האנדרטה או אתר הזיכרון בדנגור שוכן בסמוך לקיבוץ סופה, באתר בו עמד עד 1948 קיבוץ נירים המקורי. רגע לפני שנכנסים לקיבוץ סופה פונים שמאלה עד שמגיעים לקצה חורשת העצים ושם בפינה נמצא האתר. עד מאי 1948 התקיים פה קיבוץ נירים. כך מתאר את הקרב שהתחולל פה, ההיסטוריון בני מוריס בספרו "1948 – תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה" (עם עובד, 2010): "נירים (בפי הערבים דנגור) הוגנה בידי 45 לוחמי 'הגנה' מחופרים היטב, בהם 12 נשים, שברשותם היה נשק קל בלבד. הגדר ההיקפית של היישוב היתה רחבה וממוקשת היטב. התושבים הבדווים הסתלקו מן האזור ימים מספר לפני כן בפקודת המצרים, הש"י [שירות הידיעות של ההגנה, לימים חיל המודיעין של צה"ל, מ"י] כמו הבדווים ידע שהקיבוץ יותקף. הגדוד המצרי השישי תקף עם בוקר [15 במאי 1948, מ"י], תחילה בפגזי תותחים ומרגמות ואחר כך בהסתערות רגלים".

מוריס מספר כי המצרים שנכנסו לקרב היו חסרים מודיעין ועל אף שהכוח שלהם מנה קרוב ל-500 חיילים שנעזרו בשתי סוללות תותחים, סוללת מרגמות, 20 זחלים נושאי מקלעי ברן ושש שיריוניות – ההתקפה נבלמה והכוחות המצריים נסוגו. "אחרי ההתקפה ישבו הרגלים המצרים לארוחת צהריים במרחק כ-600 מטר משם, בטווח הראייה של היישוב. אחר כך הם חידשו את ההפגזה ונסוגו לרפיח, שם ערכו 'עצרת ניצחון'. הרדיו המצרי הודיע שדנגור נכבשה". מההתקפה הגדולה נהרגו שבעה ו"המשק נהרס כליל". מוריס מציין כי בתום היום של המערכה בנירים הגיע חיים בר לב, אחד מקציני חטיבת הנגב ולימים רמטכ"ל וציין כי "בקרב נירים הוכרעה בעצם המלחמה, שכן אם עמדו ארבעים וחמישה המגינים מול כאלף מצרים שהסתייעו במטוסי קרב, תותחים ושריון ויכלו להם – יעמוד כל היישוב העברי במלחמה".

החרבת הקיבוץ במהלך ההפגזה, הביאה את חבריו לבחור אתר אחר ליישובם. הם נדדו כ-10 ק"מ לכיוון צפון-מזרח, שם הקימו את קיבוץ נירים מחדש.

את האנדרטה בדנגור תכנן האדריכל חיליק ערד בתחילת שנות ה-80. אבן הפינה הונחה במאי 1983 ובתאריך 15 למאי 1985 נחנך האתר. כמה ימים לפני כן כתב עליו ארנון לפיד ב"דף הירוק": "יש כאן כל מה שמבקש ערד להביע ולממש: מוטיביציה של אנשים, סמל, איזכור הימים ההם והמקום הזה ומתקן שאפשר לחוש, לגעת ולהרגיש ולא לראותו בלבד".

.

D285-044

בית הביטחון ההרוס, 1948 (מקור: לע"מ)

.

(2) חיליק ערד מספר:

על אתרי הנצחה שתכנן ערד כתבתי כאן כבר כמה פעמים (קישורים תמצאו בסוף הרשימה). ובכל זאת אפתח בכמה משפטים על חיליק ערד: הוא נולד ב-1927 בעיר קוטנו שבפולין. עלה ארצה בגיל 7, הצטרף לגרעין שייסד את קיבוץ סער ולאחר תקופה שעבד במחלקה הטכנית תחת השגחתו של האדריכל שמואל מסטצ'קין, פנה ללימודי אדריכלות בטכניון ולאחר מכן התמקד בתחום התכנון בתנועה הקיבוצית. חוץ מחדרי אוכל, בתי ספר, מגורים, מבני תעשייה, משרדים, מועדונים ומרפאות, תכנן ערד גם 12 אתרי זיכרון. ב-2013 יצא הספר "הבית, המקום – מתיקיו של המתכנן חיליק ערד" בעריכת מוקי צור ויובל דניאלי (הוצאת יד יערי).

הרמתי טלפון לערד כדי לשאול אותו כמה שאלות:

מ"י: קודם רציתי לשאול אותך שאלה שכל פעם שכחתי לשאול, למה שינית את שם משפחתך מפלוצר לערד?

ח"ע: רציתי להיות קרוב יותר למקום שאני חי בו. שיניתי את השם כשכבר הייתי נשוי ואחרי שערד הוקמה.

מ"י: איך נולד שיתוף הפעולה שלך עם אריה סרטני?

ח"ע: היתה תחרות של המועצה האזורית [אשכול] ואני זכיתי. אחרי הזכייה בקשתי מסרטני שיבוא וישים משהו. שיתוף הפעולה לא היה בפסל עצמו אלא בקיר שסובב אותו. הפסל עצמו בא בעקבות בית הביטחון שהיה כאן ונהרס בהפגזות המצרים ועל הקיר נותרה הכתובת "לא הטנק ינצח כי אם האדם" – אותה כתובת שמופיע על הקיר החלק של הפסל. אבל לפני הפסל יש חצר גדורה בקיר נמוך ועליה התבליט של סרטני. החצר היא לא לגמרי מלבנית, אלא יש באחת הפינות שלה התעקלות בגלל שרציתי לשתול שם עץ צל. באחד המכתבים של החבר'ה שהגנו על נירים, הלוחמים שלחמו שם, כתב אחד שהם מקבלים שתי חביות מים כל כמה ימים, ובמכתב הוא מספר שחבית אחת הם שותים ועם החבית השניה הם משקים שני עצים ששתלו. זה עשה לי משהו בלב ורציתי להכניס את זה לעבודה ונראה לי שיצא מוצלח.

מ"י: איך הכרתם?

ח"ע: הכרנו עוד כשהיינו מאד צעירים בתנועת השומר הצעיר. חוץ מזה אמא שלי סיפרה לי בזמנו שהוא בא מאותה עיירה, קוטנו, שאנחנו באנו ממנה. הוא היה בשכבה הבוגרת בתנועה ואני הייתי בצעירה. אחר כך תכננתי לו את האטילייה במרחביה. [חיליק ערד הזמין את סרטני גם ליצור תבליט בטון בחזית חדר האוכל שתכנן בקיבוץ גזית, מ"י].

.

nirim 3
קישור לבלוג חלון אחורי/מיכאל יעקובסון על ביקור באנדרטה בדנגור.

קישור לערך על חיליק ערד בוויקיפדיה