".......ראוי לציין שכשלא נותר פיקוד פלמ"חי, היו אלה העולים, שהצילו את נירים. פעמים רבות שאלתי את עצמי מה הרגישו העולים שחוו את השואה, בעת שהוצבו בסכנת מוות חדשה מול הצבא המצרי. אחד הלוחמים העולים, אריה גניסלב. אמר לי: "יש הבדל בין אדם הנמצא בסכנת מוות ויש בידיו נשק ויכולת להילחם, לבין אדם שאין לו נשק ואין לו אפשרות להילחם באויב הלוקח אותו להשמדה".

אחרי שהפיקוד נפל בהתקפה, מונה דובון למפקד דנגור וז'קי לסגנו. המינוי של ז'קי היה צעד חברתי וצבאי חשוב......"

".........תוך כדי אימון בעיירה הריקה מאדם, (תושביה ברחו), נכנסתי לאחד הבתים. היו שם חפצים ופרטי חיים של משפחה ערבית שנטשה את ביתה. היו אלבומי תמונות משפחתיות. ראיתי תמונות של הורים מחבקים ילדים. על הקירות היו תמונות של זקני המשפחה בתלבושת מסורתית. חשתי צער רב על המשפחה. גם בעת מלחמה, צריך ואפשרי, לצמצם את האסון והכאב לשני הצדדים. כעסתי על אנשי אצ"ל שתקפו את הפועלים הערבים, אבל זכרתי שהערבים הם שפתחו בהתקפה עלינו אחרי החלטת האו"מ.

האלבומים הזכירו לי את שואת יהודי אירופה.

נזכרתי בתמונות משפחתיות שהיו בביתנו. הוריי הראו לי את תמונות אחיהם ואחיותיהם שנותרו בפולין. אהבתי במיוחד את תמונת דודי שהיה קצין רפואה בצבא הפולני ונרצח ע"י הרוסים בקטין. אהבתי את תמונות ילדיו בני גילי שהתכתבתי איתם. כולם נרצחו בשואה. זכרתי את סיפורי הורי על העיר לומז'ה שממנה יצאו בעוד מועד ועלו ארצה. חשבתי על ניצולי שואה שמונעים מהם לעלות ארצה.

ידעתי שחייבת להיות מדינה לעם היהודי אחרי השואה ומאות שנים של אנטישמיות. אנו חייבים ליצור מחדש מולדת כזו. אנחנו נתונים במצב של חוסר ברירה. גורלם של ניצולי שואה מלומז'ה הכלואים בקפריסין נגע לליבי. ......."

".......... החלפתי את דובון, וז'קי, העולה מצרפת, היה סגני. בנוסף לנושאים הצבאיים ייצג ז'קי את חבריו העולים. היו מספר החלטות בהן קיבלתי את דעתו בניגוד לדעותיהם של חבריי הפלמחניקים. לדוגמא: קיבלנו תוספת נשק שלל, מכונת ירייה מדגם ויקרס. היה צריך למנות מפעיל למכונת הירייה. ז'קי הציע שבחור בשם לוי, עולה משוויצריה, יקבל את התפקיד.

"....... כשהייתה מגיעה משאית, השתדלנו לנצל אותה לאיסוף חומרי ביצורים מהכפרים הערביים הנטושים. קראנו לזה: "יציאה לפירוקים". הבתים בכפרים הנטושים, היו עשויים לבני אדמה. הגגות היו מקורים בלוחות עץ וענפים. לשמחתנו מצאנו גם צינורות ברזל שנגנבו מקו המים. צינורות אלה שימשו בסיס לגגות המקלטים והעמדות. היציאה לפירוקים הייתה חשובה וחברים רבים רצו לקחת בה חלק. היה בזה גיוון ורענון. האחראי על יציאה כזאת, ביקש לא לצרף עולים לקבוצתו. לא נעניתי לבקשה זו. באחד הפירוקים, נפל אחד העולים מגג ושבר את רגלו. האחראי על הקבוצה אמר לי בשקט: "הזהרתי אותך לא לצרף עולים לקבוצה". היום קשה להבין ולהאמין בהעדפות מסוג זה. ספק אם היינו מודים בכך, אלמלא אירועים מיוחדים אלה......"