הארץ- אורלי וילנאי
הלוחם האחרון מדנגור

יש לו בייבי־פייס גם בעשור העשירי לחייו. החיוך שלו מקסים ועיניו מאירות. הוא לא נראה בגילו — 94. "נכון, אני לא נראה בן 94", הוא אומר, "כי אני כמעט בן 95, ממש עוד מעט". קוראים לו אליעזר הדס ובימים כתיקונם הוא עמל במטבח שבביתו על הכנת ריבות נפלאות, או מטפח בחצר הצבעונית והפורחת שלו בבית זית את השבשבות והפסלים.

אבל הימים אינם כתיקונם ובכל יום מאז 7 באוקטובר הוא שב בעל כורחו בראשו ובלבו לקיבוץ נירים ולקרבות הראשונים על קיומו, לפני 76 שנים, עת נקרא דנגור ובטרם עבר למיקומו הנוכחי. אליעזר הוא הלוחם האחרון בקרב על דנגור שעדיין חי.

על חלקת האדמה שנקראה אז דנגור יושבים היום הקיבוצים חולית, סופה וניר יצחק. במאי 1948 ישב עליה קיבוץ נירים. השם דנגור ניתן למקום על שם רוכשו — הרב שלום דנגור, שכיהן כרב הקהילה היהודית במצרים ורכש את האדמות. 15.5.48, יום כינונה של מדינת ישראל, חל בשבת והמלחמה פרצה בבוקר. הדמיון למה שקרה ב–7 באוקטובר מצמרר. בשבע בבוקר נפל בדנגור הפגז הראשון. בתוך שבע שעות הכל מסביב נשרף, הצריפים הבודדים שהיו בקיבוץ הושמדו כליל. שמונה מאנשי הקיבוץ ונשותיו נהרגו, ואחרים נלקחו בשבי. בדנגור היו אז 39 אנשים בלבד, מתוכם 15 נשים. הנשק היה מינימלי ומיושן. זה היה היישוב היהודי הראשון שתקפו המצרים בדרך למרכז.

"ההיסטוריה נורא חוזרת אלי", אומר אליעזר, "כי זה בעצם בכל מיני צורות המצב עכשיו. אבל יש צבא. אז לקחנו אוטו ועשינו קמופלאז' של טנק". דנגור ניצלה בזכות המוקשים שהניחו החברים מבעוד מועד, תושייתם וגבורתם. לאליעזר יש מזכרת בצורת רסיס בירך. הוא מתבל את סיפוריו בהומור וברכילות עסיסית, זוכר הכל ורק כשצריך להתמודד עם כאב הוא משנה נושא, בורח.

הוא נולד ביוגוסלביה. ב–1941, כשהיה בן 12, התחילו האקציות. "בעיירה היו 40–30 משפחות יהודיות", הוא מספר. "יום אחד באו ולקחו את אחי ואת אבא שלי. אותי, את אמא שלי ואת ואחי התאום לקחו לבית כנסת. היינו דחוסים שם כמה חודשים, מחלות התחילו להתפשט ואז העבירו אותנו למחנה הסגר בתחנת קמח עזובה. ירד שלג והיה קר מאוד. אמא שלי העבירה אותי ואת אחי לשתי משפחות שונות, כדי להציל אותנו. אני רק חושב איך היא הרגישה. בבוקר אחי ואני היינו נפגשים בבית הספר. בוקר אחד באתי ואח שלי לא הגיע. היתה אקציה. זה הדבר האחרון שנשאר לי והוא אבד. משם העבירו אותי לאזור קרואטיה. במחנה שאמי היתה בו אנסו ורצחו את הנשים, כך שנשארתי לבד".

ב–1943 הם עברו לאיטליה, וכשהיה בן 14 לשווייץ. הוא מספר שהציל ילדה שנפלה למאגר מים. ב–1945 עלו לפלשתינה. מעתלית הוא הגיע לקיבוץ כפר מסריק ומשם לדנגור. אז פגש את צופיה (צופי), אהבת חייו ורעייתו, שנפטרה לפני חמש שנים וחצי.

איך מתגברים על טראומות קשות כאלה, אני שואלת. "אני תמיד חי בתקווה שמשהו מוכרח להיות טוב", הוא עונה. "כואב לי שמתווכחים מי אשם. הצבא נלחם כמו אני לא יודע מה ומאשימים אותו. הופתעתי, כי לא תיארתי לעצמי שכל כך גרוע יכול להיות. לא ככה. אבל אני בטוח שיהיה טוב. אין לנו ברירה. ומה שקורה בעזה, אני לא אוהב את זה. צריכים להבין שגם הם בני אדם, מלחמה זה לא טוב. לפני שצופי נפטרה היא שאלה איך יכול להיות שאבא שלה היה דתי ובכל זאת לקחו אותו. היא איבדה אמונה. אני שיכנעתי אותה להדליק נרות, כי בכל זאת הקמנו משפחה לתפארת. חיינו טוב. עכשיו הריבה והגינה הן הפסיכולוג שלי. ועוד מעט גם אני אלך. אני אלך ברגל לשם. זה קרוב".

orlyv10@gmail.com


היום הארוך של נירים - סרטם של דליה גוטמן ויהודה קווה