לפני 75 שנה היה אסון עין גדי בטיול של גדוד "ניר" השומר הצעיר למצדה. מייסדי נירים היו חניכים באותו טיול. על האירוע כפי שמספר שאול גבעולי בזיכרונותיו.
אירוע שני – הצלת אסתר באסון בעין גדי. מסעות הפלמ"ח למצדה התפרסמו לתהילה. תנועות הנוער נענו לאתגר. בחופשת הפסח של שנת 1942 יצאנו, כמאתיים חברים מהשומר הצעיר, בני 16-17, מתל אביב, פתח תקווה וירושלים, לטיול רגלי, מחברון למצדה. משם היינו אמורים ללכת צפונה לאורך ים המלח, לעין גדי, ולסיים בקלייה בצפון ים המלח. חברי תנועת הנוער העובד הלכו באותו מועד בנתיב הפוך. גדוד ניר אליו השתייכתי, מנה כ-50 מטיילים. חילקו את הגדוד לשתי קבוצות. אני מוניתי לאחראי על אחת מהן. באותה תקופה, הייתי מדריך לילדים בני 12, ופיתחתי ערכים גבוהים של סדר ומשמעת.
נסענו באוטובוסים לחברון ומשם ויצאנו לדרך. המסע הרגלי לא היה קל. בתור אחראי על הקבוצה, היה עלי להתמודד עם בעיה של חברים שהתקשו בהליכה. ארגנתי מאסף של חברים בעלי כושר. הנוהל אסר על שתייה שאיננה ליד מקור מים. למרות נוהל זה הרשיתי לעצמי להציע מים לחלשים כדי לעודד אותם. היום אני יודע עד כמה מסוכנת התייבשות או מכת חום. אז לא היינו מודעים לכך.
אחד המטיילים, בני מיטיב, הוכש ע"י נחש. החובשת קשרה את אזור ההכשה בחוסם עורקים. בני מצץ את פצע ההכשה כמיטב יכולתו וירק את הרעל. הוא נראה קרוב להתעלפות. לא הייתה דרך לפנות אותו. נתנו לו לשתות לרוויה, תמכנו בו תוך שאנו סוחבים את תרמילו. בהמשך הדרך, נתקלנו בבדואי ושאלנו אותו מה הם עושים במקרה כזה. הבדואי ביקש שילינג. שם אותו על פצע ההכשה. חבש את המקום ואמר פסוקי תפילה. לאחר הטיפול קיבל הבדואי את השילינג והבטיח להמשיך להתפלל לשלומו של בני.
הגענו למצדה. ראינו את חברי הנוער העובד עומדים על הצוק. הם ברכו אותנו במקהלה מדברת, של למעלה ממאה גרונות. מיד התארגנו להשיב ברכה באותה צורה. ענה לנו הד שהתגלגל בגיאיות וחזר, כמו בשירה של רחל המשוררת: "ממרום פסגה אקרא: הידד הנעורים! ויען הד." חברי הנוער העובד ירדו ממצדה ואנחנו עלינו. בני שכבר הרגיש יותר טוב, לא ויתר על העלייה.
טיול הנוער העובד היה מאובטח ע"י אנשי פלמ"ח. שנים מהם הצטרפו אלינו, כדי לאבטח אותנו. הם הלכו כשרימוני יד מוחזקים בחגורותיהם. היבטנו על הרימונים ברגשות מעורבים של הערצה וקנאה. בתקופה ההיא, נשיאת נשק עלולה הייתה לגרום למאסר ממושך. "הם משוויצים" אמרנו. (ועדת חקירה שהוקמה לאחר האסון פסלה את דרך התנהגותם).
הלכנו כל הלילה. בבוקר הגענו לעין גדי ובילינו את היום במקום. ביקרנו במפל המים ובנחל ערוגות. בערב התארגנו לשינה. היה עלינו לצאת לדרך בשעה 02:00 לפנות בוקר, עם עלות הירח. הכוונה הייתה ללכת לאור הירח כדי להימנע מהחום הכבד.
שכבתי על יד בני מיטיב שעדיין סבל מסיוטים. הוא חשש מקימה והליכה לילית בלתי נשלטת. קשרנו את ידינו אחד לשני בחבל ארוך. התארגנתי לשמור במשמרת אחרונה כדי שאהיה מוכן לארגן את הקבוצה ליציאה בזמן.
תוך ביצוע השמירה הסתובבתי בין הישנים וראיתי את שני הפלמחניקים ישנים על שמיכות פרושות על מצע זרדים יבשים. מעין מזרון מאולתר. ליד אחד מהם ראיתי שני רימוני יד, מונחים על מצע הזרדים. ראיתי בכך חוסר אחריות. לא הייתה שום בעיה לגנוב את הרימונים.
בשעה היעודה, הערתי את חברי הקבוצה שלי. היה קור מדברי צורב. המטיילים התארגנו במהירות. מישהו אסף את הזרדים והדליק מדורה. המטיילים הצטופפו סביב המדורה במעגל צפוף של ישיבה ועמידה.
בדיוק בשעה 02:00, כמתוכנן, הזעקתי את חברי קבוצתי למסדר יציאה. המטיילים מהקבוצות האחרות היו מפוזרים. חלקם הלכו למעיין למלא את מימיותיהם. מרביתם עדיין הצטופפו סביב המדורה.
ביקשתי את חברי הקבוצה שלי להסתדר מייד למסדר יציאה, במרחק של כמה עשרות מטרים מהמדורה. גיליתי שאסתר חסרה. היא ישבה סמוך למדורה, ליד חברתה השייכת לקבוצה אחרת. דרשתי מאסתר להצטרף מייד למסדר. היא כעסה ואמרה שהתרמיל שלה ארוז והיא מוכנה בכל רגע לצאת לדרך. "בשביל מה צריך מסדר?"
אני כעסתי על מדריכי הטיול שלא הקפידו לשמור על לוח הזמנים שהם עצמם קבעו. מתוך רדיפת סדר התעקשתי וחזרתי וביקשתי את אסתר לבוא למסדר. אסתר צייתה תוך שהיא מכנה אותי: "אתה סתם שוויצר!".
דקה לאחר שיצאה מהמעגל הצפוף סביב המדורה והלכה לכיוון המסדר, אירע פיצוץ נורא. רימון התפוצץ בתוך האש. אנו משערים שהרימון של אחד הפלמחניקים נגרר עם הזרדים לאש.
כתוצאה מהדף הפיצוץ, כבתה המדורה והשתררה חשיכה. גחלים בוערות עפו לכל עבר. נשמעו זעקות של פצועים. רבים היו עסוקים בכיבוי גחלים שנפלו עליהם ואש שאחזה בבגדיהם. היו שחשבו שהותקפנו ע"י בדואים והחלו לברוח. אחד המדריכים צעק: "לא לברוח! לעזור לפצועים". הרוגים ופצועים שכבו על האדמה. בגדים של חלקם העלו עשן מהגחלים שחרכו את בגדיהם. הפלמחניק בעל הרימון, צבי מבאר טוביה, היה בין ההרוגים. גם חברתה של אסתר, שנשארה ליד המדורה, נהרגה. מהקבוצה שלי לא נפגע איש. המסדר הציל אותם.
גררתי מספר פצועים, מתוך אזור מלא גחלים לוהטים ושברי ענפים בוערים. החלוקה לקבוצות כבר לא הייתה קיימת. תפקידי כראש קבוצה הסתיים. החובשת צעקה אלינו שמטפל אחד ייצמד לכל פצוע. אני טיפלתי בחברי, אורי ערב, מתל אביב. סילקתי את הגחלים שחרכו את בגדיו. כיביתי את האש במי המימייה. כף ידו הייתה מרוסקת. פניו היו מכוסים אבק ופיח. אורי גנח ואמר שאינו רואה. החובשת היחידה הסתובבה בין הפצועים, חילקה חומרי חבישה והוראות. היא בחנה את עיניו של אורי ואמרה לי לנקות אותן בצמר גפן רטוב. לאחר טיפול עדין וממושך אמר אורי בשמחה שהוא רואה. הדאיגה אותי כף ידו שנפגעה קשה. החובשת חבשה אותה. אורי התלונן על כאבי בטן. חולצתו הייתה מלאה דם. החובשת הורתה לחתוך את החולצה והגופייה ולחשוף את בטנו. התגלה פצע לא גדול מרסיס. החובשת אמרה שהיא מקווה שאין לו שטף דם פנימי. היא אסרה עלי לתת לו לשתות מים. אחד הפצועים, זעק כל הזמן בגלל כאביו הקשים. לא היה אמצעי אלחוש. לבסוף הוא חדל לצעוק. הוא מת.
כשהאיר היום גיליתי שבגדיי ספוגים בדם. חשבתי שנפצעתי. פשטתי את בגדיי אך לא מצאתי כל פצע. היה זה דמם של הפצועים וההרוגים שחילצתי מהשטח המעלה עשן. התרחקתי מהפצועים והקאתי. בכך תמה אצלי רגישות כזו לדם.
השחר עלה. שלושה מדריכים יצאו בריצה צפונה להזעיק עזרה. סירות משא של חברת אשלג נראו מרחוק שטות מקליה לסדום. המטיילים הפנויים מטיפול בפצועים, עלו על גבעה קרובה לשפת הים וצעקו "הצילו" במקהלת קולות מאורגנת. הם הציבו על צלע הגבעה הפונה אל הים תרמילים בצורת אותיות ענק .S.O.Sלקראת הצהרים הבחינו בנו הספנים והתקרבו אל החוף. כשהתברר להם המצב, הזעיקו עזרה במכשיר קשר. הגיעה סירת נוסעים גדולה עם רופאים. הפצועים והמטפלים בהם, הועלו על הסירה והפלגנו לקלייה. יתר המטיילים פונו בסירות משא. ישבתי בסירת הנוסעים ליד אורי חברי. רופא בדק אותו וחבש אותו שנית.
בקליה המתינו אמבולנסים שפינו את הפצועים לבית חולים הדסה על הר הצופים. אנחנו שנותרנו במקום נחקרנו ע"י משטרה בריטית. תודרכנו לומר שאיננו יודעים אנגלית. האנגלים ניסו לדובב אותנו, פנו אל אחדים ושאלו מה קרה. לבסוף הם התייאשו ועזבו את המקום. הגיעו האוטובוסים שהחזירו אותנו לתל אביב.
חשבנו שכל מי שהגיע לבית חולים ניצל. אך לא כך היה הדבר. אורי היה האחרון שמת, אחרי למעלה משבוע. שמונה נערים ונערות, קיפדו את חייהם באסון. בין הנופלים, מיכה, אחיו של חברנו האהוב דן צור ז"ל.