על חברות וסיפורי השומר הצעיר – מזכרונות שאול גבעולי- וסיפור קטן על מרה [מרדכי] גלילי ז"ל

חניך ומדריך בשומר הצעיר

בהיותי בן 13 הצטרפתי לתנועת השומר הצעיר. מצא חן בעיני השילוב של ציונות והסוציאליזם שעליו דיבר חברי מרה.

בפעולה הראשונה שבה השתתפתי, (כך קראו לפגישת הקבוצה). נכחו כ-12 חניכים. המדריך אריה ביני, לא יכול היה להגיע. החניך התורן מאיר, העביר את הפעולה. אינני זוכר את תוכן הפעולה אבל אני זוכר עד כמה הייתי מוקסם מהעובדה שחניך בן גילי מעביר פעולה שכללה "משחק צופי", סיפור ושיחה. שם הקבוצה היה אורן והיא השתייכה לגדוד ניר.

המדריך הנערץ ביני הנהיג בקבוצה טכס מיוחד: במסדר המתקיים לפני תחילת הפעולה הוא היה פוקד: "שומרים חזק!" היה על החניכים לקרא במקהלה את המענה: "חזק ואמץ! נשתדל להיטיב ככל אשר נוכל!" הטכס בוצע כהלכתו גם באותו יום בהעדר המדריך. בעיני היה זה מופת חינוכי לפי תורתו של יאנוש קורצ'אק. חברת הילדים מהווה סביבה חינוכית ממדרגה ראשונה.

היו בגדוד שלוש קבוצות של בנים ושלוש של בנות. לפתע גיליתי בנות בעלות אופי שונה מהבנות שאיתן למדתי. היו אלה בנות ובנים שחלמו על חיים משותפים, בקיבוץ שיוקם במקום מאתגר. רכשתי מייד חברים בני גילי. אחדים מהם היו תלמידים בכיתתי. הלימודים נראו לי פחות חשובים שהרי אני מתכונן להקים קיבוץ עם חבריי, אי שם במדבר או על ראש הר.

מותו של ג'ימי (אריה גולדברג)

אירוע קשה בו איבדתי חבר אהוב גרם לי להיות עצור ברגשותיי כלפי חברים. נמנעתי מיצירת חברות חדשה כה חמה. הדבר הכין אותי במידת מה, לעתיד הקשה של אובדן חברים במלחמת העצמאות. אולי הימנעות זו, היא הסיבה לתחושתי שהוא היה ונשאר החבר הכי טוב שלי.

בתאריך 5.1.44, נהרג ג'ימי בתאונת דרכים. היה לו הומור נפלא, ידע עצום ורוח עליזה.

בכל מצב ידע לצטט פסוקים משירים שהלמו את המצב. בית הקברות המוסלמי על שפת הים היה מגרש המשחקים שלנו ומקום בו העמקנו שיחות. ג'ימי היה אופטימי מאין כמוהו. הייתה לו אמירה שחזר עליה בכל פעם כשהמצב היה קשה: "יהיה טוב! יהיה טוב". הוא אהב לכנות דברים ומצבים בביטוי: "דבר טוב". לאחר מותו, כתב המדריך נתן יונתן שיר שהתפרסם בחוברת לזכרו. זכורים לי הפסוקים:

"לג'ימי סוד! בבדיחה דומעת, אוזנך שומעת, אשכולות חיוכים מבשילים בלחייך,

ג'ימי אחא, יהיה טוב, הוי כמה טוב! כי הרע - שקר והטוב - אמת אמת.

נובטים עשבים על קברו של מת. הרוח קר. הדברים הטובים בוכים מר."

הייתה לג'ימי תושייה בלתי רגילה. פעם, לעת ערב, ראיתי במו עיני את המחזה הבא: "פילחנו" קולרבי משדה סמוך. שני בחורים ראו את ג'ימי מחזיק בידו קולרבי. הם צעקו וג'ימי ברח. הוא רץ אל עבר עמודי גדר שטרם חוברו בחוט תיל. כבר היה חשוך. כשג'ימי הגיע אל עמודי הגדר הוא נעצר, התכופף והעמיד פנים שהוא עובר בין שני חוטי תיל של הגדר. אחר כך ברח. הרודפים עצרו ליד העמודים והחלו לגשש ולחפש את החוטים באפלה. הם לא מצאו אותם ונשארו לעמוד תוהים. המרדף נפסק.

לג'ימי היו קרובים בבית זרע. במחנה העבודה, הוא לימד אותי איך לשרוד בירדן השוצף. בזכותו יכולתי להציל מטביעה את אסתר שנסחפה בזרם.

זכור לי ערב אחד בו הלכנו יחד הביתה אחרי פעולה בתנועה. ביתי היה קרוב יותר. כשהגענו קרוב לביתי הציע ג'ימי שנשחק בזוג או פרט. המנוצח ילווה את המנצח עד מחצית הדרך לביתו. המשחק היה מגוחך כי בכל מקרה לג'ימי לא היה מה להפסיד. לשמחתי הפסדתי. שמחתי ללוות אותו. כשהגענו למחצית הדרך הוא הציע שנשחק שוב. שוב הפסדתי ולוויתי אותו עד ביתו. עמדנו ברחוב. כעת הציע ג'ימי שנשחק פעם שלישית והמנוצח ילווה את המנצח עד דלת ביתו. לא היה לי מה להפסיד. הפעם זכיתי וג'ימי ליווה אותי עד דלת ביתי בשיחה נעימה ורוח טובה.

הייתה זו הפעם האחרונה שראיתי את ג'ימי. למחרת הוא נהרג בתאונת דרכים.

ג'ימי (בתמונה למטה, מימין) היה בן יחיד להוריו שהעריצו אותו. בלעדיו חייהם לא היו חיים.

אביו של ג'ימי, שבור לגמרי, נשא דברים על הקבר:

"מאור חיי, אנו נפרדים לעולם. תקל לך האדמה. לי יקשה, לי ימר. באין ידיד יחידי, עבורי כלה העולם. אם גם גופי חסון רוחי נכאה. כלה רצון לחיות, לחשוב, לפעול – לעולם כלה."

המדריכים שלנו, חשו במכה הקשה שספגנו. אי אפשר היה לעבור לשגרה. הם הכניסו אותנו לפעילות נמרצת לזכרו של ג'ימי. הקמנו חדר קריאה הנקרא על שמו. הוצאנו חוברת לזכרו.

כתבנו זיכרונות הקשורים בג'ימי. בפתח החוברת היה שיר. אינני יודע מי חיבר אותו:

יש לנו שכן ותיק – הוא המוות

קיים בינינו הסכם ישן.

אולם עת ימינו הוצתו בעצבת

עלה ההסכם בעשן.

חרשנו שדה וכרם נטענו,

אף ביתנו בנוי על תילו.

טוב היה כה, אילו ידענו:

מה פה שלנו ומה פה שלו.

שיר זה שדיבר על גזירת הגורל תרם לי להקלה מסוימת. היתה בזה מעין אמירה: "היום ג'ימי, מחר אולי אני. אין מה לעשות. צריך להמשיך לחיות ולפעול".

כריכים מרוחים בקוקוזין

למד איתי נער בשם מרדכי. קראו לו מרה. מרה הגיע ארצה מרוסיה ללא הוריו. הוא גר אצל דודו. מעולם לא שמעתי אותו מדבר על כך. הוא היה מבוגר מכולנו בגישתו לחיים. כיבדתי אותו והתיידדנו. הוא הציע לי להצטרף לשומר הצעיר. לדבריו תנועת השומר הצעיר היא תנועה המשלבת שאיפה לצדק חברתי עם ציונות. התרשמתי מהסברו ונעניתי לו. הצטרפתי לשומר הצעיר.

בהפסקה הגדולה היה נהוג שהתלמידים אוכלים סנדוויץ' שהיו מביאים מביתם. מרה היה בא עם שני סנדוויצ'ים שהכינה לו דודתו. אימי העדיפה לצייד אותי בחצי גרוש לקניית דבר מאכל. הבחנתי שבסנדוויצ'ים של מרה, היה ממרח לא מוכר. מרה אמר שזה שומן שהופק מחלב קוקוס ונקרא קוקוזין. מרה הבחין בסקרנותי והציע לי את אחד הסנדוויצ'ים. הטעם היה קצת מוזר, אבל מתוך נימוס אמרתי למרה שזה טעים. מרה הציע לי עסקה: עלי לתרום את חצאי הגרושים שנותנת לי אימי, לקופת הקבוצה בשומר הצעיר, והוא ייתן לי כל יום אחד משני הסנדוויצ'ים שמכינה לו דודתו. כך עד סוף שנת הלימודים אכלתי כל יום סנדוויץ' עם קוקוזין ותרמתי חצי גרוש לקופת הקבוצה.

יום אחד שאלה אותי אימי אם אני קונה עוגה או פלאפל? היא אמרה: "פלאפל אינו בריא. הם מטגנים אותו כל הזמן באותו שמן שרוף". אמרתי שאני אוכל סנדוויץ' עם קוקוזין. אימי הופתעה ואמרה: "לא ידעתי שמוכרים סנדוויצ'ים עם קוקוזין". לא הגבתי על הערתה.