ספל-הקפה השלישי או הסגת-הגבול/ מתוך הזורעים במדבר- בני מיטיב
בין חלקת שדה למשנה נוהגים הבדווים לטעת בצלי חצב. שורת החצבים פירושה – גבול שדה. אבל יקרה לעיתים, שבעל השדה חומד את תחום עמיתו, והרי הוא עוקר קבוצת בצלים ומעתיק לעומק שטחו של השכן. שומה היה עלי לבדוק לעיתים מזומנות, אם החצבים המסמנים, גבולות אדמותינו לא ,,קיבלו רגליים", כלומר – אם לא נעתקו ממקומם.
היה יום-סופה, הרוח השתוללה והעיפה ענני חול שחדרו לפה ולאזניים, ולא היה מסתור מפניהם. יום מועד לכל שולח-יד ובן-בליעל לבצע מזמותיו אשר לא טהורות. איש ישר יושב ביתו, ורק החפץ להעלים עקבותיו יוצא והרוח מיבבת אחריו ומעשיו ומכסה בחול כל הצואה והטמא. כששככה הסופה יצאתי לסיור בשדות. כשקרבתי לאחת החלקות היה נראה לי כי שורת החצבים הגובלת בשדות שכננו מימין – עיד אבו ג'רביע התורבני – נדדה עמוק לתוך שטחנו.
מיד החלטתי להועיד פני אליו. מקום מגוריו באדמות ,,אוםאל עוסג'" אשר על גבול סיני מדרום לנירים. מקץ חצי שעה של רכיבה הגעתי לביתו. כשהתקרבתי השתעלתי בקול – שכך מחייב הנימוס להודיע על בואך בכוונות-שלום. עיד שמעני בהתקרבי. יצא לקראתי, תפש את הסוסה ברסנה ומיד כשירדתי קשרה לאחת מיתדות האוהל, ולראשה קשר שקית שעורים כמנהג. נכנסתי לחלק האוהל אשר לאורחים, באמצעיתו עמד הבקרג' *– קומקום הקפה אשר לא ייעדר – בתוך גומה קטנה מלאה גללים, שהם חומר הבערה הנפוץ במדבר, מחוסר צמחייה ראויה לשמה (אילו ידעתם, איזה מאמץ נדרש כדי להתרגל לאכול המבושל על גבי גללים).
בטרם ישבתי פרש לי שטיח והביא כריות להשען עליהן, הבעיר את הגללים, לחמם את הקפה, וישב מולי. פתחנו בסדרות השלום, כמנהג. איש לשלום רעהו, התעניינו בשלום האשה,הסוסה והפרה. דיברנו על מזג האויר, על סיכוי הזריעה אותה שנה. ותוך כדי שיחה מזג לי ,,פינג'אן"** ראשון. הודעתי בברכה המסורתית ,,דימן אינשאללה" ונענתי ב,,סחתין ועאפיה". ומיד נתכבדתי בספל השני. סימתי, וכשהחזרתי בברכה... ראיתי והנה הוא מוזג לי ספל שלישי. החוק הבווי אינו מרשה למזוג לאורח שלושה ספלי קפה ברציפות. שכן אומר הפסוק הערבי: ,,אל אואל ללדיף, אל תאני ללכיף, ולאת'לת ללסיף", ופרושו ראשון לאורח, שני להנאה, ושלישי לחרב. משמזג לי ספל שלישי קמתי ויצאתי מן האוהל והתחלתי להתיר את שקית השעורים מצוואר הסוסה. עיד, שיצא מיד בעקבותי, ניסה להניאני, מפציר בי כי אשכח את אשר קרה; בו האשם. והרי הוא נכון לכל אשר אשית עליו. עמדתי בשתיקתי, והוא המשיך לפצור בי.
לפתע הציע לפנות לבורר. הסכמתי, והחלטנו כי שיך סלמאןאל עורג'ני – אביו של יוסף עליו סיפרתי את מעשה החרב והכלב – יהיה הבורר. עיד עלה על סוסתו ויצא להביא את השיך. אני נשארתי יושב בצלה של סוסתי. לא יצאה שעה, וחזר עיד ועמו השיך. משהשגיח בי לבשו פני השיך פליאה מרובה (כמעט נתפתיתי להאמין, כי סעיד לא סיפר לו מאומה). כפנותו אלי שאלני לפשר שהייתי מחוץ לאוהל. ,,שאל את עיד", אמרתי לו, בהצביעי על הבווי שעמד נכלם לידנו. עיד לא היתה לו ברירה, והוא סיפר בנוכחותי את פרשת המקרה – כמעט כמו שהיה-באמת. ועכשיו הבינותי כמה היטיב השיך להעמיד-פנים, לאחר שכבר סופר לו הדבר פעם אחת – בנוסח אחר לגמרי. שכן למשמע הנוסח השני מפי עיד היה השיך נסער ונזעם ובהרימו קולו שאלהו: ,,האם בדווי כזה הנך, הזקוק ליהודי שיבוא וילמדו הליכות הבדווים ודרכם? אם כך, מוטב שתבנה לך בית חימר, תחרוש ותזרע ותהא פלח-לכל-דבר:. ובפנותו אלי אמר: ,, שית עליו ככל אשר תשית למען יכופר כובד העוון!". השמתי עצמי מהרהר, קמתי והצהרתי: ,,לא דמי כפרה, אתבע, אלא זאת בלבד: יתוקן העוול שנעשה לחלקת שדי". ושוב ישבתי תחתי בהזמיני את השיך להצטרף.
עיד עלה שוב על סוסתו ודהר אל חלקת השדה. נשארתי עם השיך ושנינו מחרישים – בכובד הפרשה. לא יצאה שעה, חזר עיד, סוסתו כולה מיוזעת, ונשמתה קצרה. ירד עיד מעל גבי הסוסה והפליט: ,,העוול תוקן".
· בקרג' – מכונה אצלנו פינג'אן. **פינג'אן- ספלון קטן לקפה.
קישור לדף "בית המגן" בפייסבוק
קישור לדף על מנהג סימון גבול על ידי החצב.