עודד ליפשיץ

אחד-עשר קיבוצים הוקמו תוך לילה אחד בנגב הצפוני, במוצאי יום הכיפורים תש"ז, 6-5 באוקטובר 1946. המטרה של מבצע ההתיישבות הזה - הגדול מכל המבצעים שנעשו לפני הקמת המדינה היהודית - הייתה לגרום לכך שהנגב ייכלל בתוך גבולותיה. הצלחת המבצע ריגשה והלהיבה את בני היישוב היהודי בארץ ואת יהדות הגולה. המטרה הושגה: תוכנית החלוקה, שאושרה באו"ם בנובמבר 1947, הקצתה את הנגב למדינה היהודית. בימים אלה ימלאו שישים שנה למבצע, והטבע עושה את שלו: זו כנראה הזדמנות אחרונה לחגוג עם המייסדים, שרבים מהם עודם עמנו. נתמקד בעיקר בשבע מ-11 הנקודות, אלה שהיו ועודן קיבוצים; בקדמה, קיבוץ שהתפרק בשנת 1962, ולא נשכח גם את שלוש הנקודות הנותרות.

תגובה לאירועי "השבת השחורה"

עד מלחמת העולם השנייה היה היישוב היהודי מרוכז בצפון הארץ ובמרכזה, וקיבוץ נגבה היה היישוב הדרומי ביותר. "הספר הלבן" של ממשלת המנדט הבריטית מ-1939 אסר על רכישת קרקעות והתיישבות יהודית ברוב חלקי ארץ ישראל. בתגובה, הגביר היישוב היהודי את קצב רכישת הקרקעות, במיוחד בנגב, שבשל גודלו והיותו כמעט ריק מתושבים נראה כבעל פוטנציאל גדול להתיישבות יהודית. הקרקעות נרכשו על-ידי סוחרים פרטיים, חברת "הכשרת היישוב" והקרן הקיימת, שעקפו את החוקים והאיסורים. במהלך מלחמת העולם השנייה החליטה הנהגת היישוב העברי על מאבק כפול: מצד אחד נגד הנאצים ולצד בריטניה - "כאילו אין 'ספר לבן'", תוך עידוד צעירים וצעירות להתגייס לצבא הבריטי; ומצד שני נגד גזירות "הספר הלבן", תוך הקמת יישובים כאילו אין מלחמה נגד הנאצים.

בדרום רצועת החוף הוקמו הקיבוצים: דורות, גת, גברעם, רוחמה, ניר-עם, יד-מרדכי, והקיבוץ הדתי בארות-יצחק שמדרום לעזה, קיבוץ שלחם בגבורה וניטש בתום מלחמת השחרור. בשנת 1943 הוקמו בנגב עצמו שלושה מצפים חקלאיים ראשונים: גבולות, רביבים ובית-אשל, מצפה ליד באר-שבע, שגם הוא ניטש אחרי מלחמת השחרור. שלוש השנים שבין תום מלחמת העולם השנייה במאי 1945 להקמת המדינה במאי 1948 - היו תקופה של סער ופרץ, ייאוש ואבל, זעם, מרי וגם תקוות גדולות. משמעות השואה, השמדת שליש מהעם היהודי, לא נקלטה ולא הופנמה עד תום במהלך המלחמה. רק בסיומה הכה הלם השואה במלוא עוצמתו ביישוב העברי, שבו רבים איבדו את בני משפחתם שנספו.

אחרי הניצחון על הנאצים נפסק שיתוף הפעולה עם הבריטים והחריף המאבק נגדם בכל התחומים: העפלה והתיישבות, מאבק פוליטי וצבאי. המטרה הייתה לקלוט ניצולי שואה ולהרחיב את גבולות המדינה היהודית, שעמדה לקום ושראו בה גם פיצוי היסטורי הולם וצודק לשואה.

בשנת 1946 המליצה ועדת מומחים אנגלית-אמריקאית, ועדת מוריסון גריידי, ש-17% בלבד משטחי ארץ ישראל ישויכו למדינה יהודית, 40% ישויכו למדינה ערבית ו-43% אחוז, כולל ירושלים, יישארו בשלטון בריטי. הנגב הצפוני סופח למדינה הערבית והנגב הדרומי לשטח הבריטי. בתגובה, החליטה הנהגת היישוב העברי ליצור מציאות התיישבותית בנגב, שתשכנע גורמים בינלאומיים לכלול אותו בגבולות המדינה היהודית.

לוי אשכול, שהיה אז ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות ומנהל "מקורות", יזם את הקמת 11 היישובים והתגבר על התנגדותם של רבים בצמרת היישוב, שחששו מהסיכון ומכישלון. המתכננים הניחו שמבצע ההתיישבות יזכה לתמיכה בדעת הקהל הבינלאומית והיהודית, ושהבריטים יתקשו לפנות בכוח ובו-זמנית מספר רב של יישובים. הקמת הנקודות תוכננה בדומה ליישובי "חומה ומגדל" בשנים 1940-1937: ריכוז מספר רב של אנשים וציוד והקמה מהירה של היישובים החדשים. הפעם הוחלפה החומה בגדר תיל, על המגדל הוצבה חבית מים ובכל נקודה הוקמו צריפים מספר. העיתוי לפעולה נבחר כתגובה לאירועי "השבת השחורה", 29 ביוני 1946, שבה נערכו חיפושים נרחבים ואלימים אחר נשק שהוטמן ב"סליקים" בקיבוצים, ונעצרו רבים ממנהיגי היישוב.

ב-11 הנקודות התיישבו קבוצות וגרעינים מכל הזרמים ההתיישבותיים. רובם ישבו כמה שנים בפלוגות עבודה במושבות במרכז הארץ, ומיעוטם היו גרעיני נוער בפלמ"ח. אחד מבכירי ה"הגנה", יוסף רוכל, מונה למפקד המבצע. גויסו כ-300 משאיות וכלי רכב רבים, ולאבטחת המבצע מונו מתנדבים מיישובים ותיקים ונוטרים יהודים מהמשטרה הבריטית. הציוד וחומרי הבנייה רוכזו בבסיסי היציאה על-ידי חברת "סולל בונה" של ההסתדרות, שהייתה האחראית לפעולות ההקמה והבנייה.

המועד, מוצאי יום הכיפורים, נבחר מפני שהמארגנים הניחו שהבריטים לא יצפו שיהודים יבצעו מבצע כה גדול מייד אחרי הצום, וגם מפני שמוצאי שבת היה ערב היום החופשי, יום ראשון, של החיילים הבריטיים, וציפו שעירנותם תהיה נמוכה. המיקום המדויק של הנקודות החדשות נשמר בסוד והקבוצות יצאו לדרכן מבלי שידעו מראש לאן מועדות פניהן. בחצות יצאו משש נקודות-בסיס שיירות של מכוניות, ובהן כאלף איש, לעבר 11 הנקודות.

עוד לפני העלייה לקרקע הכין מהנדס המים של "מקורות", שמחה בלאס, תוכנית מפורטת להנחת קווי מים מקידוחים שופעים באזור ניר-עם ליישובים החדשים, ורכש באנגליה עשרות ק"מ של צינורות פלדה ששימשו במלחמת העולם השנייה לאספקת מים לכיבוי השריפות שגרמו ההפצצות הגרמניות בלונדון. כדי לשמור על חשאיות המבצע, הונחו קווי המים אחרי העלייה על הקרקע, ורק כעבור שנה, באוקטובר 1947 וערב החלטת האו"ם על החלוקה, הושלמה הזרמת המים לנקודות הדרומיות ביותר. "בלי צינור זה", כתב דוד בן-גוריון, "לא הייתה לנו כל אחיזה בנגב ואיני יודע אם היינו אפילו חולמים על הגנת הנגב". התנועה אל הנקודות עברה בשלום, והשיירות לא התגלו.

הנהגת היישוב חששה שהבריטים יפנו את המתיישבים בכוח, ובן-גוריון הזהיר ש"היישוב יילחם מלחמת תל-חי ולא ירשה לגזול ממנו מה שיצר, אף אם יצטרך לשלם בחיים יקרים". החששות התבדו. הבריטים הגיעו אל רוב הנקודות למחרת העלייה על הקרקע, אבל לא ניסו לפנות בכוח את היישובים. נראה שהיו כמה סיבות לאיפוק: החוק התורכי, שאסר להרוס מבנה מקורה בגג, היה עדיין תקף; הבריטים סברו שמדובר ב"תחנות ניסיונות חקלאיות", כפי שהיו שלושת המצפים בנגב, ולא ביישובי קבע; וכן חששו מתגובה שלילית בעולם ובמיוחד מהתנגדות אמריקאית; בסופו של דבר הכריזה הממשלה הבריטית שאינה מתנגדת להקמת יישובים באדמות בבעלות יהודית.

כאמור, מטרת מבצע 11 הנקודות, הכללת הנגב במדינה היהודית, הושגה במלואה: כעבור חודשים מספר, בפברואר 1947, הודיע שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, שבריטניה מוסרת את ההכרעה בעניין ארץ ישראל לאו"ם. ביוני 1947 ביקרה בנגב ועדת אונ"סקופ של האו"ם, שהתרשמה מצינור המים החדש ומכושרם של המתיישבים היהודים לקיים חקלאות באזור. המלצותיה תרמו להכללת רוב הנגב בשטח שיועד להקמת המדינה היהודית.

המתיישבים החדשים יזמו וטיפחו קשרי שכנות טובים עם הבדואים תושבי האזור וכיבדו את מסורתם ומנהגיהם. הבדואים נחלקו לשניים: חלקם קבלו בברכה את היהודים וקיוו שבואם יתרום לפיתוח האזור ולקידומו. היו בדואים שסיפקו מים לחלק מהנקודות, היו גם בדואים שהתנגדו להקמת היישובים החדשים. בעיתונות הערבית בוטאה עמדה חריפה נגד "כיבוש הנגב על-ידי היהודים".

במלחמת השחרור תרמו 11 הנקודות תרומה משמעותית ומכרעת לניצחון של כל יישובי הנגב והדרום שבלמו והדפו, יחד עם לוחמי "חטיבת הנגב" של הפלמ"ח, "גבעתי" ואחרים, את פלישת הצבא המצרי לנגב - שהחלה בהתקפה על נירים, אחת מ-11 הנקודות, ב-15.5.48, יום הכרזת המדינה.

אורים

המייסדים היו חניכי "גורדוניה" ו"המכבי הצעיר" ובני נוער מבולגריה. הקיבוץ ישב כמה שנים במחנה ברעננה. בליל העלייה על הקרקע יצאו המתיישבים ממצפה גבולות ועלו לאדמות גרן הסמוכות. הם נתקלו בקשיים ועברו לאתר אחר, סמוך לצאלים של היום. במאי 1948 עברו מתיישבי אורים שוב, והפעם צפונה, למשטרת עימארה הבריטית שנתפסה על-ידי "חטיבת הנגב" של הפלמ"ח כשהשוטרים הבדואים נטשו אותה. משנות החמישים ואילך קלט אורים גרעינים מ"הבונים" בצפון אמריקה, מ"התנועה המאוחדת" ומ"הנוער העובד והלומד". בשנות השבעים עבר אורים מהמועצה האזורית "מרחבים", שבה היה קיבוץ יחיד, למועצה האזורית הסמוכה "אשכול", שבה קיבוצים רבים. לאורים שותפות בגידולי השדה עם קיבוץ הר-עמשא, רפת ולול. המפעל התעשייתי, "נועם אורים", שייצר בעבר חומר מילוי לשמיכות ומעילים, נשרף כליל ב-1987. לאחר שיקומו, הוסב לייצור בדים לא-ארוגים. בשנת 2005 נרכשו מ"נועם אורים" 51% על-ידי "שלא"ג" מקיבוץ שמיר. בקיבוץ אורים כ-600 נפש, והוא מזוהה עם הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית.

בארי

הוקם על-ידי גרעינים מ"הנוער העובד", "הצופים" ו"החלוץ", שהקימו מחנה בגדרה. המתיישבים יצאו מבארות-יצחק ועלו לנח'ביר, דרומית-מזרחית לעזה. הקיבוץ נקרא על שם ברל כצנלסון, מנהיג תנועת העבודה, שכינויו הספרותי היה "בארי".

במלחמת השחרור הפציץ הצבא המצרי והפגיז את בארי. אחרי הקמת המדינה עבר הקיבוץ מנח'ביר, ששכנה באזור מבותר וגבעי ליד גבול רצועת עזה, אל אתר סמוך ומישורי, שבו השטחים נוחים יותר לעיבוד חקלאי. בארי כיום מונה יותר מאלף תושבים, מתוכם כ-450 חברים. מקור הפרנסה העיקרי של הקיבוץ הוא מפעל דפוס מודרני, גדול ורווחי, ולצדו חקלאות: גידולי שדה, פרדס ורפת. בארי הוא מהקיבוצים המבוססים בתנועה הקיבוצית, ומתקיים בו אורח חיים שיתופי.

גל-און

הוקם על-ידי חברי "השומר-הצעיר" בפולין, מהגרעין האחרון שהעפיל ארצה באורח לא-חוקי לפני מלחמת העולם השנייה, וגרעין "ציון" מצפון אמריקה. הם הקימו מחנה בנס-ציונה. מאיר יערי, המנהיג הכריזמטי של הקיבוץ-הארצי, לא אהב את השם גל-און, ובמכתב מ-יוני 1939 נזף בחברי הקיבוץ על שבחרו לעצמם שם "אקסטרווגנטי", ש"מלבד צלצול קשה למצוא בו תוכן הולם", וכל זאת, רחמנא לצלן, מבלי שפנו ל"ועדת שמות" התנועתית, "היא אשר מאשרת כל שם חדש של קיבוץ". בניגוד למה שאולי נדמה לרבים, גם בימים ההם אפשר היה לחלוק אפילו על מנהיג נערץ וסמכותי כמו מאיר יערי, שנחשב, לצד יעקב חזן, ל"הנהגה ההיסטורית" של הקיבוץ-הארצי. כשמייסדי גל-און התעקשו, נסוג יערי מהתנגדותו: "לא שיניתי את דעתי", השיב להם במכתב נוסף, "לא נהגנו להכתיר את עצמנו בשמות פרטנסיונליים (יומרניים - ע"ל) כאלה. ראינו חובה לעצמנו להצניע לכת. אך אם כה תקיפה הגנתכם על השם, הריני להניח לכם, ודי שאמרתי מה שאמרתי".

הקיבוץ היה במצור עוד בחודשים שלפני הקמת המדינה. לאחר מכן, ביוני וביולי 1948, כשנגבה הסמוכה עמדה בקרב גבורה, הותקף קשות גם גלאון על-ידי הצבא המצרי והדף את התוקפים.

חצרים

הוקם על-ידי גרעין מתנועת "הצופים", שחבריו יצאו ממצפה בית-אשל ועלו לאדמות קלטה, צפונית-מערבית לבאר-שבע. פיתוח החקלאות בחצרים נתקל בשנים הראשונות בקשיים ניכרים, בעיקר בגלל המליחות הרבה בקרקע, שחייבה שימוש בשיטות מיוחדות שגרמו לעלויות כבדות. ענפי השדה בשטחים הסמוכים לקיבוץ הצטמצמו בשנים האחרונות ומגדלים בהם בעיקר חוחובה, שיח שמפירותיו מפיקים שמן לתעשיית הקוסמטיקה. לחצרים יש שטחי חקלאות פוריים כ-60 ק"מ צפונית-מערבית מהקיבוץ, ליד ברור-חיל, ורפת חלב. בשנת 1965 הקים הקיבוץ מפעל חדשני, "נטפים", לייצור ולשיווק מערכות השקיה בטפטוף. חלק מההמצאות בתחום הטפטוף היו של שמחה בלאס, המהנדס שיזם וביצע את הקמת קווי המים מניר-עם ליישובי הנגב ב-1946. בהמשך הוקמה שותפות בין חצרים לקיבוצים מגל ויפתח, והיום "נטפים" הוא המפעל הגדול בארץ ומהגדולים בעולם בתחום ההשקיה בטפטוף.

קיבוץ חצרים מבוסס מבחינה כלכלית, אורח החיים בו שיתופי, מצבו החברתי טוב, והוא קולט בנים ומשפחות מהעיר ומקיבוצים אחרים.

משמר-הנגב

הוקם על-ידי גרעין מ"הנוער הבורוכובי" ופליטי שואה מצרפת, בלגיה ופולין. הגרעין יצא מרוחמה ועלה לאדמות ביר-מנסורה שמצפון לבאר-שבע. עד להשלמת קו המים מניר-עם, הובאו המים במכלית מרוחמה וחולקו במשורה. כמו ביישובים אחרים בנגב בתקופה ההיא, הועלו המים במשאבת-יד מהמכלית אל מכל שמעל המקלחת. לא אחת קרה שדווקא החבר ששאב מים עבור שאר החברים, נותר מיוזע כשהמים נגמרו לפני שהספיק להתקלח... בתחום החקלאות יש למשמר-הנגב גידולי שדה, רפת ולול, ובתחום התעשייה - "פוליביד", המפעל הגדול בישראל ליצור מוצרי "קלקר", פוליסטירן מוקצף. בקיבוץ גם מרכז אירועים, מטווח ותחנת דלק, "תפוז", בשיתוף עם משפחת אלקרנאווי מרהט. בשנים האחרונות עבר משמר-הנגב תהליך של שינוי.

נירים

הוקם על-ידי גרעין מגדוד "ניר" של השומר-הצעיר בארץ ישראל וחברת נוער מבולגריה, שהתחנכה בקיבוץ מסילות. חברי הגרעין שירתו במחלקת פלמ"ח בקיבוץ ניר-דוד והקימו פלוגות עבודה במושבות ראשון-לציון ובאר-יעקב. פלוגת חלוץ מנירים התיישבה במצפה גבולות שבנגב, כשמייסדיו הקימו את קיבוץ חצור. במבצע 11 הנקודות יצאו חברי נירים מגבולות ועלו לאדמות דנגור שממזרח לרפיח. שיירת המכוניות שקעה בחול למרגלות הנקודה, ושם הוקם היישוב עם שקיעת השמש, ורק לאחר מכן הועתק למקומו המתוכנן. ב-15 במאי 1948, יום הקמת המדינה, תקף הצבא המצרי את נירים בעוצמה רבה ובסיוע שריון וארטילריה. שבעה מחברי נירים נפלו בקרב הקשה, שהפך למופת גבורה ובו נטבעה הסיסמה "לא הטנק ינצח כי אם האדם". אנשי נירים ולוחמי הפלמ"ח הדפו את ההתקפות, הקיבוץ לא נכבש ועמד גם במצור ממושך. אחרי מלחמת השחרור עבר נירים צפונה, אל מקומו הנוכחי ליד חרבת מעין שממזרח לחאן-יונס. לנירים יש גידולי שדה, רפת, לול וחממות פרחים, והוא שותף במפעל "ניר לט" לצבעים ולחומרי אטימה שבקיבוץ ניר-עוז. מצבו הכלכלי של נירים יציב, והוא קיבוץ שיתופי.

שובל

המייסדים היו חברי השומר-הצעיר מבן-שמן ומחיפה, גרעין מהשומר-הצעיר בדרום אפריקה וקבוצה מעולי "פטריה", אנית המעפילים שחובלה בידי ארגון ההגנה כדי למנוע את גירושה מהארץ על-ידי הבריטים, ובניגוד למתוכנן טבעה בנמל חיפה. הם הקימו מחנה הכשרה בנתניה, ובליל העלייה על הקרקע יצאו מרוחמה לכיוון מזרח, לאדמות זבאלה שמצפון לבאר-שבע. הקיבוץ, שהיה מרוחק ממחנות הצבא הבריטי לאורך החוף, שסיפקו תעסוקה למתיישבים רבים במערב הנגב, סבל מאבטלה קשה. עבודת חבריו בהנחת צינור המים המזרחי מניר-עם לחצרים פתרה עבורו בעיה חיונית. לשובל יש גידולי שדה, רפת ולול, וכן מפעל לעיבוד שבבי ולייצור אטמים בעיבוד שבבי, מפעל לנגררים לרכב ומפעל להדפסי משי שמייצר בגדי ילדים ונוער. הקיבוץ עבר שינוי באורחות חייו.

ושאר הנקודות

מלבד שבעת הקיבוצים שקיימים עד היום, וקיבוץ קדמה שהתפרק ב-1962, נמנו עם 11 הנקודות שלושה יישובים נוספים:

כפר-דרום - קיבוץ שהוקם על-ידי גרעין מ"הפועל המזרחי" שיצא מבארות-יצחק ועלה לאדמות דיר אל-בלח, ברצועת עזה. הוא היה הראשון שהותקף על-ידי הצבא המצרי, ב-5.11.48. עמד בקרבות גבורה קשים ולא נכבש. רק אחרי הקרבות פורק וניטש. לאחר כיבוש רצועת עזה במלחמת ששת הימים, ב-1967, הוקמה על אותה משבצת קרקע התנחלות באותו שם: כפר-דרום. היא פונתה עם יישובי גוש קטיף, ב-2005.

נבטים - הוקם כקיבוץ של אנשי "החלוץ" מעיראק. הם יצאו ממצפה בית אשל ועלו לאדמות מדסוס שמדרום לבאר-שבע. במלחמת השחרור ננטש היישוב המבודד וחבריו פונו במטוסים. ב-1953 הוקם בנבטים מושב של עולים מקוצ'ין שבהודו.

תקומה - הוקם כקיבוץ על-ידי גרעין "בני עקיבא" מהפלמ"ח ועולים מתורכיה, מרומניה, מהונגריה ומתוניס. המתיישבים יצאו מבארות-יצחק ועלו לאדמות סומרה הסמוכות. אחרי מלחמת השחרור עבר הקיבוץ שישה קילומטרים מזרחה, והפך למושב.

חוגגים שישים

אירועי יומולדת ב-11 הנקודות

ב-19.10 יתקיים במועצה האזורית "אשכול" אירוע מרכזי וגדול לציון שנת השישים להקמת 11 הנקודות ששלוש מהן הם הקיבוצים אורים, בארי ונירים, הנמצאים בתחומיה. בחודשים האחרונים נערכו ב"נווה אשכול", המרכז האזורי לקשישים, מפגשים וסיורים למייסדים ולוותיקי האזור במועצות האזוריות "יואב", "בני שמעון" ו"שער הנגב", שבהן שוכנים שאר היישובים מ-11 הנקודות. אין מופעים מרכזיים ומה שיותר עצוב - ואולי גם אופייני לעידן שבו מתגמדים ונשכחים מעשי נחשונים וחלוצים - הוא שאין אירוע ממלכתי רשמי ומרכזי לרגל שישים שנות 11 הנקודות. בנוסף, חוגג כל קיבוץ ומושב את שנת השישים להקמתו על-פי טעמו ובמועד שקבע לעצמו. ברוב הקיבוצים יתקיימו מסיבות ומופעים, תערוכות ומפגשי מייסדים ובנים, לאלה החיים בקיבוצים ולאלה שעזבו.

צריף בנגב

נתן אלתרמן

קטעים משיר של נתן אלתרמן שנכתב לרגל הקמת 11 הנקודות

יום חשך ויהי ערב. ירח נדלק,

מתנכר ורע עין, מול ארץ סיני.

ואנחנו נכנסנו, לצריף הדק

שברוח רעד כמו חי.

... בבואנו ראינו בצריף נערה.

היא בספר קראה. לה צמה וסינר,

ורק עובי של קרש בין צחור סינרה

ובין ליל הגופרית וחוקת המדבר.

... רק אחרי שיצאנו לשוב למכונית,

הזכירנו השחק עצום הכיפה,

כי עברנו על פני העמדה הקדמית

אשר נפש העם בכפה.

... אך נודה: לא קונגרס ציוני, אדונים,

ואף לא הסוכנות, כמובן,

לא היו נחשבים לגורם מדיני

בלעדיה ובלי סינרה הלבן.

... גם ללונדון היה במזרח התיכון

קל יותר, אילולא היא וספרה שצנח.

- - עת ראשי ממשלות עוצמים עין לישון,

אור חדרה משנה את מפת המזרח.

כולם הלכו ליער...

מדוע נשאר באורים רק חבר בודד זמן קצר לאחר העלייה על הקרקע * מסיפורי ראשונים

המוסדות המיישבים וה"הגנה" קבעו ל-11 הנקודות תקן מחייב: לפחות שלושים חברים, מהם חמש חברות, היו אמורים להיות במקום בכל עת. אחד ממייסדי אורים, שגם אחרי שישים שנה מסרב להיחשף בשמו, סיפר ל"הקיבוץ" שבימים הראשונים לא היו באורים מקומות עבודה לשלושים חברים, ולכן היו שם פחות משלושים, ולעתים אף הרבה פחות, כשהאחרים עבדו ברעננה, שבה היה מחנה הקיבוץ. בדצמבר 1946 התקיימה ברעננה אסיפה כללית של אורים, ואז, בניגוד להוראות ולתקן, נסעו רוב החברים מאורים לאסיפה ורק שלושה נשארו בגרין, שמו הערבי של אתר ההתיישבות הראשון באורים. בערב הם ארגנו לעצמם "ארוחת שחיתות", ובבוקר שלמחרת אחד מהשלושה, שהפריז בזלילה, נתקף בכאבי בטן חזקים. בלית ברירה רתמו את העגלה לפרד וחבר שני לקח את החולה לרופא בגבולות הסמוכה. דווקא באותו יום הגיע מפקד הנפה של ה"הגנה" לביקורת-פתע באורים כשהוא מלווה בפמליית עוזרים, ובמקום שלושים חברים הוא מצא בנקודה רק את המספר, נער בודד בן שבע-עשרה. "היכן שאר החברים?", שאל המפקד, "הלכו ליער", השיב הנער. "יער" היה כינוי היתולי של גבעות החול שבהן נטעו חברי אורים ייחורי אשלים. המפקד, חשדן וזעוף, הבטיח לחזור בערב ולבדוק את אמינות הסיפור. "ידעתי שהוא לא יחזור", אמר המספר ל"הקיבוץ", "הייתה לפניו דרך ארוכה, לחצרים ולנבטים, ולא היה סיכוי שיספיק להגיע אלינו". אחרי שנים לא-מעטות הם נפגשו באקראי. "הלכו ליער, הא?", נהם המפקד, חבר קיבוץ מעגן-מיכאל, שזכר וזיהה את הנער מאורים, שבגר.

עלייתו ונטישתו של קדמה

16 שנים לאחר עלייתו על הקרקע במסגרת 11 הנקודות פורק קדמה וננטש * סיפורו של קיבוץ שהיה ואיננו

בשנת 1939 הקימו גרעין "הנוער העובד" וחבורת נערים מגרמניה מחנה בנתניה, "קדמה" שמו. ב-1941 הציע להם הקיבוץ-המאוחד "לכבוש את העבודה העברית" במפעלי האשלג בסדום. החברים היססו, אבל יצחק טבנקין, המנהיג הכריזמטי מעין-חרוד, שכנע אותם לקבל על עצמם את המשימה.

שנתיים לפני קדמה התיישב בצפון ים המלח קיבוץ בית-הערבה, שחבריו השתלבו בעבודה במפעל האשלג הצפוני והקימו משק חקלאי מצליח. הגרעין רצה ללכת בדרכם ולהקים משק חקלאי בצאפיה שמדרום לים המלח. בינתיים, עד סוף 1941, הוקם במפעלי סדום מחנה זמני ובו ארבעים חברים ועשר חברות. התנאים היו קשים. רוב העובדים היו בדואים, שרבים מהם היו שודדים. העובדים היהודים היו רווקים או גברים שחיו במנותק ממשפחותיהם, והמתח בינם לבין חברות הקיבוץ, הנשים היחידות במפעלים, יצר תקריות. גם בין חברי הפלוגה בסדום ובנתניה נוצר מתח: בנתניה התנכרו לחברים מסדום שבאו לחופשות, ולחברים מסדום היו דמי חופשה נדיבים כשכיסי החברים בנתניה היו ריקים.

בקיץ 1946 הודיעה מזכירות הקיבוץ-המאוחד לחברי קדמה, שכבר היו מותשים ופגועים מהפיצול הממושך בין נתניה לסדום, שחזון ההתיישבות בים המלח אינו בר-מימוש וכי עליהם להשתלב במבצע ההתיישבות של 11 הנקודות. האכזבה בקדמה הייתה רבה: אתר ההתיישבות בדרום הקרוב, ליד באר-טוביה, לא נראה להם כאתגר חלוצי. כבר בשנה הראשונה להתיישבות בקדמה שררה בצורת קשה ופרץ משבר חברתי שגרם לעזיבה של 35 חברים. במקומם הצטרפו לקדמה שתי קבוצות ובהן שלושים חברים.

בתוכנית החלוקה של האו"ם, מנובמבר 1947, נכלל קדמה במדינה הערבית. רבים מהחברים, ביניהם ניצולי שואה, סירבו לחיות בגלות במדינה ערבית ורצו לנטוש את הנקודה. מזכירות הקיבוץ-המאוחד חייבה את חברי קדמה להישאר ותגברה אותם בתקציבים ובאנשים. במלחמת השחרור נפלו שני חברים, ובתום המלחמה נותר קדמה במדינת ישראל.

כל החברים עברו מנתניה לקיבוץ, אבל בעוד שברחבי הארץ הייתה תנופת התיישבות נלהבת ומצליחה, בקדמה המותש יצרו הכישלונות המשקיים חובות כבדים, ועשרים חברים עזבו בשנה אחת - 1950. המצוקה גרמה גם לאדישות, לחוסר אחריות ולתהליכי התפרקות פנימית. משבר נוסף פרץ כשחלק מהחברים סירבו להעביר לקופת הקיבוץ כספי פיצויים שקיבלו מגרמניה.

מזכירות הקיבוץ-המאוחד והמוסדות המיישבים נחלצו שוב ושוב לעזרת קדמה. ב-1956 וב-1959 בוצעו הסדרי חוב, וגרעין נוסף הצטרף לקיבוץ. השיקום נכשל, החובות חזרו ותפחו והגרעין עזב בגלל המשבר הכלכלי וחוסר היציבות של ותיקי הקיבוץ. שוב ניסתה מזכירות הקיבוץ-המאוחד למנוע מפולת, והפעם אימץ קיבוץ נען את קדמה. גם האימוץ נכשל.

בקיץ 1961 מזכירות הקיבוץ-המאוחד הרימה ידיים והציעה להעביר את חברי קדמה לקיבוץ אחר ולהושיב במקומם קיבוץ חדש. חברי קדמה דחו את ההצעה, ומזכירות הקיבוץ-המאוחד נסוגה ממנה וניסתה שוב, עם חברים מקדמה, לגייס בקיבוצי התנועה משפחות וחברים שיחזקו את הקיבוץ. ההיענות הייתה אפסית, המשבר העמיק, פרץ גל עזיבות היסטרי והיה חשש מהידרדרות ואף משחיתות במהלך פירוק הקיבוץ.

מזכירות הקיבוץ-המאוחד מינתה ועדת חירום שקיבלה את האחריות למשק. 22 החברים האחרונים של קדמה עזבו, חלקם לקיבוצים אחרים, ביניהם נאות-מרדכי ובארי, ובקיץ 1962 קדמה התפורר. שוב דנו בהקמת קיבוץ חדש, אך למעשה הוחזרו האדמות לסוכנות. בקדמה התיישבה קבוצה דתית תמהונית מארה"ב, ולאחר מכן הוקם שם כפר נוער.

"בשנת 1962 פורקה קדמה, והד נפילתה פגע קשות בקיבוץ-המאוחד", כותב בן-ציון מיכאלי בספרו "יישובים שניטשו". ואכן, הקיבוץ-המאוחד נפגע דווקא בשל הכישלון הנדיר שנרשם לחובתה של תנועה שגאוותה הייתה על עמידתה בראש המפעל הציוני ועל ההתנדבות וההיחלצות של החברים והקיבוצים - בלי חשבון, בכל מחיר ותוך ציות מרבי להנהגה - למשימות הקשות ביותר בהתיישבות, בהגנה ובהעפלה.

והיה גם הכאב האישי: "...לכל מקום שחבר קדמה הגיע אליו", כתב שם מיכאלי, "רדף אותו סופו המר של קיבוצו, מי בעמעום ומי בחריפות, כל אחד נשא בלבו את תחושת הכאב על חדלונה של קדמה".

ונסיים בנימה יותר אופטימית - לא כל העוזבים בפירוק קדמה נותרו כואבים ומוכים. "ארבע משפחות ענפות", מספר אבא ברמק, מוותיקי קדמה, "עברו אחרי הפירוק לבארי, נקלטו, השתלבו והשתרשו בקיבוץ. לי יש כאן שבט: בנים, נכדים ונינים, ובארי זה גן-עדן".