צבי קסלר ז"ל – כ״ד במרחשון תשע״ז

מתוך אתר קיבוץ נירים, על ההפגזה בה איבד צבי קסלר ז"ל את שתי רגליו. צבי נפטר לפני שבוע. יהי זכרו ברוך.
ב 30 במאי 1955, שבע שנים לאחר הקרב בדנגור, חזרו המצרים והפגיזו את נירים. בדקות ספורות הפכו אנשי נירים מאיכרים ללוחמים. עיתון "על המשמר" מדווח באותו היום ( 30.5.55) הפגזת פתע על קיבוץ נירים החלה היום בשעה 11.00 לפנה"צ. האוכלוסייה הבלתי לוחמת ירדה מייד למקלטים וחברי המשק תפסו את נשקם ומיהרו לעמדותיהם. אותה שעה הוחלט להוציא את הטרקטורים ומכונות הפלחה השונות אל מחוץ לתחומי המשק המופגז. עובדי הרפת מיהרו אף הם וניסו להציל את עדר הבקר ולהעבירו לשדות. בהיותם בואדי שמעבר לגדר המשק נפגע העדר מפגיעת פגז ישירה שריטשה כ 30 פרות ופגעה בחמישה מהרפתנים". צבי קסלר ועליזה הנימן אבדו את שתי הרגליים, עוד שני חברים נפצעו קשה וחיים שפרוני, ממייסדי הקיבוץ ומוותיקי הפלמ"ח, מהדמויות המרכזיות של נירים ומהאישים האהודים במשק, נהרג.
קסלר צבי – סיפור חיים- מתוך דף באתר של ארגון יוצאי מרכז אירופה . נולדתי בשנת 1928. בסוף שנת 1938 בגיל 10 הוברחתי מגרמניה להולנד נקלטתי בבתי ילדים לילדי פליטים שנפתחו למטרה זו. הורי ברחו מגרמניה כמה חודשים מאוחר יותר באופן בלתי לגאלי לבלגיה מאחר וממשלת הולנד לא אפשרה ליהודים מבלי שקבלו אשרה להישאר בארצם והחזירה אותם לגרמניה. בחודש דצמבר 1939 הצטרפתי להורי בבלגיה מאחר וקבלו שם אישור זמני להישאר.

היינו בהמתנה לקבלת ויזה לארצות הברית שהייתה אמורה להגיע תוך זמן קצר. ביום 10.05.1940 הגרמנים פלשו לבלגיה וכבשו את הארץ. לא הצלחנו לברוח בשנית ובשנת 1942 נתפסו הורי על ידי הגסטאפו ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ, משם הם לא חזרו. בגיל 14 נשארתי לבד וניצלתי מציפורני הגסטאפו בדרכים מוזרות ומופלאות. אחרי המלחמה בראש השנה 1945 הגעתי ארצה במסגרת עליית הנוער לקיבוץ עין החורש ואחר כגרעין כפי שזה היה נהוג באותם ימים.
כניסה לארגון "ההגנה" ופעילות במסגרתה בהתאם להוראות. בתחילת שנת 1948 עברתי עם חברי הגרעין שלי לנגב והתאחדנו עם חברי קיבוץ נירים שבחלקם ירדו לשם במסגרת עליית 11 הנקודות לאכלוס הנגב הבלתי מיושב והשומם. עם פרוץ מלחמת השחרור הותקף קיבוץ נירים קשות על ידי הצבא המצרי ביום 15 במאי 1945. החזקנו מעמד והדפנו את ההסתערות. חברים יקרים נפלו בקרב הזה,

השתתפתי בפעולות צבאיות שונות בפיקוד הפלמ"ח בחטיבת נגב ובתום הקרבות הצלחנו להקים קיבוץ. הייתי עובד בנין, נהג, רפתן ופעיל בשטח התרבות. התחתנתי עם מרגה ונולדו לנו בן בשם אבנר ובת בשם אילנה.

לא זכינו בשקט לאורך שנים ב-31.05.1957 הפגז יישובנו שוב אחרי אי שקט מתמשך בגבול לא רחוק מנירים. הפעם המזל בגד בי ונפצעתי אנושות.. אבדתי את שתי רגלי מעל לברכיים וחיי השתנו מקצה אל קצה. נהפכתי לנכה צה"ל. נשלחתי לאנגליה לקבלת פרוטזות וללימוד איך להשתמש בהן. הצלחתי מעל למשוער. חזרתי לקיבוץ ולעבודה כמנהל חשבונות. כמו כן לא זנחתי את הפעילות התרבותית.

באותם השנים מצבי הפיסי והרוחני לא התאימו יותר לחיי הקיבוץ ועברתי עם משפחתי לעיר. התחלתי לעבוד בבית הקיבוץ הארצי בתל-אביב. בהתחלה כמנהל חשבונות, מבקר ובוחן פעולות הבנקים לגבי המוסדות הכלכליים של התנועה הקיבוצית. בהמשך הקמתי את מחלקת המשכורות לעובדים השכירים בבית הקיבוץ הארצי ויעוץ לגזברים של הקיבוצים כאשר נתקלו בבעיות בהעסקת עובדים שכירים. יתר התפקידים היו, חברת בהנהלת המנגנון, חברת בהנהלת מועדון צוותא בתל-אביב ועוד.
מאז פרישתי לגמלאות אני משתתף בפעולות השונות בבית הלוחם. אשתי נפטרה בשנת 2005 לאחר מחלה קשה.

כתבתי ספר בגרמנית שהודפס בגרמניה וסופר בו על חיי מעליית היטלר לשלטון, על גורלי בזמן מלחמת העולם השנייה והשואה ועל חיי היהודים בכלל שברחו מגרמניה לבלגיה וחיו שם כפליטים. הבאתי לדפוס דברים שלא היו ידועים לציבור הרחב והספר זכה להצלחה וריגוש.

DER WEG INS UNGEWSSE

קישור לדף אודות קיבוץ נירים

קישור לדף סיפור חיי באתר של ארגון יוצאי מרכז אירופה

קישור לדף בית המגן בפייסבוק