מילים אחדות לסיכום עבודתנו על הסרט
"היום הארוך של נירים – דנגור"
דליה גוטמן ואני מודים לכם שביקשתם מאתנו לסכם במילים אחדות את החוויה של הפקת הסרט וביומו.
כל עשייה של סרט דוקומנטארי היא הרפתקה וחוויה מיוחדים .
בסרט זה החוויות היו מרתקות במיוחד.
לפני חודשים אחדים ערכו בני דור ההמשך של הפלמ"ח ביקור בנירים.
צחקי שריג (בנו של נחום שריג ז"ל מפקד חטיבת הנגב של הפלמ"ח) התרשם מאד מן הביקור ומן המפגש עם אריה גניסלב והוא שהעלה את רעיון הפקת הסרט .
דליה ואני כמעט לא ידענו דבר על הקרב ועל נירים.
בנבכי זכרוני עלו דברים שאמר חייים בר לב הרמטכ"ל כשתכנן את קו המעוזים על גדת תעלת סואץ "קו בר לב" . "כל מעוז ייבנה כדוגמת נירים במלחמת השחרור וכך נוכל לעמוד מול כל ניסיון של המצרים לחצות את התעלה ולהסיגנו מן התעלה".
ההקשר לא היה חיובי במיוחד . המעוזים והתעוזים של קו בר לב לא עמדו כידוע מול המצרים במלחמת יום כיפורים , אך זו הייתה הדוגמה וזו הייתה נקודת ההתחלה של עבודתנו .
את "קו בר לב" לא חזרנו והזכרנו בסרט שלנו אולם מצאנו דברים שכתב חיים בר לב , מג"ד בחטיבת הנגב ב-1948 למחרת הקרב : "אם 39 לוחמים בנירים מצויידים בנשק דל עמדו מול 500 חיילים מצרים , ארטילריה כבדה ושיריוניות כי אז הישוב כולו יעמוד במערכה" .
ועדיין לא ידענו מה מסתתר מאחורי מילים אלו .
איך מתחילים? לאן פונים?
ערכנו ביקור ראשון בנירים .
פגשנו את אריה גניסלב שלחם בקרב .
אריה קימץ במילים. הוא לא נלהב במיוחד לנבור בזיכרונו מאז. חקרנו אותו בעיקר על עברו כניצול שואה .
נסענו לאתר דנגור . אתר מרשים מצוחצח ובו עצים שצמחו לתפארת , מבנה תצפית , שמות החללים ודגם הישוב , מקט מרופד באבק ובעלים רבים שנשרו מן העצים הסוככים . זכר לא נשאר מדנגור הנקודה ומן המלחמה מלבד עמוד השער המחורר . עמוד השער הדליק את דמיוננו. שריד בודד אחרון למה שהתחולל ביום הקרב .
צמוד לאתר הזיכרון מחנה שריון של צה"ל .
חשבנו מיד לשלב את הטנקים בסרט אולם דליה לא קיבלה מצה"ל אישור לכך .
חדר הזיכרון בקיבוץ הוסיף מימד נוסף לסוללת התחקיר שלנו שעדיין לא נתמלאה:
צילומי הסטילס הנפלאים של החברים והחברות לפני הקרב ואחריו,
כלי הנשק המקוריים שהוצמדו לקירות .
"הברן קרייר" המוצב לפני החדר .
ואז הבנו כי היה זה יום קרב אחד, יום אחד בלבד , שבת 15 במאי , יום אחד בלבד לאחר ההכרזה החגיגית במוזיאון תל אביב על הקמתה של מדינת ישראל . יום קרב שהחל בשבע בבוקר והסתיים עם ערב 12 שעות לאחר מכן , כשמתוך 39 הלוחמים 8 נהרגו ורבים אחרים נפצעו , חלקם פצועים קשה .
בעזרת דב גולומבוביץ האחראי על הארכיון של נירים דליה גילתה סרט , בשחור לבן שהפיקה מרגוט קלאוזר על יום הקרב (קריין יוסי בנאי) וכן את הקטע על נירים בסרט של אוהלי פלמ"ח על חטיבת הנגב .
נודה על האמת שני הסרטים לא היו מעניינים ,לטעמנו , ובוודאי לא שיקפו את מה שארע ובעיקר לא חדרו לנפש הלוחמים .
אספנו חומרים נוספים (חוברת של הקיבוץ , ספרו של ברן "עד דגל הדיו" ועוד)
ליום הצילום איתרנו , נוסף לאריה גם את שלמה לבקוביץ (פחוס) שהיה למפקד ביום הקרב לאחר נפילת דוד ובצלאל ואת אליעזר וצופיה הדס . ארבעה בסך הכול.
עם יואב קוש מבכירי הצלמים בישראל (צילם בין שאר את "החיים על פי אגפא" ואת "אוונטי פופולו") יצאנו לשטח .
היום היה מעונן ,השמש לא זרחה לנו . האם נצליח לחזור לאווירת יום הקיץ הלוהט של 15 במאי 1948? האם ארבעת "הגיבורים" שלנו יוכלו באמת ובתמים לחזור 64 השנים לאחור?
האם יוכלו לבטא את האימה? את הפעולות שבצעו? את חדוות הנצחון בצד האבל על ההרוגים
בערבו של אותו יום?
הפגישה בין הארבעה הייתה מרטיטה . אחר כך הפרדנו ביניהם . כל אחד ניצב לבדו מול עדשת המצלמה כמו מול נפשו -----
ביקשנו: דברו בלי הנחות . רק האמת . אם ישנה אמת? האם האמת היא אחת?
בכתובים מצאנו עדויות כי ההרגשה באותו יום הייתה הרגשה של סוף החיים, של מוות . כפי שאמר אריה באומץ "אני אדם ריאלי . ראיתי שהכוחות אינם שווים . חיי הקצרים , כמו בסרט עברו חלפו בראשי לפני הסוף הוודאי ".
לא כל הארבעה יכלו להודות כי כך היה .
המברק המפורסם שנשלח מדנגור לראשון לציון בסוף הקרב עורר דרמה חבויה . "שילחו פלמחניקים" נכתב בסיומו. - "ומה איתנו? " זעקה בכאב צופיה הדס , "אנחנו העולים החדשים , ניצולי השואה שהיינו רוב רובם של הלוחמים באותו יום קרב, עלינו לא סומכים?"
לסרט הערוך הוספנו דברים מסעירים שכתבו מרים אדן ז"ל ודוד עמית . נמרוד היפנה את תשומת לבנו לדברים שכתב עבד אל נאצר שהשתתף בקרב והיה עד לנסיגה , המבישה מבחינתו, לאחר שלמצרים נהרגו 35 חיילים . גם הוא , למעשה אישר את מה שכתב חיים בר לב . כשלון הקרב בדנגור הוציא את הרוח ממפרשי הלחימה של הצבא המצרי .
לסיכום : חוויית עשיית הסרט הייתה חזקה מאד עבורנו , אולם זהו סרט קצר כ-20 דקות שיכולות להיות פתיח לסרט מקיף , יסודי ורחב אותו יש להפיק על יום הקרב . מי ייתן!
תודה לכל אלה שסייעו לנו – נמרוד חפץ, דב גולומבוביץ', אמנון המופקד על חדר הזיכרון , דרורה מזכירת נירים ועוד אחרים וכמובן לארבעת הלוחמים ש"חרפו נפשם" גם הפעם וחשפו את צפונות נפשם מאז.
יהודה קווה דליה גוטמן
אפשר לצפות בסרט דרך כניסה לדף הבית, סרטים,
.