"אנחנו קמים כל בוקר ובוחרים מחדש בנירים"
קחו דקה וחצי לקרוא את הטקסט המרגש הזה של מזכירת קיבוץ נירים, ענת מרלא-חפץ, בחגיגות ה-70 לקיבוץ שממשיך לפרוח תחת איום המנהרות והרקטות.
====
את הפגישה הראשונה שלי עם נירים אני זוכרת כמו אהבה ממבט ראשון. הנסיעה באוטובוס מהמרכז הצפוף והשוקק אל המרחבים שבהדרגה הולכים ונפתחים, מרחיבים את הלב ומשקיטים את הנפש, עד לשדרת הדקלים ולקיבוץ שנראה לי שונה כל כך מזה שהגעתי ממנו. שהקרין מין פשטות שורשית, יחפה, ישירה ובוטחת. בלי קישוטים.
====
התאהבתי בבן הקיבוץ, מצאתי כאן חברי אמת ונפשי נקשרה בנפשו של המקום. שנים אחר כך, בלימודי ההיסטוריה בחרתי לחקור ולכתוב על נירים, בניסיון לפענח איזה סוד שחיפש אצלי הסבר – סוד הזהות הנירימית המובחנת והגאה, כזאת שמייצרת חולצות שמזכירות שמדובר במותג, במרכז העולם, שנמצא בשורה אחת עם לונדון, פריז וניו יורק.
====
הביטו סביבכם היום: אנחנו מוקפים שלושה וארבעה דורות של אנשי נירים, מדשאות פורחות ובתים יפים, נדנדות ובתי ילדים, שדות ומטעים. אנחנו יושבים בליבו של מקום חי, משגשג וחזק.
רק שבעה עשורים אחורה, פחות ממשך חייו של אדם, נאחזו ראשוני הקיבוץ באדמה החולית של דנגור ואחר כך באדמת הלס של ח'ירבת מעין כנגד כל הסיכויים ובעקשנות שתודלקה באמונה (שכמעט לא תיאמן) שפה יקום בית.
ב"יזכור" שנכתב בנירים אחרי מלחמת השחרור טבעו אנשי המקום את המוטו שמלווה אותנו עד היום:
"כי בכל אשר נבנה ונקים עוד יעלה וייזכר שמם. בלא מילים, ביסוד של בניה, בכל דונם אדמה שנזרע. כי זאת היתה משאת נפשם, בחייהם ובמותם."
====
ונירים היה באמת לקיבוץ של עשייה, זריעה ובנייה. נס גלוי מעשה ידי אדם. קבוצת אנשים שלא ויתרה לבדידות של הנגב השומם, לשנים סחופות בצורת, לאיום הקבוע מהגבול, לשכול המלווה תדיר, לריחוק ממרכזי ההשפעה, למשברים כלכליים ועימותים פנימיים.
המציאות הזאת עיצבה מקום שבו הכוח נובע מהיחד. כי קיבוץ עושים יחד. זה דורש ויתור מתמיד, נכונות להניח בצד הרבה מהרצון הפרטי למען היצירה המשותפת. וזה המפתח לעוצמה הפנימית של נירים – שאחרי ככלות הכל, כל אחת ואחד ממי שמרכיבים אותו בוחרת ובוחר לצעוד ביחד.
====
גם היום אנחנו קמים כל בוקר ובוחרים מחדש בנירים. בוחרים לחיות מעבר ומחוץ לעצמנו במעשים קטנים של יומיום – בהנחת הקווים בשדה וגיזום השיחים ליד המרפאה, בבניית הסוכה בגן והכנת ארוחה לוותיקים החוגגים יום הולדת, בישול מטעמים לחברה שילדה וזריעת כרובית בגינה הקהילתית, בעריכת שולחנות לחג וגם בוויכוחים בוועדות, הצבעה בקלפי והפניית חלק ניכר ממשכורתנו למען הטוב המשותף והערבות ההדדית.
====
במעשים האלה, מחוות קבועות של חברות ושותפות, אנחנו בוחרים לקשור את גורלנו אלה באלה, בוראים ומנסחים סיפור גדול בהרבה ומגשימים, הלכה למעשה, קיום אנושי מלא משמעות.
ביום הזה אני מאחלת לכולנו שנזכור תמיד את הסיפור הגדול שלנו, שבזכותו עמדנו גם בשנים האחרונות באתגר הגדול לחולל שינוי באורחות חיינו וגם בשלוש מלחמות ואובדן כבד וכואב. שבזכותו יש לנו היום משק מצליח, קהילה קולטת וצומחת ונולדים פה נכדים ונינים לסבים שעבורם זהו חלום שמתגשם.
====
אני מאחלת שנמשיך לראות ולחיות מעבר לעצמנו, לזכור שבטוב וברע – אנחנו רקמה אנושית אחת. שניתן גם מקום ל"אני" הפרטי והמשפחתי ומרחב לביטוי אישי. שנפעל מתוך אמונה, אופטימיות והכרה מתמדת בדבר המופלא שיצרנו. שנעמיק שורשים ונצמיח ענפים ושאצלנו בגבול יהיה כבר שלום.