אצל חודדה - נער שליח על אופניים 
אצל חודדה בירושלים הייתי נער שליח
על אופניים. הייתי רעב לא פעם. בבית
של חודדה, לא גרתי ממש רק ישנתי שם.
בירושלים שלפני קום המדינה היו שני
בתי מסחר גדולים- ספינס ופולוורט. מעין
משביר לצרכן בבעלות אנגלית. היה לי סבל
על האופניים ואיתו עשיתי שליחויות. עבדתי
וחיכיתי לצאת לחברת הנוער. זאת היתה
הפעם הראשונה שהיה לי כסף משלי. הדוד
שמואל המשיך לתת לחודדה דמי אחזקה
עבורי, חמש לירות ישראליות בחודש. אני הרווחתי פי שלוש מכך. אני
לא כועס על בני משפחת חודדה, היו להם צרות משלהם. אני הייתי
שם מיותר לכל הדעות. תחושת הזרות שלי באה לידי ביטוי בפסיביות.
אני חושב שפשוט לא הייתי ילד. חיבוקים וחום אנושי קיבלתי מגרציה
דודתי. שהיתה חיילת באותם ימים.

האופניים - היום על הכביש יום יום 
הקשר של יוסף לאופניים הוא קשר משמעותי ביותר: אני עושה כל
יום 18-17 ק"מ. מסלול אחד מנירים עד לתחנת הדלק שליד קיבוץ מגן,
שם אני עוצר, שותה קפה מפטפט עם נהגים שהכרתי ב"הנגב" ואז
מתחיל ברכיבה בחזרה לנירים. המסלול השני, עד כיסופים ובחזרה.
לא תמצאו בחור בגילי בכושר כמו שלי. אני רואה מסביבי אנשים בני
שבעים עם כושר ירוד יותר מזה שלי. כשעמדתי לעבור ניתוח לב פתוח
לפני שמונה שנים, ד"ר הנקין שטיפל בי הופיע עם סטודנטים מחו"ל.
הם בדקו אותי וכאשר ד"ר הנקין שאל אותם בן כמה אני, הם חשבו
שאני בן שישים. התחלתי לנסוע באופניים כאשר עבדתי בקואופרטיב
"הנגב". עבדתי שם בתור סדרן עבודה. ישבתי כל היום. לכן חיפשתי
איך להפעיל את הגוף. התחלתי לרוץ כל יום עד צומת מגן וחזרה.
בשלב מסוים זה התנקם בברך שלי אז עברתי לאופניים. זה אצלי חוק
בל יעבור, אני חייב לרכב בכל יום. כך אני נוהג מגיל 72 . היום אני בן 84 .
היתה רופאה אחת שרצתה להוריד אותי מהאופניים אך לא הסכמתי
בשום פנים ואופן. כאשר אני על האופניים ואני רוכב, אני מרגיש חי.