוריה למעשה והייתה תמיכה לדור של אימהות ואבות.
ואז חשך העולם והתהום נפערה אילן נהרג בתאונת רכיבה. החיים השתנו, הקושי, העצב, היו חלק מעולמה.
למרות הכאב הגדול עופרה יצאה ללימודי חינוך הגיל הרך בסמינר הקיבוצים והפיקה מכך ענין גדול והנאה רבה.
לאחר סיום לימודיה הרחיבה את המעגל והדריכה בתנועה בעיקר בקיבוצי הערבה הצעירים, סמר ואליפז, הדרכה שהמודרכים לא הסתפקו בה והמשיכו להגיע לעפרה לנירים גם לאחר סיום עבודתה. עופרה המשיכה
גם ללוות בנירים צוותי חנוך בגיל הרך וריכזה את ועדת הגיל הרך. בסוף שנת 1990 ג‘ו הלך לעולמו ממחלה קשה.
בשלב זה עופרה עברה לעבוד בקומונה והקימה את חנות יד שניה בקיבוץ.
ולאחר מכן עברה לעבוד בהנהלת חשבונות עד יציאתה לפנסיה. לעפרה הייתה אהבה גדולה לתרבות, תיאטרון ומוזאונים,, אהבה מאוד ספרות ולקרוא ספרים, לפתור תשבצים, לבלות בתל אביב לטייל בחו“ל עד שכבר איבדה את עצמאותה ולא יכלה יותר.
עופרה הקדישה את כל עולמה למשפחה, ובעיקר לנכדות ולנכדים, שאהבה אהבת נפש והם החזירו לה את אהבתם הגדולה עד יומה האחרון.. כסבתא תמיד התענינה באמת בכל העובר עליהם, וידעה לדבר איתם בגובה
העיניים, להקשיב ולא לבקר אותם.
לאמא
אמא, קשה לי לדבר עלייך בלשון עבר.
לי את היית תמיד אמא, אבל בשנים האחרונות כאשר דיברתי עלייך את היית ספתא עופרה. ספתא ב "פ".
ואיזו ספתא טובה שאת היית. כל מה שהילדים ביקשו לעשות שמחת והשתתפת איתם. תמיד התעניינת בהם ותמיד הקשבת להם ולסיפורים עליהם. אף פעם ללא ביקורת על איך לגדל אותם...
כאן בקיבוץ נירים שהיה ביתך ואהבת אותו כל כך באנו בקר אותך ולטייל איתך ועכשיו פתאום את כל כך חסרה לי.
אמא, תמיד אמרת לי שהכי חשוב זאת המשפחה, ואכן הצלחת ליצור משפחה שאוהבת ודואגת ושומרת ומתעניינת אחד בשני.
לא נשכח איך מהרגע שנולדו דור ושני תמיד אהבת לבוא ולבקר ולהיות איתם. להגיע כל שבוע לגנים כל הדרך מנירים. להשתתף בכל האירועים הרבים שהיו ולבלות איתם שעות וימים רבים. לא פלא כמה שהם אוהבים אותך כל כך היום.איך לקחת אותם לאין סוף טיולים במוסך הטרקטורים ולחצר המשחקים בקיבוץ כשהילדים היו קטנים וכאשר הם גדלו תמיד אהבת לטייל איתנו בקיבוץ - זה יחסר לנו ואת תחסרי לנו.
גם בתור אמא, תמיד דאגת לי ושמרת עלי. בעיקר אחרי התאונה של אילן... תמיד הרגשתי שאת רוצה רק בטובתי ללא ביקורת ותמיד תומכת בי וסומכת עליי.
אמא, אהבת את הבית שלך, אהבת את הגינה שלך ואת הפרחים שלך. אהבת את הילדים שלך ואת הנכדים שלך. אהבת את המשפחה שלך.
אמא, רצינו שתישארי איתנו אבל לא הצלחנו. רצינו שלא תסבלי אבל לא הצלחנו. לפחות הצלחנו שתדעי כמה שאנחנו אוהבים אותך, כמה שאני אוהב אותך וכמה שאת כבר חסרה.
רן
לעפרה
רציתי להגיד לך תודה על כל מה שהיית.תודה שאהבת כל כך את אבא.
תודה שבנית יחד איתו משפחה למופת.
תודה שעל אף העצב והקושי תמיד היתה לנו משפחה חמה ואוהבת יחד עם הזיכרון של אבא ואילן החסרים.
זה הכל בזכותך.
תודה על שלימדת אותנו:
אהבה ללא תנאי
להיות תמיד אחד בשביל השני
להתייחס לכל אחד כפי שהוא. יחיד, מיוחד ואהוב כל כך.
להעריך ולשמוח בכל ההצלחות ולדאוג ולשתף בקשיים.
אהבת מאוד לסוע כל קיץ ללונדון לבקר את דודה אולנקה, לטייל ולבלות איתה. בכל נסיעה כזו היית חוזרת עם מזוודה עמוסת מתנות לבנות – הנכדות שלך.
עופרה, היית סבתא נפלאה לבנות!
לי היית דוגמא ומופת לאמהות והורות.
תמיד תומכת, שותפה בטיפול בהן, ובחשיבה איך לעזור ולטפל הכי טוב, עוזרת ופנוייה לקראתן ואוהבת אותן כל כך וללא תנאי.
עופרה, סליחה שלא הצלחנו למנוע ממך את הסבל הנורא בסוף חייך.
תדעי גם עכשיו לא רצינו להיפרד
לא רצינו לוותר עלייך. השארת לנו טעם של עוד.
תודה ענקית על הכל
אדווה
הסיפור של עפרה ושלי
הלילה נסתיימו כמעט 84 שנות חברות . חברות שהתחילה מהמחצלת בבית התינוקות בקיבוץ, חברות של געגועים לאבא אדק וריצה לשער לקבל את פניו כשחזר ממצריים או מאיטליה בבגדי סרג‘נט מהצבא הבריטי. חברות
שהובילה אותנו בשבילי אבק אל המאפיה שבה אבא שלי, דולק, היה אופה לנו ”הלחמא עניא“. פיתה עם בצל או בובות לחם ליום ההולדת שתמיד חגגנו במשותף. ילדות של יחפניות בגופיה בשמש ובאבק.
היינו מאושרות, כי היה לנו אחת את השנייה לשחק, לרוץ לבכות או לחייך ולהתגעגע לאבא שתמיד היה במרחקים. בנעורינו מצאנו חברים וחברות נוספים שהעשירו את חברותנו ונתנו טעם חדש ליחד עשיר יותר ובטרמפים נסענו למעברה להדריך ולטפל בעולים החדשים שלא פעם רגמו אותנו באבנים כי נכנסנו למעברה במכנסיים קצרים , פשוט לא היה לנו משהו אחר.
בשנות הצבא הסוערות היינו נחלאיות שכל פגישה הוסיפה עונג לחברותנו ושמחה פשוטה של אהבה וקרבה. המעבר לנירים לא הרחיק אותנו זו מזו ובעת צרה ידענו איך להפגש ולתמוך וגם בשמחות היינו שותפות מלאות.
הפגישה עם ג‘ו, האהבה שצמחה ביניהם הבנות והבנים, כל אלה הוסיפו אושר לחייה של עפרה ועוד נדבך לידידותינו ובבגרותנו העמיק הקשר שלנו כנשות חינוך היינו מתייעצות ב- מה ו- איך ו- כמה ו-למה, ובטוב וברע, קשורות בקשר אמיץ עברנו ביחד את האסונות הגדולים שחוותה המשפחה וקצרה ידי מלעזור ולנחם.
ואחר כך הגיעו המחלות אחת אחת כבשה את גופה ונפשה של עפרה. כל מחלה הטביעה חותם וצלקת וכל מחלה החלישה את הגוף והנפש. כמה אהבנו לצאת מהקיבוץ למסעדה הנפלאה בגבים, למרחצאות החמים בפארק גולדה או לפיקניק בפארק אשכול. עם ההליכון או כיסא הגלגלים נהנינו מעצם היציאה המשותפת למרחבים. ביום הולדת שמונים שאלנו אותה מה היא רוצה כמתנה. לא ראיתי סרט כבר שנתיים כך עפרה ואנחנו בילינו חצי יום בשדרות במסעדה ובסרט איזו חוויה זאת הייתה, לה ולנו.
עכשיו זה נגמר. חברות של כמעט שמונים וארבע שנים נסתיימה הלילה בשקט, בעיניים עצומות ובנשימה איטית איטית. אני עצובה כבר כמה ימים ומהיום אהיה עצובה עוד יותר. אני איבדתי את אחותי ואתגעגע אליה כל הימים.
אילנה שני , חברת ילדות
הספד של יעלה גור קליין לדודתה עפרה
עפרה, דודה אהובה שלי.
השנים האחרונות היו שנים קשות ועצובות בשבילך, גם נפשית וגם גופנית.
מצד שני, אני זוכרת את השנים היפות שהייתם באים לבקר אותנו במשמר העמק, ואנחנו היינו באים לבקר אותכם בנירים, איזו שימחה זו היתה.
זוכרת את השיחות הנהדרות שלנו על חינוך, דבר שהיה כל כך חשוב ואהוב על שתינו.
זוכרת את הביקורים שלך ושל ג'ו ברמת השרון, כשעדיין עבדת בתל אביב.
זוכרת את הטיול שלך ושלי באיטליה, זוכרת את הטיול שעשית עם משפחתינו באנגליה ועוד זכרונות נהדרים שמחממים לי את הלב.
אני נפרדת ממך בעצב גדול, באהבה גדולה, בחיבוק גדול.
הזיכרונות ישארו איתי תמיד ואת, אני מקווה, תפגשי את אהובי ליבך שאת
מתגעגעת אליהם כל כך הרבה שנים.
יעלה.