התערוכה הרביעית בסדרת התערוכות 'דרך ארץ', ניגשת לקיבוץ כששאלות בפיה: איך ממשיכים ליצור בבית שרבים מדייריו כבר אינם, איך הפך הקיבוץ לכתובת אליה שבים תמיד אוהביו ומבקריו, מתי הוא כתובת ומתי הוא בית? תערוכה שמפנה את מבטה אל יושבי הנגב המערבי ונופיו.
דב הלר ז"ל רתם את אמנותו לקיבוצו נירים, למחרשה, לחקלאות, לחגים בגרסתם הקיבוצית ולתהליכי הפקת מזון שהיו יקרים לליבו. יצירותיו שיצאו מהרפת העירה, פרשו כנפיים והגיעו לחללי תצוגה – מספרות על האמן שהתפתח מול השדות מחד ומול הגדרות של עזה מאידך. הלר הקפיד לדבר עם הקהל והניח את דעותיו הפוליטיות ומקוריותו כך שיהיו נגישות לצופים, והצופים הקשיבו. יחד עם חיים מאור ואמנים נוספים הקים בשנות ה-70' את קבוצת "המשותף קיבוץ" – התארגנות פוליטית ראשונה מסוגה של אמנים שהתייחסו לסוגיות שפוררו את החברה הישראלית דאז וממשיכות לפורר אותה גם היום.
אביב אצילי ז"ל יצר בין לבין – בסדקים שבין עבודתו כמנהל המוסך לחיק משפחתו – ולא בחל בחומרי גלם אותם ראה בכל מקום: פיסות מתכת מתפוררות, ציוד ישן, כלי בית שנס ליחם. כטכנאי שתיקן כלים חקלאיים כבדים, אצילי הצליח לראות את הכאבים שמעבר לקלקול הפיזי, וכשבחר לצייר הכניס לציוריו מאותה ההתבוננות. המשפט הכל כך קיבוצניקי – 'מה הבעיה? אם צריך אז נעשה.. אם צריך נתקן, ואם צריך נעשה אמנות" – היה שגור בפיו.
גליה הלר, בתו של דב וחברה קרובה של אביב אצילי מספרת: ״הייתה לו ולאבא שלי אהבה משותפת לכלי עבודה. אבא שלי אהב פטיש יותר מציור. גם אביב אהב כלי עבודה והתלהב מהם. נתתי לו את אלו שהיו שייכים לאבא שלי. הוא כל כך שמח״.
חיים מאור חוזר לעבודה שיצר ב-1979, "מיתוסים מתמוססים" שמה, ומתהלך מחדש בשביליו הרעיוניים של הקיבוץ. הביקורת שלו על הקושי של התנועה הקיבוצית לאחוז באידיאולוגיה נוכח רוחות הקפיטליזם והטבע האנושי, פוגשת את הקיבוץ מחדש לאחר ה-7 באוקטובר שהנחית מכה אנושה על קהילות שלמות.
דווקא בימים קודרים אלו, האמנות שנשכה פעם באה לנחם.
גם בתערוכה זו מוצגת גם עבודת הוידאו של תמר ניסים – 'של מי האבל הזה לעזאזל?' – המציגה חברי הקיבוצים שחזרו לבתיהם, אחרי חודשים רבים בהם חיו כפליטים לאחר שיישובם נכבש או פונה במלחמות עבר, והיו צריכים להתמודד עם השכול הפרטי אל מול האבל הקולקטיבי של הקהילה הקיבוצית.
התערוכה ננעלת ב- 22.3.25 וזהו האקורד האחרון בסדרת התערוכות "דרך ארץ" בגלריה גבעת חביבה.