יפקה הלכה לעולמה.
יפקה, מוותיקות הקיבוץ ובעינינו היא מצטיירת כצעירה לנצח. תמיד בבגדים צעירים, פרחוניים, תמיד בצעדי חצי ריקוד, תמיד בגזרה חטובה, בקיצור - צעירה לנצח.
אפילו בשנות המחלה הקשה, כשהכל היה קשה, היא נאבקה כמו צעירה לנצח, וראינו אותה בצעידה מסביב לקיבוץ כל עוד יכלה ללכת.
צעירה לנצח.
יפקה, שהגיעה עם גרעין ארזים והייתה כאן הרבה מאד שנים. גידלה דורות של ילדים בחינוך המשותף, כשהיא תמיד מוכנה להישאר עוד, לסדר את פינת הבובות, לסדר את הבגדים, לדאוג, לטפל, להמשיך את ילדותה עוד קצת. כי יפקה היתה בחורה צעירה לנצח.
היא היתה אחות רחמנייה במרפאה וגידלה ארבעה ילדים לתפארת ונכדים שגם הם זכו לסבתא צעירה עם מזג צעיר, ערני וחיוני. וכולם זכו לסיוע אהבה ותמיכה של סבתא יפקה – יפה. קובי, שליווה אותה במחלתה הממושכת והילדים - כולנו כאן מרגישים בבור שנפער בחצרנו. נמשיך לזכור את יפקה, יפה כשמה וצעירה לנצח.

אמא אהובה שלי,
אני נפרדת ממך היום בחיבוק ענק ובגעגועים ובחיסרון שכבר מורגש וודאי עוד יעמיק עם השעות והימים שעוד נכונו לנו. אהובה שלי, מתגעגעת
ליכולת שלך להכיל ולתת, תמיד לראות את כל הסובבים אותך חוץ מאשר את עצמך – תמיד "בסוף התור". טיפלת וסעדת את כל מי שהיה בסביבתך, אם בעבודתך ואם את בני וקרובי משפחתך. היית אמא ובעיקר סבתא נפלאה ותמיד עם חיוך ויכולת נתינה בלתי מוגבלת. היית פולנייה במלוא מובן המילה, לטוב ולרע. ובפרקי אבות כבר נכתב: "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש". ואני עד היום בטוחה שזה נכתב לכבודך.
ומה עכשיו? עכשיו את אינך. אינך, עם הפרפקציוניסטיות שלך והדרך שלך, שהכל תמיד יהיה מושלם, בלי לעגל פינות ובלי הנחות – לא לך
ולא לסובבים אותך. אינך, עם החוש האסתטי שלך, ש"רדף" אותך עד שעותייך האחרונות, כשהחזקתי אותך מול הכיור, במקלחת של בית החולים,
וכשגילית שסבון ניתז על חולצתך ניסית בכוחותייך האחרונים לנקות את החולצה. אז על שלמות כבר דיברנו?
ראית את כולם חוץ מאת עצמך. אפילו את ימי ההולדת שלך בחרת לחגוג בצניעות, בחיק המשפחה הקרובה, ש"חס וחלילה" לא יטרח מישהו למענך.
הרבה פעמים מאז שחלית העסקתי עצמי בשאלה איך המחלה הנוראית הזאת הגיעה לפתחך. הרי היית "גורו" של בריאות וכל אורח
חייך היה מכוון לכך. נדמה לי לפעמים שאפילו לעובדה זו יש סיבה. שחס ושלום לא תטריחי איש למענך. הוא שאמרתי – תמיד בסוף התור.
וריבונו של עולם, שמשקיף על הכל מלמעלה, ודאי חשב שהדרך היחידה לתת לך את היכולת לדאוג לעצמך סידר את מחלתך. ובכן, היושב במרומים, יש לי חדשות בשבילך – זה לא ממש קרה. ביום שלקחתי אותך לבית החולים בפעם האחרונה עוד מצאת זמן להכין לאבא תה. שהרי אמרתי כבר, תמיד בסוף התור. אז זהו, ההוא שם למעלה פשוט החליט לקחתך למרומים, גם כי "חסרים" לו אנשים שכמוך: חרוצים, מסורים,
צנועים ומסתפקים במועט. ואולי גם חשד שעכשיו, כשאת עולה למעלה ותפגשי סוף סוף את אימך חנה, את אביך ברוך, את אחיך אברמל'ה ואת
אחותך שרקל'ה, סוף סוף תעברי לראש התור.
אז זהו אמא, אהובה שלי, אני משחררת אותך היום אל בני משפחתך שיושבים למעלה ומייחלת שתיפרדי אחת ולתמיד מתחושת היתמות שהרגשת כל חייך. וכבר עכשיו ברור לי שמקומך בגן עדן מובטח, שהרי כל ימייך היית בליל של טוב, נתינה ובעיקר בשבילי היית אמא חד פעמית.
שמרי עלינו מלמעלה ואני מצדי פה למטה מחבקת ושולחת לך את אהבתי, יפקלה הקטנה. זהו, נוחי על משכבך בשלום.
כרמית