הנצחה

דף הבית > הנצחה
 
 
חפש

לילי גולומבוביץ

  • תאריך לידה
  • 05/09/1933 
  • תאריך לידה עברי
  •  
  • תאריך פטירה
  • 11/01/2014 
  • תאריך פטירה עברי
  •  
  • מקום קבורה
  • נירים 

הספד בשם הקיבוץ


לילי ,
חיוך טוב עם המון תבונה , והסתכלות רחבה.
לילי , באנגלית ובעברית ובראיה מרחבית של מי שתמיד ידעה לראות אותנו בראיה הנכונה, בחיבה , ובאהבה לכולם . שהרי בהרבה מהקהל טיפלה או כתינוקות או כאמהות.
המון שנים של טיפול הקנו ללילי את היכולת להכיל את כולנו בתפיסה מערכתית נכונה, בחיבוק ובהמון אהבה שהקרינה תמיד לכולנו בכל מדרכות הקיבוץ.
הראיה שבאה משם מעבר לים, לא הכל בעינים הצבריות שלנו, היכולת לראות את פני הדברים מזוית נוספת , ולהבין לתת לסיפור הנגבי שלנו פרופורציות עגולות יותר , רחומות יותר.
גם לאלו שזוכרים אותה בשנים האחרונות של התמודדות עם המחלה הקשה, קשה כשאול, שחדרה לעצמותיה ולכל עבריה , אבל היא הצליחה להקרין אלינו את האופטימיות , האמונה, ביחד עם ראיה מפוכחת וטובת לב. שאנחנו כל כך חסרים עכשיו.

דורות של אמהות ותינוקות שגדלו, של חברים שלילי לוותה בעשרות תפקידים בקיבוץ ובודאי כמזכירה.מלווים אותה עכשו בדרכה האחרונה . כשהגוף והנפש מבקשים מנוח.
מלווים את דוב את הילדים והנכדים בצערם ואובדנם
ונשארים חסרים.
קיבוץ נירים ללא לילי הוא קיבוץ עם חלל גדול באמונה וביכולת לראות את האור שבקצה המנהרה.
יהיה זכרה צרור בזכרוננו.

 

הספד לאמא - כתבה קרן

אמא נולדה בפריז ב 1933- , שם חיה עם משפחתה עד גיל תשע, עם שני אחיה הצעירים ממנה – ג'וני והנרי והוריה, שהיגרו שנתיים קודם להולדתה מפולין.
ב 1941- והיא בת שמונה, השתנו חייה של אמא עם פלישת הנאצים לצרפת וכיבוש פריז. במאי אותה שנה נעצר אביה על ידי הנאצים ובהמשך נשלח לאושוויץ, ומעולם לא חזר. עם תחילת ריכוז היהודים לגירוש, שלחה אמה את אמא ושני אחיה לכפר בצרפת. הם הסתתרו שם במשך כשלוש שנים אצל משפחה נוצרית. סבתנו, אמא של אמא, נשארה בפריז, הסתתרה ועבדה כמשרתת פולניה ושרדה את התקופה. בכפר אמא לא הלכה לבית הספר אלא עזרה בעבודות החווה ובטיפול באחיה ובילדי המשפחה המארחת ולמעשה היתה אמא קטנה. התנאים בכפר היו קשים, הם סבלו ממחסור ורעב תמידיים, הסניטציה היתה ירודה מאוד. אחרי סיום המלחמה, סבתא באה לאסוף את אמא ושני אחיה, והם שבו לפריז חסרי כל.
בעזרת דודים שעזבו לאוסטרליה, הצטרפו סבתא, אמא, ג'וני והנרי למלבורן, אוסטרליה, להתחיל פרק חדש בחייהם. אמא הגיעה לאוסטרליה
ב 1947- , בת 14 . היא הלכה לבית הספר לתקופה קצרה ובגיל 15 נאלצה לעזוב כדי לעבוד במפעל בגדים ולעזור בפרנסת המשפחה.
בגיל 16 , במלבורן, אמא הצטרפה לתנועת נוער ציונית – הבונים, ומאוחר יותר, יחד עם אבא וחברים נוספים (חלקם עד היום בנירים) פרשו
מהבונים והקימו את תנועת השומר הצעיר באוסטרליה (שחגגה השנה 60 שנה להיווסדה). ב 1953 התחתנו אבא ואמא באוסטרליה ובאותה השנה עלו לישראל עם הגרעין האוסטרלי של השומר הצעיר והיעד – נירים. כך הגיעו אבא ואמא בשנת 1955 לקיבוץ נירים והחל פרק שלישי בחייה של אמא.
בנירים החלה אמא לעבוד בבית התינוקות, שם התמידה 25 שנה וגידלה דורות של תינוקות. עם סיום עבודתה בבית התינוקות, נכנסה לעבודה
במתפרה, ובהמשך ריכזה את נירית-שי שהיתה חנות קטנה למוצרים לתינוקות, מקום אשר הפך לתעסוקה ומעין מועדון חברתי לכל השותפות
שלה. אמא היתה גאה עד מאוד בתוצרת ואצלנו בבתים פזורים עד היום רבות מהבובות והבגדים שנתפרו בה.
בקיבוץ מילאה מגוון תפקידים חברתיים – ועדת חברים, ועדת בריאות, ועדת חינוך, ועדת מוסד ומזכירת קיבוץ. בין לבין עסקה בשנים האחרונות בעזרה בהתנדבות בלימודי אנגלית למבוגרים ולילדים ונהנתה מכל רגע.
במהלך השנים נולדו לאבא ואמא חמישה ילדים, הפרושים על פני 18 שנה, ו 14- נכדים, שהיוו מקור לאושר ונחת מרובים.
אמא שלנו אהבה את החיים, אהבה את הטבע, אהבה את הקיבוץ, אהבה את הגינה שלה, את העציצים שלה, וגם בשנים האחרונות סירבה להפסיק, גם כאשר בקושי הצליחה לעמוד על רגליה. לעיתים שלחה את אבא שישקה, יעדור ויעשב, העיקר שהכל יהיה צומח ופורח סביבה.
אמא היתה עסוקה תמיד והתעניינה במיליון תחומים – ציירה, קראה, תפרה, גיננה, אפתה, בישלה, לימדה ולמדה בעצמה, היתה מלאת חיים, מלאת עניין וסקרנות אינסופית.
אמא אהבה לאפות – עוגות גבינה, עוגות תפוחים, זייתונים, פלייצעלך, עוגיות – ויותר מכל אהבה שילדיה ונכדיה יאכלו לרוב ודאגה למלא את
ידינו בכל פעם שבאנו לביקור, רק שלא יחסר.
אמא שלנו היתה ה–אמא בה"א הידיעה. אמא שעבורה המשפחה והקשר בין האחים הם ערך עליון. תמיד וידאה שאנחנו האחים בקשר, מדברים
מספיק בטלפון, מתראים, ושכולם יודעים הכל אחד על השני...
אמא היתה דאגנית גדולה, בכל הזדמנות דאגה שמא משהו יקרה ותמיד היה חשוב שכולם סביבה ישנו מספיק, אכלו מספיק, גם כשהיא עצמה כבר היתה מאוד חולה. אמא חיה את חייה בפשטות וצניעות, מעולם לא חשבה על עצמה. המשפחה והקיבוץ ובכלל זולתה – היו תמיד לפניה.
אמא היתה קורנת וטובת לב מאין כמוה, רגישה לזולת, עם יכולת להקשיב, סבלנות אין קץ ורצון לעזור לכל.
אמא היתה אדם אופטימי, עם חיוך תמידי על פניה, ידעה ליהנות מכל פרט קטן סביבה ותמיד ראתה את הצדדים היפים של החיים – ניצן חדש שעומד לפרוח, שקיעה, זריחה, גשם שיורד או סתם משב רוח רענן. עד הרגע האחרון התלהבה ושמחה, ממש כמו ילדה, ותמיד-תמיד הודתה מעומק ליבה על המזל הגדול שלה, על המשפחה ועל החיים הנהדרים שיש לה. אמא שלנו, בהערכה גדולה לחיים שחיית, לבחירות שעשית ולמי שהיית וכמובן לאיך שגידלת אותנו, משפחתך. תחסרי לנו כאן מאוד, אבל נמשיך את דרכך ומבטיחים לשמור על אבא ועל כל המשפחה המקסימה שגידלת, אוהבים וכבר מתגעגעים כל כך,
המשפחה


כל עוד אמא - כתב דודי

כל עוד את בלילה אותי מרגיעה
נותנת נשיקה מכסה בשמיכה
את באה אליי לגן עם ממתק קטן
כל עוד את שם אני עדיין ילד קטן
בית ספר, לימודים, פעולות תנועה
טיולים, משחקים וצבא
לך הכי חשוב שהספקתי לישון
אני לבוש טוב, לא קר לי והספקתי לאכול המון
כל עוד את אופה לי את הבורקסים, הפלייצעלך ועוגות הגבינה
עוטפת, אורזת, שולחת עד קצה העולם
כל עוד את שם, אני עוד ילד קטן
שלושים, ארבעים, חמישים, זה בכלל לא משנה
גם נישואים, ילדים, זה עדיין אותו דבר
כי אם אמא בטלפון אז הכל נעצר
כי כל עוד אמא, אני עדיין ילד שלך
היום לי נראה כך, הילד שבי, הילד
שלך
עוזב והולך מבלי שוב
מלווה אותך למקום וזמן אחר
ואותך שם הוא שומר
וכאן, בלי אמא, זה עולם אחר ושונה
זה חלל שלעולם לא יתמלא
כי כל עוד אמא....

אמא יקרה שלי

בגעגועים רבים אני מדברת איתך היום
הרחק הרחק מעבר לים, מסוף העולם בעצם.
היית אמא נהדרת, הכי נהדרת שיש; אמא עם לב רחום ורגיש, עם ידיים כל כך טובות, עם שכל ישר וחוש הומור ואהבה גדולה לכולם. אמא עם נשמה, כמה דאגת והרגעת ובישלת ואפית וחבשת ותפרת וסידרת ותיקנת וצחקת ובכית, לא נחת לרגע. תמיד היה עוד משהו ועוד משהו, אין זמן לשבת. היית סופרמנית של כולם. כשביקרת אותנו באוסטרליה, גם אז לא היה רגע של שקט, מה יהיה אם פתאום תהיה מלחמה ואת לא תהיי שם להגן על המדינה?

אז אמא, עכשיו את סוף סוף יכולה לנוח.

אמא יקרה שלי, בגעגועים רבים אני כותבת לך היום ממרחקים,

מיכל

אזכרה - ללילי,לאימא,לסבתא 11.1.2015


בשנה האחרונה אמא היתה הרבה במחשבותי, תחילה בהדפסת הראיון שקרן ערכה, גם בתרגומו לאנגלית והפצתו לחברים בקיבוץ,בארץ וגם לחו"ל,לא רק לקרובים ומשפחה אלא ל כל מי שסיפור חייה של אימא יכול לעניין.

לכן לקראת יום השנה ניסיתי לחשוב מה ישנו בסיפורה כפי שבאה לביטוי בכמה מאמרים שהיא כתבה נוסף למה שהיא אמרה בראיון. אלה היא כתבה בשנת 1948 כשהיתה בת 15, חברה בתנועת הנוער "הבונים". הייתי אז עורך העיתון ואולי מסיבה זו הם נשמרו אצלי.
מאמר אחד היה על מרד גטו וורשה בו היא מתארת את גבורתם של הלוחמים על אף חוסר התקווה. היא כותבת" אנחנו מתאבלים עליהם אבל היגון מכוסה בגאוותנו.הם ידעו שהם הולכים למות אבל במקום לחכות לסוף הם נלחמו כבני אנוש על אף הייאוש"
המאמר השני היה כתוב בעיפרון והיה קשה לפענח אותו עד הסוף. במאמר זה היא מנסה להסביר מדוע היא מאמינה בציונות מכיוון שרק בישראל ישנה התשובה לשנאת היהודים שהיא חוותה. אפילו יותר גרוע מהשנאה היא מתארת את רגשות ההשפלה שחוותה כשהיא ואחיה הסתתרו בכפר והיא נאלצה להכחיש את זהותם האמיתית. היה קשה לשכוח את דבריה של אימא שלה לפני שנפרדו "זכרו שאתם יהודים"

עד הסוף אימא הדגישה את זהותה היהודית. אבל בשבילה הערכים של היהדות לא זהים למה שהיום הרבה מבטאים. יחד עם המרכיבים ההיסטוריים והתרבותיים, היא שאפה תמיד לקבל את האחר ולעזור במצוקתו. אני זוכר,כשהכרנו לפני הרבה שנים היא סיפרה לי שהיתה רוצה לעזור לילידים נמוכי הקומה הפיגמים באפריקה. הרבה שנים מאוחר יותר,בראיון, היא עדיין זכרה את שאיפת נעוריה .היא ספרה"אחרי המלחמה רציתי להאמין באלוהים או לעשות משהוא טוב, אני כל הזמן סיפרתי שרציתי להציל את הפיגמיס. רציתי שיהיה עולם טוב,חיפשתי טוב. לא היו לי רגשות נקם. אני מפחדת.יש לי סלידה מתוקפנות ודברים כאלה. חשבתי שאחרי שהיה כל כך רע ומכוער אז .... היתה לי תחושה נוראה חזקה של חיפוש אחרי תקווה, תקווה לעתיד.
אימא עבדה הרבה שנים בבית התינוקות וגם מילאה תפקידים רבים בהם היא נתנה ביטוי לאישיותה ולערכיה.בהספד הקיבוץ כתבו
"ללילי יש היכולת להכיל את כולנו בתפיסה מערכתית נכונה,בחיבוק ובהמון אהבה שהקרינה תמיד לכולנו בכל מדרכות הקיבוץ. הראיה שבאה משם, מעבר לים, לא הכל בעיניים הצבריות שלנו"
הזהות היהודית שאמא הביאה איתה "מעבר לים",השתנתה מאז/ בישראל בתכנים אחרים, ישנה כאן שנאה לזר וגם לשכן, אמונות משיחיות שרק יכולות להגמר כמו אחרות בעבר.

היום באנו לזכור את אמא וגם במה שהיא האמינה. על אף כל מה שהיא עברה, היא נשארה אופטימית. בבית כשהיא ישבה היא נהנתה מאד להסתכל על התמונות העומדות על הכוננית של כל בני המשפחה.

אז היום גם אנחנו נסתכל מסביב בבני המשפחה והחברים ונתעודד במה שיש לנו.


דב,אבא, סבא