המעבר לחרבת מעין-מתוך סיפורי חיי/שאול גבעולי
המלחמה הסתיימה. השתחררנו מצה"ל והתחלנו לחשוב על עתידנו. בדנגור לא היה די גשם לחקלאות. כמות המשקעים השנתית הממוצעת, הייתה 150 מ"מ. כמות זו אינה מאפשרת גידולים ללא השקיה. ראינו גשמים יורדים כחמישה עשר קילומטרים צפונה לדנגור מול חאן יונס במקום הנקרא חירבת מעין. באזור זה הייתה כמות המשקעים השנתית הממוצעת 250 מ"מ. אחרי לבטים רבים הוחלט בקיבוץ לבקש אישור לעבור לחירבת מעין ולהקים שם את קיבוצנו. לא היה קל לנטוש את המקום שבהגנתו נפלו שמונה לוחמים מחברינו.
ידענו שאם תאושר בקשתנו, נוכל להתפרנס בנגב הדבר יאפשר לפנות את המחנה בראשון לציון, ולאחד את שני חלקי הקיבוץ, בחירבת מעין.
הסוכנות היהודית, מפקדת המחוז ומזכירות הקיבוץ הארצי, אישרו את ההעברה למקום החדש.

המשאית של הקיבוץ החלה בהעברת ציוד מדנגור לחרבת מעין וחזרה. באחד הבקרים, היא עלתה על מוקש, ליד הכפר שועוט ונפתחה עליה אש. ברן, שהיה בין הנוסעים במשאית, נפצע. חברינו השיבו אש והמחבלים ברחו. אחרי מסע רגלי של מספר קילומטרים, הגיעו חברינו לדנגור, כשהם נושאים על גבם את ברן.
בפיגוע הזה היה מסר לעתיד. למרות שהמלחמה הסתיימה, החיים באזור יהיו מלווים בפעולות מיקוש והתקפות של מחבלים. נכונו לנו קשיים ביטחוניים לא מעטים, עד שיכון השלום האמיתי.
בחירבת מעין, היה בית נטוש. היה זה ביתו של עבדאללה אבו סיטה, שהיה מפקד כנופיית לוחמים ערבית. ליד הבית הייתה באר שניתן לשקמה. התיישבנו במקום. התחלנו לבנות את מחנה הקבע על גבעה ליד הבית.
שנת 1950 הייתה שנת ברכה משופעת בגשמים. שדות רבים שנזרעו ע"י הערבים, הניבו קמה גבוהה ויפה מחרבת מעין וצפונה. היו כאן גם מטעי שקדים מניבי פרי. רבים מאיתנו, הרגישו אי נוחות, בהשתלטות על פרי עמלם של הערבים. היו אפילו חברים שאמרו שצריך לאפשר להם לקצור את התבואה. אפשרנו לתושבי הכפר עבסאן ממולנו, להמשיך לעבד את השטחים הקרובים אליהם, ללא הפרעה. בשביתת הנשק נקבע תוואי קו גבול מקביל לכביש עזה רפיח במרחק שלושה ק"מ ממנו לכל אורכו. תוואי זה היה פוגע פגיעה אנושה בשטחי כפר עבסאן. מצרים וישראל הבחינו בעובדה זו. הוסכם על החלפת שטחים. המצרים העבירו לישראל שטח ליד קיבוץ יד מרדכי ושם הוקם קיבוץ ארז. הכפר עבסאן קיבל את רוב אדמותיו. חילופי שטחים אלה, קירבו מאוד, את הגבול לנירים. קווינו שהצדק שנעשה עם עבסאן, יאפשר לנו יחסי שכנות של שלום. השנה המבורכת נתנה תחושה שכמות הגשם באזור תאפשר לנו להתפרנס מחקלאות. העתיד נראה בהיר. לצערנו ערביי האזור לא השלימו עם המצב. קיבוץ נירים וקיבוצים נוספים באזור, שילמו מחיר כבד על התיישבותם באזור.
העברת ציוד הקיבוץ מדנגור לחירבת מעין הסתיימה. מוצב דנגור נתפס ע"י מחלקת חי"ר של מחוז הנגב. מחנה קיבוץ נירים בחירבת מעין תוכנן והוקם לא כמוצב צבאי אלא כישוב אזרחי. ניבנו צריפים למגורים, חדר אוכל, מקלחת לגברים ומקלחת לנשים.
התברר שבבאר הנמצאת במקום, נובעים מים אפשריים לשתיה, אך מלוחים במידה שאינה מאפשרת שימוש חקלאי. הגיע קו מים מהצפון. הוקמה בריכת מהילה של מי הבאר עם המים שהגיעו מהצפון. הייתה זו ברכת שחייה ששימשה לשתי המטרות. נשתלו דשאים והוקם ענף הנוי. ליד חדר האוכל נשתל אשל מבוגר שהובא ממרחקים. מתכנן הנוי היה חבר הקיבוץ, דן צור, שלימים זכה בפרס ישראל על תכנון וביצוע אתרי נוף. חצר הקיבוץ הייתה מקסימה ולנו הייתה הרגשה נפלאה, שהגענו אל המנוחה והנחלה.
סיימתי את תפקידי כמא"ז נירים. נולדה לנו בת וקראנו לה עֹפר. על שם אחד מכוכבי סיפוריו של בן-ציון רסקין, אביה של אסתר. לקראת הלידה, עברנו לזמן קצר לקיבוץ בראשון לציון. עדיין היה צורך בעבודה במושבה, כדי לממן את בניית הקיבוץ בנגב. שובצתי לעבודה במוסך הקיבוץ, בראשון לציון. היה זה לתקופה קצרה, עד שניבנה בית ילדים בקיבוץ בנגב. בתום תקופה זו חזרנו לנגב. בבית הילדים היו ארבעת הילדים הראשונים של הקיבוץ וביניהם עֹפר.