האיש שפעל להציל ממוות את יהודי סלובקיה
אוסקר נוימן פעל להבריח אלפי יהודים מחוץ לאזורי הסכנה בסלובקיה • הוא הקים מחנות עבודה, שניהלו יהודים עבור יהודים כתחליף לגירוש למחנות ההשמדה. בתו מרגלית זומר הייתה ממקימי קיבוץ נירים.
קישור לדף על מרגלית זומר
קישור לדף יזכור אוריאל (אורי) נוימן ז"ל
דצמבר 2019 נפטרה מרגלית נוימן-זומר בגיל 92. שבועיים אחריה הלך לעולמו אחיה, ראובן נוימן, והוא בן 88. עד יומם האחרון נאבקו להכרה ראויה בפועלו של אביהם, ד"ר אוסקר נוימן, שהיה יו"ר ההסתדרות הציונית בסלובקיה במלחמת העולם השנייה, וממקימי ומנהיגי "קבוצת העבודה", שבזכות פעילותה ניצלו אלפי יהודים מהשמדה.
כעת, 40 שנה אחרי שהאב נפטר בשיבה טובה וכשבנו ובתו כבר לא בחיים, קיבלו נכדיו בשמו את ההכרה המיוחלת - "אות המציל היהודי" מהמרכז העולמי של בני ברית ירושלים.
"קיבלתי את הבשורה ברגשות מעורבים של שמחה על כך שזה סוף כל סוף קרה, ועצב על כך שאמא וראובן לא זכו למעמד הזה", אומרת רינה הנגבי, נכדתו של ד"ר נוימן ובתה של מרגלית. היא מסבירה כי למעשה, כל זה בעצם לא היה קורה אילו הם היו עוד בחיים: "כשסבא וסבתא נפטרו הם השאירו את העיזבון שלהם בארון ברזל אצל אמא שלי. משם זה עבר לארון במבנה במשק של דוד שלי במושב ניר בנים. כשאמי ודודי נפטרו, פתחנו את הארון וגילינו שם אוצרות. מצאנו בעיזבון של סבא מסמכים עוד מלפני המלחמה, כשהיה מסתובב במשך שנים בעיירות ובכפרים בסלובקיה כדי להעביר הרצאות על הציונות. מצאנו חוברות וכרזות שפרסמו את ההרצאות שלו, שבאחת מהן הודפס שמו לצד שמו של חיים נחמן ביאליק. היה מאוד מרגש לפגוש את החומרים האלה. שנים זה היה דחוס בארונות ולא ידענו שהדברים האלה קיימים".
"זמן קצר אחרי שאמי ואחיה נפטרו פרצה הקורונה. רן, בעלי, נכנס כמה פעמים לבידוד אז היה לו הרבה זמן להתעסק עם החומרים, והדבר הזה הביא לפריצת הדרך. הוא שקד לילות כימים, חקר, מיין ולא הפסיק לדחוף את ההכרה המיוחלת בפועלו של סבי".מרגלית ז"ל, בתו של אוסקר, היתה ציירת מוערכת ובין ציוריה הרבים תיארה גם את חוויותיה מהשואה. באותן שנים נעדר אביה לתקופות ממושכות מהבית כשאת כל מרצו השקיע בניסיונות למצוא פתרונות להצלת יהודים בסלובקיה ומחוצה לה. היא ואחיה ראובן נותרו לבדם עם אמם מרים, שהתגיירה עם נישואיה לאוסקר, ובזכות מוצאה הצליחו, כמו אביהם, לחמוק בנס פעם אחר פעם מציפורני הנאצים. מן קצר לפני שקיבלה בשם סבה את "אות המציל היהודי", תרמה הנגבי רבים מציוריה לארכיון בית לוחמי הגטאות. בדיעבד, צירוף מקרים זה אפשר לה להרכיב את הפאזל של הסיפור המשפחתי השלם, שאותו היא מוציאה לראשונה מהארון הישן לרשות הציבור ולמען הדורות הבאים.
"הרבה מאוד פעמים אמא תיארה בציוריה אם וילדים, כשברקע סורגים ומבעדם רואים את הטבע המסמל את הכמיהה העצומה לחופש", מסבירה הנגבי.
מרים נולדה ב-1900 כהרמינה יוהנה לאם נוצרייה, שנפטרה זמן קצר אחרי הלידה. בתחילה טיפלו בה הורי האם שנפטרה, ובהמשך מסר אותה אביה, איזידור קנטפלמכר, לאומנת שהמשיכה לגדל אותה כנוצרייה בווינה. הוא עצמו חזר לסלובקיה, התחתן עם יוליה, הביא עימה ארבעה ילדים וניהל את מבשלת הבירה שבבעלות משפחתה בעיירה ולקה ביצ'ה. לאורך כל אותן שנים הוא שמר על קשר עם בתו הבכורה ובא לבקר אותה בווינה.
ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נקרא איזידור, שהיה קצין בחיל התותחנים, להתגייס למילואים. מתוך חשש אבהי שאם לא ישוב משדה הקרב תיוותר בתו הרמינה לבד בעולם, החליט לספר לאשתו יולישקה שיש לו בת נוספת שנולדה לפני שהכירו, וביקש ממנה לקבל אותה אל חיק המשפחה. וכך מרים, שעד גיל 14 גדלה כילדה נוצרייה, עברה לגור עם אחיה למחצה, שגדלו כמשפחה יהודית פעילה ומוכרת בחוגים הציוניים בסלובקיה.
במסגרת מסעותיו בעיירות סלובקיה להפצת הרעיון הציוני, הגיע ב-1920 ד"ר אוסקר נוימן לעיירה ולקה ביצ'ה ופגש את מרים לראשונה. השניים התאהבו ומרים התגיירה עם נישואיהם. כשהנאצים הגיעו לסלובקיה, הצליחה מרים להשיג מכומר שסייע ליהודים בברטיסלבה מסמכים שאישרו כי הוטבלה כנוצרייה, וכך הצילה את עצמה, את ילדיה, את מכריה ובשלב מאוחר יותר אפילו את בעלה. למרות זאת, באחת הפעמים שהנאצים ריכזו את יהודי ולקה ביצ'ה לצורך השילוחים, ידעה עוזרת הבית כי יהדותו של ראובן הקטן עלולה להתגלות מאחר שהוא נימול, והאיצה בו לברוח.
"שמתי ידיים בכיסים, שרקתי לי, הצלחתי לחמוק מההמולה, קפצתי מעל איזו חומה ופגשתי בחוץ את מרגלית", סיפר ראובן בעדות שנתן לסרט שהפיקה המשפחה. "סיפרתי לה מה קורה ואמרנו שצריך להסתלק. רצנו לחורשה עם צמחייה גבוהה, ושם פגשנו חברה שלה שהציעה שנצטרף אליה למחבוא שלה. הגענו למעין דיר כבשים והייתי שם כמה שבועות, עד שאמא שלחה אלי איש קשר שהודיע לי שאני יכול לחזור לביצ'ה כי היא השיגה לי מסמך המאשר שאמא נוצרייה קתולית ושאני ילד מנישואי תערובת".
בזכות תעודת נישואי התערובת שהשיגה מרים לבעלה אוסקר, נדחה גירושו למחנות המוות בפולין עד סוף המלחמה. מלבד העובדה שניצל, אפשר לו הדבר לפעול עם חבריו לתנועה הציונית, בין היתר גם מול השלטון הסלובקי הפשיסטי דאז ואפילו מול דיטר ויסליצני, קצין האס.אס ששימש נציגו של אייכמן בסלובקיה, בניסיון להציל כמה שיותר יהודים. בזכות התפקיד שמילא לפני המלחמה כיו"ר קק"ל בצ'כוסלובקיה, הוא הצליח לגייס כספים רבים ולהשתמש בקשריו לצורך פעולות ההצלה.
חילוץ במסווה של טיול
ארבעה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה יצא הספר הלבן של מקדונלד, שהגביל בצורה קשה את מכסות העלייה לישראל. אוסקר, שזיהה את הסכנה המתקרבת, נסע עם גיזי פליישמן - יו"רית ויצו בסלובקיה (לימים ניהלו עם חבריהם את "קבוצת העבודה") - לצרפת ולאנגליה, לבדוק אם אלו יאפשרו הגירה של יהודים לשטחן. שתי המדינות הסכימו לקלוט קבוצה קטנה של נערות בנות 18 כדי להכשירן כאחיות וכעובדות משק בית. גם ניסיונותיו של נוימן להשיג אשרות עלייה בקונגרס הציוני שנערך בז'נבה ימים ספורים לפני שפרצה המלחמה, נכשלו בשל הגבלות הספר הלבן. אוריאל, בנם הבכור של אוסקר ומרים, הצליח להשיג סרטיפיקט לפני הגזירות והספיק לעלות ארצה יומיים לפני שפרצה המלחמה.
ב-1940 הוקם בצו השלטונות היודנרט, שנקרא בסלובקיה "מרכז היהודים". אוסקר התמנה לראש אגף ההכשרה המקצועית ותחת ניהולו רוכזו פעולות התנועה הציונית שקיומן נאסר עם הקמת היודנרט. האגף שימש מסווה לצורך סיוע להכשרת קבוצות חלוציות שנמלטו מפולין לסלובקיה, בדרכן להונגריה ולארץ ישראל. במסגרת פעילותו דאג האגף גם להנפקת תעודות מזויפות, להברחת 8,000 יהודים במסווה של טיול להונגריה ולהחזרתם כאשר הסכנה שם גברה.
גם מרים סיכנה את חייה וחיי משפחתה כדי להציל יהודים מסביבתה הקרובה, תוך שהיא מנצלת את מסמכיה המאשרים שהיא נוצרייה. באחת הפעמים שבהן הגיעו הנאצים לוולקה ביצ'ה ביקשה להזהיר את חברתה. "אמא החליטה שצריך להגיע לכפר השכן כדי להזהיר את חברתה ובני משפחתה שיסתתרו כי הם בסכנה", סיפרה מרגלית בסרט המשפחתי.
"בדיוק איזה חייל גרמני אמר לה שהם רוצים לעשות מסיבה ושאל אותה אם היא יכולה לסדר לו קצת פרודוקטים. אמא אמרה שהיא מכירה איכרות בכפר השכן, אבל אין לה דרך להגיע לשם. החייל אמר לה: 'אין שום בעיה, תיכנסי לג'יפ'.
"כשהגיעו לכפר ירדה כמה בתים ממקום מגורי חברתה, הזמינה אצל האיכרה את המצרכים ובזמן שזו הכינה לה אותם חמקה מהחצרות האחוריות והזהירה אותה מפני הנאצים שכבר נמצאים במקום".
אוטונומיה יהודית במחנות
גולת הכותרת של הפעילות יוצאת הדופן של ד"ר נוימן וחבריו להנהגה הציונית בסלובקיה היתה היוזמה להקמת מחנות עבודה ליהודים בשטחה של סלובקיה, בהסכמת השלטון הפשיסטי של המדינה ושל הנאצים. היוזמה באה בניסיון לעצור את מימוש ההסכם בין ממשלת סלובקיה לבין הנאצים, שלפיו יהודי סלובקיה יישלחו ברכבות לעבודות כפייה בגרמניה.
מטרתם של נוימן וחבריו היתה להפריך את הטיעונים האנטישמיים כי היהודים הם טפילים, באמצעות ייצור פרודוקטיבי וזול לטובת כלכלת סלובקיה. מטרת העל כמובן היתה להשאיר את היהודים בשטח סלובקיה המוכר להם, ולדאוג שתהיה להם מעורבות ושליטה, גם אם מוגבלת, בהפעלת המחנות. כך קיוו לשמור על תנאי חיים סבירים יותר מיתר המחנות שבהם הוחזקו יהודים באירופה, ובעיקר לשמור על חיי אחיהם היהודים ולשלוט עד כמה שניתן בגורלם.
אלא שבשלב זה מאמצים אלו לעצירת השילוחים כשלו, ובמארס 1942 החל גירוש יהודי סלובקיה אל הלא נודע. במשך שבעה חודשים גורשו ברכבות 60,000 מתוך 90,000 יהודי סלובקיה. קבוצת העבודה שיגרה שליחים כדי להתחקות אחר עקבות המגורשים ולבדוק מה עלה בגורלם. כשחזרו סיפרו על הזוועות, ואוסקר וחבריו לקבוצת העבודה הפיצו את המידע באמצעות שליחים ליהודים ברחבי סלובקיה ומחוצה לה כדי להזהירם. כך, הצליחו להקשות על הנאצים, שכן הפעם יותר ויותר יהודים הסתתרו וברחו מפניהם.
בד בבד המשיכו מאמציהם של אוסקר וחבריו לעצור את השילוחים מול הממשל הסלובקי והנאצים. אחרי שהציעו להם תשלום כופר ושוחד, פסקו באוקטובר 1942 השילוחים. אז התרצו גם הממשל הסלובקי והנאצים לבקשה שהגישה קבוצת העבודה לפני שהחלו השילוחים והוקמו שלושה מחנות עבודה בשטח סלובקיה שאפשרו ליהודים להיות מעורבים בניהולם.
"היהודים בקבוצת העבודה חשבו כמו קסטנר בבודפשט, שמו"מ עם הנאצים זאת דרך שהיא לא רק כשרה, אלא דרך מרכזית לניסיונות הצלה", מסביר אריה ברנע, יו"ר הוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה, בקתדרה שהוקדשה לפועלו של ד"ר נוימן בבית לוחמי הגטאות. "אחת היוזמות הגדולות והמרתקות שלהם היתה הקמת מחנות עבודה נאציים או לפחות פשיסטיים שמקימים יהודים עבור יהודים בהנחה שהשלטון המקומי הוא זה שייתן את הטון. כך קמו שלושה מחנות עם אלפי יהודים שעבדו בעבודות כפייה (סרד, ויהנה ונובקי), בתנאי חיים טובים יותר מאשר ברוב המחנות ביתר המדינות. היתה מידה של אוטונומיה להנהגה היהודית בתוך המחנות הללו ובזמן אמת הם היוו תחליף לגירוש למוות".
מפגש אחרון עם הבן
עם תחילת המרד הסלובקי באוגוסט 1944 התחדשו השילוחים למחנות ההשמדה בפולין. מרים, שהצליחה עד אז לשמור על הוריה ועל אמו של אוסקר, לא הצליחה הפעם למנוע את גירושם וגם הם נשלחו לאושוויץ. גם מחנות העבודה שהקימה ההנהגה הציונית בסלובקיה הפכו ממקומות מוגנים למלכודות. כשהנאצים לא הצליחו למלא את מכסות המשלוחים, הם הוציאו יהודים מהמחנות כדי למלאן ושלחו אותם אל מותם. אוסקר היה איש קשר של היהודים למחתרת הסלובקית ותרם לכך שעשירית מחבריה היו יהודים - הרבה יותר משיעורם של היהודים בסלובקיה. בד בבד פעל לגייס כספים לרכישת נשק ליהודים שפעלו במחתרת הסלובקית.
באחד מהימים הללו הצליחה דודה של מרים לברוח ממחנה העבודה סרד והגיעה לוולקה ביצ'ה. מרים לא היססה לנצל שוב את הזהות החדשה-ישנה שלה כנוצרייה והסתירה אותה מתחת למדרגות ביתה. "שמנו ארון שחסם את הכניסה, והדודה נכנסה ושכבה מתחת למדרגות. מעבר לקיר התגורר קצין גרמני", סיפרו מרגלית וראובן בסרט המשפחתי.
"יום אחד באו שני קציני אס.אס ודפקו בדלת. אחד מהם שלף את האקדח ושם אותו על השולחן. הם התחילו לתשאל את אמא, והיא ענתה להם מבלי להפגין פחד או חשש. כשראו שאין להם אצלנו סחורה, הסתלקו".
לאורך כל המלחמה התנחמו אוסקר ומרים נוימן בכך שבנם הבכור אוריאל הספיק לעלות לארץ. כשעלו ב-1946, הוא היה מי שקיבל את פניהם. בחודשיים הראשונים גרה המשפחה בקיבוץ שער הגולן ולאחר מכן עברה לתל אביב. אבל שנה אחת בלבד אחרי שחגגו את האיחוד המשפחתי בישראל, היכה בהם הגורל. אוריאל שירת כנוטר ובדצמבר 1947 נפצע קשה בשעה שאבטח שיירות בעמק הירדן וכעבור שלושה ימים מת מפצעיו.
רינה: "כשסבתא מרים ישבה ליד מיטת חוליו הוא אמר לה, חצי מעורפל, 'אמא, אל תבכי, תהיה לנו מדינה'. זאת טרגדיה משפחתית מאוד קשה שלא עזבה אותם כל השנים. הם היו בטוחים שאם שרדו את כל הגיהינום באירופה, אז אורי בוודאי ישרוד".
"נוימן, שעל שמו גם נקרא רחוב בבאר טוביה, שם נטמן, כתב ספר על זיכרונותיו, אבל לא נהג כמו מנהיג יהודי שדורש את מעמדו ומספר על הצלחותיו, וחבל", מסביר אריה ברנע, "זה אולי מצביע על צניעותו, אבל זו הסיבה שאנחנו מתקשים לספר את הסיפור למי שלא יכול להעלות על הדמיון שדבר כזה יכול היה לקרות".