מה הוא האתוס של אנשי המועצה האזורית אשכול? מאיזה חומרים בנויים האנשים כאן? מהיכן נובעת האופטימיות? יכולת העשייה? ההתמודדות? מה מוביל קהילה להתגורר ולפרוח סמוך כל כך לגבול מדמם? עקשנות, אומץ, גאווה ואופטימיות הם חלק מהתכונות הדרושות. הישובים השונים במועצה מסמלים זאת כל אחד בדרכו. קיבוץ גבולות היישוב הראשון בנגב, קיבוצי 11 הנקודות שקבעו את גבולות המדינה, מושבי העולים שהשאירו הכול מאחור והגיעו לכאן לקיים את הציונות פשוטה כמשמעה, יישובי המפונים מעין הבשור, פתחת שלום ודרך החלוציות שהותירו את הכאב והכעס בעבר ופנו לעבר העתיד מתוך הידיעה שעשייה ובנייה הן התשובות הטובות ביותר. בתוך כל אלו יושב קיבוץ נירים כמיקרוקוסמוס שמשלב בתוכו את שלל הצדדים והצבעים של יישובי אשכול – היאחזות בקרקע ואמונה בעתיד, עשייה ואופטימיות אל מול כאב ושכול, בניית העתיד מבלי לשכוח את העבר ואת אלו שנתנו את היקר להם מכל על מנת שנוכל להפריח את ההווה ולבנות את העתיד.

ב15 למאי 1948, יום אחרי שהכריז בן גוריון על הקמת המדינה, החלה ההתקפה על קיבוץ נירים (דנגור). היה זה הישוב הראשון בנגב שהותקף על ידי הצבא המצרי. 39 חברי הקיבוץ, שעלה על הקרקע במבצע אחת עשרה הנקודות ב6.10.1946, הפכו בין לילה מחלוצים ללוחמים אשר עומדים בודדים אל מול הצבא המצרי. הטנקים, המטוסים והתותחים לא הכניעו את חברי נירים שהיו מצוידים בנשק קל בלבד. ההפגזה המצרית הכבדה החריבה כמעט לחלוטין את הנקודה. אולם ההתנגדות האפקטיבית של חברי נירים הובילה כעבור כמה שעות לנסיגה מצרית. בתוך בית הביטחון המחורר של הקבוץ נשארה עומדת הסיסמה: "לא הטנק ינצח אלא האדם". הקרב על נירים ועמידת הנקודה מול כוח עדיף בעשרות מונים סימלה וצפתה אז מבלי דעת את הניצחון הישראלי במלחמת העצמאות. שני אנשים שהשקיפו על הקרב הרגישו וביטאו זאת זמן קצר אחר כך. חיים בר לב צפה בקרב ממצפה גבולות. לדבריו: "אז ידעתי שני דברים: שנירים תחזיק מעמד בניגוד לכל תורה מלחמתית... ושהמצרים לא יוכלו לנו". מהצד השני ביטא גאמל עבד אל נאצר, קצין בחיל המשלוח המצרי, את תחושותיו: "הרגשתי שיחד עם החללים שהשאירה במערכת נירים השאירה החטיבה שם גם את האמונה במלחמה".

רוח קרב הגבורה, שהפך עם השנים לאחד המיתוסים של מלחמת העצמאות, הייתה לחלק מהרוח של אנשי נירים שלמרות האבדות הכבדות והטראומה שנלוותה אליו שיקמו את קיבוצם ובהמשך הקימו אותו מחדש בנקודה הצפונית לדנגור ב15 ק"מ. הנקודה בה הוקם הקיבוץ מחדש נקבעה על פי תנאי עקרוני אחד – שניתן יהיה לראות ממנה את דנגור. עד היום בכל יום זיכרון מתקיים מרוץ לפיד מדנגור לנירים. הלפיד שנדלק בדנגור מגיע לבית הקברות בנירים ואתו מדליקים את משואת הזיכרון שליד קבר האחים של נספי הקרב על דנגור. רוח דנגור בוטאה על ידי מרה גלילי מוותיקי הקיבוץ: "אני אומר שהכוח הזה הוא רצון רובו של הקיבוץ להקים בית וחברה שטוב וכדאי יהיה לחיות בהם מתוך רצון חופשי. מזה נובעים גם אהבה ונאמנות לקיבוץ ונכונות להגן עליו מבית ומחוץ". רוח דנגור עמדה שוב למבחן קשה באמצע שנות החמישים. תקופה זו של תקיפות פדאיונים והטרדה מצרית בלתי פוסקת שוב גבתה מחיר דמים מהקיבוץ. ב30 למאי 1955, 7 שנים אחרי הקרב על דנגור, שוב הופגז קיבוץ נירים. החקלאים הצעירים שהחלו לבסס ולהפריח את קיבוצם הפכו שוב, בין רגע, ללוחמים. חברי נירים אחזו בנשק ורצו לעמדות ולחפירות. אולם פגז שנחת באמצע עדר הבקר של הקיבוץ הביא לפציעות ולמוות. חבר וחברה איבדו את רגליהם וחיים שיפרון, מוותיקי הקיבוץ, נהרג. דוד בן גוריון שביקר בקיבוץ לאחר ההפגזה כתב: "ביקרתי הבוקר בנירים... ואני מרגיש צורך נפשי למסור לך אחת החוויות שהרגשתי בביקור זה. התנהגות החברים במקום, הלך-רוחם, תגובתם ויחסם לאסון המחריד שקרה במקום-עוררו בי רגשי הערצה לאנשי נירים... שוחחתי ארוכות עם שני חברים מרכזיים במקום. נפגשתי עם אימהות ועם נוער ועם ילדים. לא היה סימן לבהלה, לפחד, למרירות, לתביעות מנופחות, לטענות של "קורבנות" ו-"גיבורים"-כל דבריהם והבעת פניהם מעוררים כבוד ויקר...". בדברים אלו מסכם אולי בן גוריון את רוח נירים, את רוח אשכול. רוח של עשייה וצניעות, אמונה בדרך הציונית ומימוש הציונות בצורתה הבסיסית ביותר מבלי לדרוש מעמד מיוחד או לראות עצמך כעליון על אחרים. רוח של אופטימיות ומבט קדימה המאפשר לצלוח קשיים ורגעי אסון ולמצוא את הדרך לצמוח ולהתפתח דווקא מתוך הקושי והאתגר הנלווה אליו.

מלחמת "צוק איתן" הציבה שוב את נירים בחזית. שוב היו אלו ההפגזות מרצועת עזה שהפילו חללים בקיבוץ. שחר מלמד וזאביק עציון נהרגו מפגז מרגמה בעוד גדי ירקוני נפצע קשה. מתוך הקושי וההלם צמחה שוב אותה "רוח נירים", רוח אשכול, שאפשרה לקיבוץ ולמועצה לחזור ולעמוד על רגליהם, לחזור ולהתפתח, ליצור ולחלום. רוח זאת היא שהובילה לקליטת משפחות חדשות בקיבוצי קו הגבול כגון נירים וכיסופים ובשאר יישובי המועצה הפרוסים מול עזה. לא בכיינות ותחושת "מגיע לי" לא הסתמכות על עטיני השלטון אלא עשיה ציונית של התיישבות המסמנת את גבולות המדינה בתלם המחרשה.

ראוי שכל תלמיד במועצה האזורית אשכול, כל ילד ונער יסייר בדנגור וילמד על הקרב שם, ייסע לנירים, למתחם הזיכרון ולבית המגן, ילמד על העבר וממנו יסיק תובנות על ההווה והעתיד שלנו באשכול. קו היסטורי ישר מחבר בין מאי 1948 לבין מאי 2018. קו שבו לאורך 70 שנה מתפתלים ומסתרגים עצב ושמחה, כאב וצמיחה, אובדן והתחדשות. מעל כל אלו מרחף המסר שנכתב על הקיר המופגז של בית הביטחון של דנגור במאי 1948: "לא הטנק ינצח כי אם האדם".
(תודה לנמרוד חפץ על הסיוע בכתיבת הכתבה).