דב (דבלה) הלר

  • תאריך לידה
  • 21/10/1938 
  • תאריך לידה עברי
  •  
  • תאריך פטירה
  • 08/03/2018 
  • תאריך פטירה עברי
  •  
  • מקום קבורה
  • נירים 


אבא אהוב שלי

כתבתי פעם קטע שנקרא " האמנות אהובתי ", הסברתי למה אני מתקשה לכתוב .

בקטע סיפרתי על הנסיעה לירושלים לתערוכה הראשונה שלך, איך אמא לוקחת את ענת ואותי בבגדים קצרים מהקומונה ] בירושלים כבר היה קור מקפיא [. איך אנשים מוזרים עם ג'ינס קרוע ואוטו צבוע הם החברים שלך- ואז אתה שולח אותי להביא קטע מ " הארץ " מחיה וישרוליק – ואתה, שאתה חזק ונוהג על טרקטור ויודע לקטוף כותנה- קורא את הביקורת ובוכה.

יגיעו גם ימים שיכתבו דברים טובים לגמרי ] שלא תשארו עם הזכרון הזה[. אני זוכרת, או שאמא שלי אמרה כשהייתי קטנה – למה אתה מצייר דברים עצובים, חבל שאתה לא מצייר את הבנות....

אבא, אני אסירת תודה לך כל חיי. אתה הגיבור שלי, זה שלימד אותי שמהחיים צריך לעשות משהו – כל כך רצית שאני אכתוב,  שאני אעשה דוקטורט, שאני אהיה משהו.

אני אסירת תודה שפתחת בפני עולמות, שלמדת אותי את העולם


הערכים – שצריך להלחם על מה שמאמינים, שהחלש פעמים רבות הוא הצודק, למרות שאתה התקשת להפסיד...

בכל מקום שהייתי, ידעת לתת עצה - בצבא, בלימודים, במשפחה .אמרתי תמיד שאתה חכם כי אתה מבין ויודע גם במה שאתה לא יודע .

אני יודעת שזה נשמע בנאלי אבל העולם בלעדיך יהיה עולם יותר משעמם – אף אחד כבר לא יצייר ממש כמוך, אף אחד לא יצחיק כמוך, אף אחד לא יקלקל כמו שידעת.

היית הגיבור שלנו, זה לא רק קל, התקשת לוותר, להשאיר מקום .התקשת לסלוח, היית אנרכיסט, וגם האגואיסט הכי גדול שפגשתי – אמרתי לפני שבוע שלאמא היה הלב הכי גדול שהכרתי, בתוך תוכי אני יודעת שהיה גם לך לב זהב. בצד הכשרונות העצומים – ובאמת היית מוכשר אמיתי ואהבת אנשים, היית דברן אבל התקשת לומר את המילים הפשוטות - אבא, אני יודעת שאהבת אותי אהבת נפש....

ומה יפה מזה?

אהבת את האמיתי, את היצירה, את המשפחה.

אף פעם אי אפשר היה לדעת מה תגיד, אבל עכשיו זה הזמן להגיד שאהבנו אותך בכל ליבנו.

גליה

לסבא, מיסמין

ניצול שואה, קומוניסט, חבר קיבוץ, אמן חקלאי ובעל משפחה

דובלה נולד בשנת 1937 ברומניה. בשנת 1949 עלה לישראל .משנת 1955 בקיבוץ נירים. בקיבוץ עבד בשלחין והוא זכור לכולם כאיש הפותח תלם ראשון בשדות. מילא תפקידים רבים וביניהם את תפקיד מזכיר הקיבוץ. כאן נישא לרעננה ונולדו גליה וענת .כאן צרף את שחר למשפחה .בשנים 1962-1964 למד במכון אבני בתל-אביב ובשנים 1968-1972 באקדמיה בצלאל בירושלים .לימד במשך עשרים שנה באקדמיה בצלאל. הקים וריכז את סדנת ההדפס הקיבוצית בתל-אביב. הקים מרכז אמנותי ויצירתי את סדנת ההדפס בנירים .
דובלה הוא אמן אדם וחבר קיבוץ מעורב המשתמש לאמנותו
באמצעים שונים - ציור, הדפס, פיסול, מיצב - לתגובה על
מציאות הבנויה מניגודים רבים - קיבוץ ועיר, פריפריה ומרכז ,חקלאות ואמנות. ניגודים המאפינים גם את חיו.
דב הלר האמן שלא החריש.

אירית חפץ


דב הלר האמן שלא החריש

האמן דב הלר, חבר קיבוץ נירים נפרד מאתנו לאחר מחלה, ימים ספורים לאחר מות רעייתו .
דב הלר נולד בבוקרשט-רומניה ב-1937 ונשאר בה לבדו כילד בממלחמת העולם השנייה, לאחר שהוריו עלו לארץ בשנת 1939. עלה לארץ בשנת 1949 והתגורר בפתח תקוה. ב-1955 הגיע לקיבוץ נירים עם גרעין "השומר הצעיר". למד במכון לציור ע"ש אבני ובמחלקה לאמנות בבצלאל. במשך עשרים שנה לימד באקדמיה בבצלאל.
הקים וריכז את סדנת ההדפס הקיבוצית בתל אביב, כמו כן הקים מרכז יצירתי בקיבוצו. ב-1993 הופק קטלוג מרשים המסכם 50 פרויקטים שהלר ביצע בשנים : 1992-1972. את הספר כתב ד"ר גדעון עפרת.
ההיכרות שלי עם דב'לה הלר עוצבה במסגרת קבוצת "המשותף קיבוץ", שהוא היה ממייסדיה. רוחו ורעיונותיו השפיעו על הקבוצה

מראשית דרכה ולאורך 12 שנות פעילותה. הוא גם זה שקבע את שמה. חייב להיות דבר מה ממשי המאחד את הקבוצה והדבר הזה הוא קיבוץ! קבע הלר. באוסף ארכיון גבעת חביבה נמצאת יצירה בשם "כרסום" בה מתואר תצלום של חצר קיבוצית אופיינית עם אסם במרכזה שנפער בה פצע עמוק. דב'לה זיהה את עוצמת השבר שהתנועה הקיבוצית עומדת לעבור. בשקט האופייני לו, בדמותו הדובית משהו, הוא פעל והפעיל רבים בתחום האמנות. התמחה בהדפסים, לימד בבצלאל, ובסדנת ההדפס הירושלמית, ולאחר מכן היה ממקימי סדנת האמנים הקיבוצית כדי ללמד מהו הדפס. אהבתי אצל דב'לה הלר את המינימליזם המושגי שביצירתו, את גלי ההדפס הלבנים המודפסים על נייר לבן ורק בליטתם מספרת לנו על גלי דיונות ומים. את תפוחי האדמה של נירים שהביא בשקי יוטה אל מוזיאון ישראל, כמי שבא אל קודש הקודשים האומנותי להראות מהיכן צומח הלחם. את דב'לה שהקים ברפת הישנה של נירים מקדש מעט של יצירה. הקפיד לציין כל שנה את חג האחד במאי הוא חגם של הפועלים. אצל הלר הדגל האדום מעולם לא קופל!
המרחב החקלאי היה שדה מרכזי ביצירתו. הקשר לקרקע, לאדמה ,למרחבי השדות, אדמת הלס הצהובה. הכמיהה לגשם שיגיע בעתו ,בשילוב דבקות בהשקפת עולם וערכים, הם שעיצבו את יצירתו. הלר היה אמן מושגי מהאמנים הקונצפטואליים שפעלו בשנות השבעים - שמונים. בדק, ניסה, העז, וכתב. ביצירותיו שולבו ציטוטים שמבטאו מחאה, לעתים הפוך על הפוך. בתערוכה הראשונה של קבוצת "המשותף קיבוץ" בבית האמנים בת"א ב-1978, כתב על יריעת גומי אדמדמה מתוחה על מסגרת : "קיבוץ הוא לפעמים כתובת ולפעמים בית." האוצרת טלי תמיר בחרה בעבודה זו לתערוכה הקבוצתית "שבת בקיבוץ" שהתקיימה במוזיאון אשדות יעקב) 1998(. בהקשר ליצירה כתבה האוצרת : "תחושת ההתערערות הקשה של החברה הקיבוצית ורוח קרה של ניכור אנושי הפכה את הקיבוץ מבית לכתובת."
הלר המושגי , מגיב בדרכו הביקורתית מול מגמות, תהליכים ואירועים .
יצירתו של הלר נוגעת בבסיס הקיום הקיבוצי-חקלאי. בתשתית האגררית, זו של כלי קיבול למים וגרעינים, כלים מעץ כדוגמת מורג מחורץ בחריצי תכלת או פסל של שוקת מפח צינק. התכתבות עם מקורות קמאיים בהיסטוריה החקלאית באזור. בשנות התשעים מפנה האומנות המושגית מקומה אל הציור הפשוט המובן , אגרטל , ציפור, בית .
דב'לה הלר מהאמנים הצנועים והחשובים בני הדור השני של יוצרים חברי קיבוץ איננו עמנו עוד. נזכור אותו עם חיוכו, עם מיוחדות כאמן ואדם.

יובל דניאלי מעיתון הזמן הירוק



דבלה
דברים שנאמרו בהלוויה

בעולם הקטן של ילדותנו, שבו לכל אחד הייתה תכונה אחת, דבלה מהגרעין הצעיר היה דמות מיוחדת. יותר מדי תכונות: הוא היה שותף עם מיכה וחסין בכל מיני חוכמות ותעלולים. הוא היה אחד מקבוצת המופלאים של הפועל נירים בכדורסל שמבחינתנו היו אלילי ספורט, הוא היה חבר בלהקת הפיזמונים שהיו הדובדבן על עוגת התרבות. הוא הפיק ערבי תרבות והנחה אותם, הוא היה חקלאי שהתלמים שלו היו הכי ישרים והוא היה גם צייר. היו לו צבעים ומכחולים והוא היה היחיד שידע לעשות תפאורה להצגה ואיורים בעלון הסטנסיל. הוא היה איש משעשע: לכל ילד בנירים היה שם שנתנו ההורים ועוד אחד שהדביק לו דבלה. הערצנו אותו. במיוחד אני שאהבתי לצייר. פעם סיפר לי איך רצה לצייר כמו שרגא וויל. אבל אני רציתי לצייר כמוהו. הוא הקרין בטחון וכוח ולא ידעתי עד כמה כל זה מחפה על ילדות קשה ועולם מסובך שהסתתר תחת הומור סרקסטי ותובענות אידיאולוגית. עולם שפרץ ביצירות נפלאות בערוב ימיו.

עוד לפני בצלאל הוא סחב אותי לסדנת האמנים בתל אביב וכל כך הייתי גאה להיות בן חסותו שם. כאשר הגעתי לבצלאל – וגם זה בהשראתו ועידודו התהדק הקשר וכבר הייתי בוגר ובילינו הרבה ביחד. היינו גומרים את הלימודים ביום חמישי, הוא כמורה ואני סטודנט, והולכים ל'חומוס אשכרה' ליד מחנה יהודה ואחר כך לאוטובוס - לשעתיים של דיבורים. בבצלאל דיברו הרבה על אמנות. אני לא התמצאתי בהיסטוריה של האמנות ולא תמיד הבנתי את כל הדברת ההיא - אבל היה לי את דבלה. החיים לידו לימדו אותי על אמנות יותר מכל שיעור. הוא דיבר הרבה ורעיונותיו התרוצצו תמיד במעגלים סגורים: אמנות, קיבוץ, הומניזם, סוציאליזם, רומניה, מלחמה, שואה, חקלאות, חיים בנגב, עבודת הכפיים... דיברנו המון, ודבריו היו לפעמים זרם של דימויים והקשרים שרק מי שהכיר אותו היטב יכול היה להבין לאן זה הולך, ואני חושב שהבנתי. בעשר השנים האחרונות כבר ידעתי מה יגיד על כל דבר אבל זה לא היה חשוב כמו ההזדמנות לראות במו עיני איך מכל הבליל הזה נוצרים דברים, אמנות של ממש. אצלו הבנתי איך אמנות מיתרגמת מרגשות, חוויות ואידאות למוצר שאין לו הסבר הגיוני - וכמה נפלא המסלול הזה.  אני אהיה אסיר תודה לו עד סוף ימי על הזכות הזו להיות שותף קרוב. בהתחלה כנושא כלים ועוזר טכני ובהמשך כמישהו להתייעץ איתו וגם כמקשר לעולם הדיגיטאלי שתמיד נשאר זר ומוזר בשבילו.

הדגל של הקיבוץ שעטף את הארון הוא בקשה/צוואה שביקש ממני לפני כעשר שנים. אני לא זוכר למה אבל זה כל כך התאים לו שאפילו לא שאלתי.

למרות ההומור שהגן עליו מפני מפגש קשה מדי עם המציאות פרצו לא פעם הסערות והלהבות שהתחוללו בנפשו. גם אני נכוויתי אבל אני יודע שהוא סבל יותר ואני בטוח שהיו אלה פצעי אוהב. גם את זה ראיתי ביצירותיו. כמו הקלישאות על האמנים - הן הלכו והשתבחו עם גבור בדידותו וכעסו על מה שעשינו בקיבוץ. אני מודה – נפגעתי וכעסתי באותם ימים עד שחזרנו זה אל זה. פעם היה זה חיבוק חם שקיבלתי ממנו על קברו הטרי של אבא ופעם הייתי אני שכתבתי בפייסבוק  פוסט מתגעגע, כמעט מתרפס, והוא, בעזרתה של רעננה, אחז בו ומשך.

שמחתי על הקשר שהתחדש אבל זה לא היה כמו קודם. אני לא חושב שטעינו במה שעשינו בקיבוץ אבל הנתק מדבלה היה המחיר הכי הכבד ששילמתי למרות הפיוס.   

היה שלום איש יקר. העשרת את עולמי ואני מודה על הכל.

ארנון אבני