משה נולד בקרקוב - פולין , להוריו ברונקה (ברנרד) וחנה קלפהולץ, ואח ליוסף שהיה בוגר ממנו בשש שנים. עם כניסת הגרמנים ,המשפחה ברחה לכוון רוסיה. ברוסיה נשלחו לסיביר למחנה עבודה ומשם החל המסע לטשקנט דרך סמרקנד. הרעב היה קשה - האב שחילק את הלחם, השאיר לעצמו תמיד את החתיכה הקטנה. כך הלך ודעך עד שמת מרעב. יוסקה האח הפך למנהיג המשפחה וחנה האם הטילה עליו את המשימה להגיע עם משה לישראל. תלאות רבות עברו בדרך שבה גילה יוסקה תושיה ואומץ אין סופיים עד שהגיעו לטהרן ומשם ברכבת הילדים לפלסטינה.
בפסח 1943 הגיעו לקיבוץ גניגר. שם החלו מחדש חייו של משה לפרוח.חלומו להפוך לישראלי כמו בני הקיבוץ. אסתר הרשקוביץ קבלה אותו כבן מאומץ במשפחתה. בנובמבר 1947 הגיעה גם האם חנה לישראל.
את שירותו הצבאי עשה בשב"כ בסדיר ואחר כך בקבע.בשנת 1956 התחתן עם בתיה וקנו בית בגבעתיים. משה המשיך את עבודתו בשב"כ, זאביק נולד ואחריו סמדר. שתיים עשרה שנים עברו
בגבעתיים בהן עבר משה לעבוד בחברה שעסקה בהתקנת רמזורים.
בשנת 1970 החל משה לעבוד בנירים במפעל 'נירים אלקטרוניקה' ושנה אחר כך הצטרפה בתיה לנירים כמורה עם ילדיהם.
משה עבד בחשמליה שנים ארוכות, היה אחראי על כל נושא הטלפונייה והתקשורת, רכז תרבות, רכז ו. קליטה ורכז 'בית ראשון במולדת'. הוא ליווה קבוצות של נוער לפולין, השתתף במפגשים בהם סיפר על המסע שלו לחיילים ותלמידים.
משה היה אדם לכל עת ולכל תפקיד.
בשנים אלה נישאו זאביק ונאוה ובנו את ביתם בנירים. סמדר ואייל נישאו והקימו את ביתם בצאלים, ושמונה נכדים החלו לתפוש את התפקיד ראשי בחייהם של משה ובתיה.
הכל ניראה טוב - עד אוגוסט 2014 .זאביק שהיה רכז הביטחון ומושא גאוותו של משה, נהרג בשעה האחרונה של המלחמה.נראה היה שהחושך יורד על המשפחה. משה היה הראשון שהבהיר לכולם שהחיים יימשכו כסדרם.
הוא הופיע בכל מקום שהוזמן וסיפר את סיפור חייו וחיי זאביק. הוא התחיל להשתתף בהסעת ילדים מעזה לבתי חולים בישראל עם 'בדרך להחלמה'. כתב ברכות מחורזות לכל חבריו במועדון הוותיקים לימי הולדתם, שחה בבריכה ושמר על המותג המפורסם שנחשב לבלתי שביר.
חדשיים לפני מותו הופיע התקף לב ואחריוחזר משה קצת שפוף וחלש מתמיד. ואז החליט משה שדי לו כאן בעולם הזה.
הוא השאיר אחריו לא רק משפחה גדולה ומלוכדת, אלא גם את טביעות אצבעותיו האופטימיות בכל מה שנגע בו.
ארנון- בשם הקיבוץ
משה עציון
היי אתה גיבור גדול - משהל'ה שלנו, אבא, סבא... כל כך יקר שלנו!!
כמה תאב חיים היית. גמעת אותם בלגימות גדולות.
ודווקא מהמקום הזה החלטת את מה שהחלטת באופן כל כך מושכל, בהיר
וברור.
לפני כ 34- שנים ניתנה לי הזכות להצטרף למשפחתך. זכות מיוחדת כזו לא
נופלת בחלקה של כל אחת.
היית לי כאבא ואחרי נפילתו של זאביק אפילו קיבלתי מסמדר אישור לקרוא לך כך. לא יכולתי לבקש לי חם שהוא גם אבא יותר טוב ממך.
חיבקת בחום אותי ואת המשפחה בחיבוק כזה שרק אתה יודע.
וסיפרת, וסיפרת...
בכל זמן ובכל הזדמנות, ובכל פעם חידשת לי איזה פרט / מידע שלא שמתי לב אליהם קודם. על כל אות ב א'–ב' היה לך סיפור. וידעת לספר!... ותמיד עם עיניים נוצצות, חיוך של טוב לב וחוש הומור ממנו היה לך במנות גדושות.
הצלחת לספר את סיפור חייך הפתלתל אין ספור פעמים, בסבלנות, רהיטות ושנינות, ולרתק את כל שומעיך. תמיד חשבתי שפשוט - אין עליך!
כמה תעצומות נפש ועוצמות יש באיש אחד יחיד ומיוחד.
היית איש של אנשים – היה חשוב לך ללכת לחדר האוכל ולאירועים רק כדי לפגוש אנשים. לא פעם הכרתי בזכותך אנשים חדשים בקיבוץ. בתייתך תמיד התלוננה שהיא לא אוהבת להגיע איתך לאירועים כי "ליד כל בנאדם שאתה פוגש אתה נעצר פוצח עימו בשיחה ובינתיים היא נשרכת אחריך".
הרבה פעמים כשהייתי איתך במקומות שונים, אנשים נעצרו לידך או נפנפו לך לשלום ואתה השבת להם כדרכך בנימוס ובחיוך. כששאלתי אותך אח"כ מי האנשים האלה, חייכת אלי את חיוכך נוטף טוב הלב, משכת בכתפיך ובעיניים קורנות אמרת לי "לא יודע" ושנינו התפקענו בצחוק. כל כך הרבה הכירו אותך ולכל כך הרבה אנשים היית מצפן. הייתה לך אישיות כובשת מלאת אופטימיות, שמחת חיים, חוכמה וידע רב. לא במקרה היית קונצנזוס. לא ידעת להגיד לא, ותמיד ידך הייתה נטויה להושטת עזרה נוספת.
וסיפרת, וסיפרת...
היו לך סיפורים כמו ל 300- אנשים יחד לפחות, וכל דבר הזכיר לך עוד משהו.
תמיד הפליא אותי שגם בהתבגרותך שמרת על אופייך הנעים, העדין והנינוח. לא היה אכפת לך אם מאחרים או מרעישים, קיבלת הכל בשיוויון נפש, השתלבת והצטרפת לחגיגות. היית חברמן לאורך כל הדרך.
היית סבאל'ה סבבה- כל כך גאה בנכדיך. מה שהרבה אנשים לא יודעים עליך – שהיית עקשן גדול. פרד. כשהחלטת משהו שהיה עקרוני בעיניך לא זזת ממנו. אחד העקרונות שלך היה לא ליפול על הסביבה כעול. בזמן האחרון כשבריאותך החלה להידרדר לא יכולת לסבול את הרגשת הטורח סביבך. התענית בעינויי נפש ממש לראות אותנו מקרקרים סביבך ודואגים לך. כל כך צנוע היית, כל כך לא רוצה להפריע.
משהל'ה, אהוב היית. איש אמיץ ונחוש, וכנראה הגעת למסקנה שמיצית את עניין העולם הזה ושהגיע הזמן להיפגש עם זאביק, יוסקה, רחל ואוממה שכל כך אהבת והתגעגעת אליהם.
כמו שסבתא אוממה הייתה אומרת: "היית חבר קיבוץ הכי יפה". ואנחנו נוסיף: "מבחוץ ומבפנים".
היית והיית והיית... בשבילנו תמיד תישאר גיבור.
משהל'ה, אוהבת אותך בכל ליבי ומאמצת אותך אל ליבי. בטוחה שכבר פגשת את אהוביך / אהובינו באשר אתם, ואתם חוגגים את החיים...
הייה שלום איש יקר!
נאוה עציון
אבא הגיבור שלי
מאיפה להתחיל? אתחיל במה אתה בשבילי.
אתה אבן היסוד שלי, אתה עמוד האש המוביל בראש המחנה. אתה האהוב שלי, אתה מבחינתי האיש שהלך לפני, שהתווה ופרץ לי את הדרך.
איש של חום אנושי ואומץ לב.
גילית לי ששמיים כחולים זה יפה, שאדמה זה יפה, שאנשים זה יפה, שהכל זה יפה.
למדתי ממך שהחיים מלאים בהומור, ואם אפשר גם לחרוז אותם – אז מה טוב.
כן אבא, הצחקת אותנו בסיפורי הילדות שלך. איך יוסקה אחיך הבנדיט בתחבולותיו הציל במלחמה אותך ואת המשפחה כולה.
איך אתה הפעלת את קסמיך הילדותיים על החיילים הרוסים בסיביר.
אהבת להוביל את סיפוריך לכיוון ההומור והיופי.
אף פעם לא הסתרת את דעותיך. גם אם היו לא תמיד פופולריות, נאמרו בצורה מכבדת ונעימה.
אבא שלי, יודעת שלא היית רק שלי. חלקתי אותך עם רבים למדתי שאם זכיתי בכל כך הרבה, למה שלא אחלוק את הלב הגדול שלך עם כולם.
לאחרונה הלב הגדול שלך נחלש. בעיות, אשפוזים תרופות, קשיים...
כל מה שלא היית אתה. ובאומץ שאפיין אותך כל חייך בחרת איפה ומתי לסיים את מסע חייך המופלא.
עמוד האש שאתה בשבילי ובשביל כולנו ימשיך להאיר כל עוד הלבבות שלנו ימשיכו לפעום.
אומרים בלוויות “ימתקו לך רגביך” אז שימתקו לך רגבי ארץ ישראל שכה היית גאה בה.
אוהבת, סמדר
לקריאת ספר הזכרונות של משה לחץ כאן