"מה שקרה בניר עוז זו שואה אבל גם מה שקרה אצלנו זו טרגדיה גדולה", אומרת חנה רובינשטיין, ממובילות המאבק להשבת החטופים בקיבוץ נירים, וחברתן של המשפחות פופלוול ובוכשטב שבניהן נחטפו לרצועה. "לוקח לי ימים להתאושש מהביקורים בכנסת. גיליתי שם לא רק אטימות לגורל החטופים, אלא ממש רוע ונבזות כלפי המשפחות. יהיה לנו קשה מאוד לחזור ולהשכיב ילדים לישון בנירים, כשהאחים שלנו במנהרות בעזה".
אסון 7 באוקטובר כה עצום, שגם היום, כשנה וחצי מאז מעשי הטבח והחטיפה של חמאס, קשה לתפוס את ממדיו. מטבע הדברים, עיקר תשומת הלב מופנית לקיבוצים ניר עוז, בארי וכפר עזה, שספגו את המכה הקשה ביותר — אבל האסון הכה גם ביישובים נוספים. אחד מהם הוא קיבוץ נירים. חמישה מתושביו נרצחו ב-7 באוקטובר, חמישה נחטפו, 70 בתים ניזוקו ו-30 בתים נהרסו לחלוטין.
נדב פופלוול, נחטף מקיבוץ נירים ונרצח בשבייגב בוכשטב, נחטף מקיבוץ נירים ונרצח בשבירובינשטיין, פיזיותרפיסטית ילדים המתגוררת בנגב המערבי זה 40 שנה, מכירה עשרות מהנפגעים והחטופים, בהם חברים קרובים שלה. כאלה הן משפחתו של יגב בוכשטב מנירים, שנחטף לעזה ונרצח, ומשפחתו של נדב פופלוול, שנחטף ונרצח. חנה, אמו של נדב, נחטפה ושוחררה, ואילו אחיו רועי נרצח ביום המתקפה. רובינשטיין גם מכירה אישית, מעבודתה, ילדים שנרצחו וילדים שנחטפו. עם זאת היא מדגישה: "קטונתי. הסבל שלי הוא אפס קצהו של הסבל שנגזר על אנשים בסביבתי".
בני משפחות חטופים ונרצחים בוועדת החינוך של הכנסת, אתמול. לדברי רובינשטיין, לצד האטימות יש כמה ח"כים שתומכים במשפחות צילום: אוליבייה פיטוסיבעקבות המלחמה פונתה רובינשטיין לבאר שבע, והיא מתעתדת לחזור לנירים, ומאז היא ממובילי המאבק להשבת החטופים מקיבוצה. "אני עושה מה שאני יכולה, ומרגישה שזו טיפה בים", היא אומרת. לדבריה, היא נותרה בחיים בזכות הגורל, ומרגישה חובה לפעול באופן משמעותי. "התחלנו את המאבק כשהיינו מפונים באילת. ארגנו עצרות במוצאי שבת לאנשי נירים, ובהמשך הצטרפו אלינו מקהילות מפונים נוספות ואנשי העיר. אני הולכת לכיכר (החטופים בתל אביב, ח"מ), ופעם בשבועיים אני מגיעה לכנסת יחד עם משפחות החטופים ופעילים ממטה המשפחות והתנועה הקיבוצית. אני נכנסת לכל הוועדות ולפעמים מדברת שם, אבל בעיקר באה כדי לתת גב למשפחות".
את הביקורים הדו־שבועיים עם משפחות החטופים בוועדות הכנסת רובינשטיין מגדירה "סיוט". "לוקח לי כמה ימים להתאושש מהביקורים בוועדות הכנסת. גיליתי שם לא רק אטימות לגורל החטופים, אלא גם ממש רוע ונבזות כלפי המשפחות. יש חברי כנסת שמסתכלים לבני המשפחות בעיניים ואומרים להם דברים שאי אפשר להאמין שנאמרים". חרף הקושי הרגשי, רובינשטיין משוכנעת שהיא עושה את הדבר הנכון. "הנוכחות שלנו נותנת כוח למשפחות. ואסור לתת לנושא לרדת מסדר היום". לדבריה, יש גם חברי כנסת שתומכים במשפחות.
שדות נירים מול גבול רצועת עזה, בשנה שעברה. "יהיה לנו קשה מאוד לחזור ולהשכיב ילדים לישון בנירים, כשהאחים שלנו במנהרות בעזה" אומרת רובינשטיין צילום: אליהו הרשקוביץנושא החזרה לקיבוץ מעסיק את רובינשטיין, והיא מתכננת לעשות זאת לכשיתאפשר. אולם היא סבורה כי "יהיה מאוד קשה להשכיב ילדים לישון בנירים, כשהאחים שלנו במנהרות בעזה". לדבריה, "ב-6 באוקטובר חגגנו את חג הקיבוץ על הדשא ולא העלינו על הדעת שאנחנו בסכנה. היום, אנחנו בחודש מרץ, 2025, ומבינים שדבר כזה יכול לקרות — וגם קרה". היא מתארת את תהליך בניית האמון מחדש כתלות בקיום הבטחות לאורך זמן וכי "ההבטחה הראשונה שיש לקיים כתנאי לחזרה שלנו, היא החזרת כל החטופים".
רובינשטיין מציינת כי אין לה אמון בממשלת ישראל. "למה אנחנו צריכים לפנות לטראמפ שיציל אותנו מהממשלה שלנו?" היא תוהה בכאב. "אבוי לנו ואבוי לדורות שאנחנו רוצים לגדל כאן שזה המצב. אנחנו יושבים על הגבול, אוחזים באדמה 'לעבדה ולשמרה' עד התלם האחרון, אבל לא נוכל לחזור בלי החטופים". היא מבקשת להדגיש כי השבת החטופים אינה עניין פרטי של משפחותיהם או שלהם עצמם, ואף לא של הקהילות שמהן מגיעים החטופים "זה עניין של כל אזרחי מדינת ישראל. עתידנו תלוי בשאלה אם ומתי הם יחזרו".