מים מים בדנגור - פרק מספרו של שאול גבעולי "סיפורי חיי"
אוצר המים של דנגור היה מיכל בן שלושה קו"ב שחלקו חפור באדמה וחלקו מדופן בשקי חול. הוא שימש גם כעמדת תצפית ובדרך כלל, ישבה מעליו, חברה מצוידת במשקפת.
החברים שאבו מים מהמיכל לשתיה ולרחצה. גם ביתר הנקודות בנגב היו מיכלים כאלה. כשהמיכלים היו קרובים להתרוקן, היו כוחות החטיבה, או לאחר מכן, המחוז, פותחים במבצע השתלטות על הקו לאורכו.
הצינורות היו עשויים ממתכת דקה ופגיעה. הם ניקנו בזול בלונדון. שם הם שימשו לכיבוי שריפות בזמן הבליץ הגרמני. היה זה קו מים זמני, שהוביל מי שתייה ורחצה מבארות באזור ניר עם. הקו התפצל לקו מזרחי, אשר הגיע למשמר הנגב וחצרים, וקו מערבי שהגיע אל מספר ישובים בגזרה המערבית, ובסופו לדנגור/נירים. צינורות הקו, פורקו ונגנבו בחלקם ע"י הבדווים. היה צורך לתקן את הקו, לשמור עליו עד גמר הזרמת המים. כשהסתיימה הזרמת המים, נאלצו כוחות הביטחון להפקיר שוב את הקו. לא ניתן היה לשמור על הקו לאורך קילומטרים רבים, כל הזמן. נירים הייתה האחרונה בקצה קו המים המערבי. כשסיימו לתקן את הקו, קיבלנו הודעה באלחוט מניר עם על התחלת הזרמת מים. אסור היה לישובים שלפנינו לפתוח את הברזים עד שנירים תדווח על מיכל מלא. המים הגיעו לנירים אדומים מחלודה ובוץ שהצטבר בקו. נזהרנו לא להכניס מים אלה למיכל וחיכינו שהמים יצטללו. חברים שבמשך שבועות רבים נהגו בחיסכון מים, מיהרו לעמוד מתחת לזרם העכור ונצבעו אדום. ניתן היה לחשוב שזאת חבורה של אינדיאנים רוקדים במחול מלחמה. כשהמים נעשו צלולים, הופנה הקילוח לתוך המיכל שהתמלא במהירות. ואז היה עלי להודיע ברדיו שהמיכל מלא. חיכיתי לדיווח שמבטחים פתחה את הברז. תהליך זה אפשר לחברים להתרחץ שוב, כמה דקות לפני שיהיה עלינו לסגור את הברז כדי לאפשר מילוי מיכל במבטחים.
יום זה היה מהמאושרים בדנגור. חבל שזה לא קרה לעיתים יותר תכופות. גם מצב המלחמה השתפר והייתה הרגשה שצבאות מדינות ערב מיצו את כוחם.
עקבנו אחר התפתחות המלחמה, באופטימיות מלאה.
קישור לספרו של שאול גבעולי
קישור לדף "בית המגן" בפייסבוק