תאריך לידה 25/2/1949 - כ"ז בשבט תש"ט
תאריך פטירה 18/02/1971 - כ"ג בשבט תשל"א
אמיר נולד לדורה ואבינועם ב- 25/2/49 כ"ו בשבט תש"ט, בראשון לציון. באותה תקופה היה הקיבוץ בהתגבשותו, לאחר מלחמת העצמאות. בן יחיד בקבוצה עם חמש בנות. כגבר הקטן היחיד בסביבה היה תמיד נושא לבדיחות, תקוות וחיבה מיוחדת מצד חברי הקיבוץ, שראו בקבוצה הראשונה, קבוצת "שקד", עוד אחד מפלאי הבראשית של הציונות ובתוכה התיישבותנו כאן בנגב. כל ימיו ליוותה את אמיר אותה דאגת הורים קולקטיבית של שכבת מייסדי הקיבוץ.
עם חיה גל המורה, פתחה קבוצת "שקד" את בית-הספר בנירים. בכל מעשה חדש ניכרה גאווה חלוצית ומשק כנפי ההיסטוריה.
המשפחה גדלה, ב-1953 נולד ארנון וב-1959 נולד אלי. היו אלה ימים מאושרים למשפחה הצעירה.
רוב שנות ילדותו ונערותו היה אמיר קטן קומה ורזה בהשוואה לבני גילו. יחד עם זה היה ספורטאי מצטיין וראה בספורט דרך לביטוי והצטיינות. בכיתה ז' נאלצה הכיתה לעבור לקיבוץ רוחמה, למוסד החינוכי, שהיה אז הקרוב ביותר לנירים. בשל המרחק בין הקיבוצים גרו הילדים ברוחמה והיו חוזרים לסופי שבוע בנירים.
המוסד ברוחמה התנהל ברוח תנועתית ואידיאולוגית. בצד התביעה להישגים בלימודים ראו את עצמם חניכי המוסד, בהשראת מחנכיהם, את דור העתיד של כוחות הסוציאליזם והקידמה. היחס מצד בוגרי המוסד היה נוקשה והגיע לא פעם לרודנות. אמיר הקטן היה מטרה טבעית למנהגים אלה. למרבה המזל "ניצל" בדרך כלל בזכות זריזות רגליו וההומור שאפשר לו לראות גם ברגעים אלה את הצד המשעשע.
ברוחמה אומץ ע"י משפחת גולדין שהעניקה לו בית חם ומחנך במשך שש שנים.
למרות הטיפול המסור והאירוח החם, ניכר היה שהריחוק מהבית היה לו קשה, ולכן ניצל כל חופשה וכל הזדמנות לשהייה בנירים ועבודה במטע שאהב ולמד להכיר בעזרת אביו.
בשנתיים האחרונות במוסד, גדל וחדל להיות "ילד", למרות זאת נשאר ביישן ולא הרבה להרים את קולו. כך גם היו יחסיו עם נערות – ביישנים, עדינים ושקטים.
בשנת 1967, אחרי מלחמת ששת הימים, התגייס לצבא והגיע לצנחנים. על אופיו הפגיע והנערי חיפה היטב בכושרו הגופני ובזריזותו והפך למפקד כיתה ואחר כך סמל. למרות הלחצים סרב ללכת לקורס קצינים, מחשש שיועבר מן הצנחנים בסיומו. בצבא נתקל בראשונה במוות בפעולת כראמה, שם השתתף בחילוץ פצועים והרוגים. כמו כן השתתף כמפקד בפעילות בשטחי עזה ובגדה המערבית, במארבים ובמלחמת ההתשה בסואץ. בצבא רכש חברים ויצא קצת מ"קליפתו הקיבוצניקית".
כתום שלוש שנים השתחרר בוגר ורציני יותר.
השנה שאחרי הצבא הייתה המאושרת בחייו – לראשונה חי ברשות עצמו. עבד במטע, שיחק כדורעף בנירים וכדורסל בניר עוז. רקם אהבות חדשות וחלם על העתיד.
ב-18/2/71 כ"ג בשבט תשל"א יצא לרסס במטע האבוקדו. עם כניסתו למטע עלה הטרקטור על מוקש ואמיר נהרג במקום. בן 22 היה במותו.
אמיר נטמן באדמת נירים ביתו.
לאחר מותו הוחלט בנירים להקים אולם ספורט לזכרו.
יהא זכרו ברוך.