עדי פטר בנם של רינה וטוביה. ילד, ונער ואדם בוגר, ששמחת חיים הייתה טבועה תמיד במאור פניו, בדרך הילוכו, ברגליו ובידיו הארוכות, בבת צחוקו, בחן חיוכו, ובעיקר באופיו, שנמזגו בו נימות של שובבות וקונדס עם כבוד לזולת ונאמנות לחברים. מאז שנולד, עדי היה מחובר לבית, אהב להתפנק אצל אימא ואבא, אהב שיאהבו אותו, שירגישו אותו. הייתה לו נוכחות בבית כתינוק, כילד, ומאוחר יותר כאשר בגר, הוא לקח אחריות על הבית ועל המשפחה, ולעיתים מילה אחת שלו הייתה פותרת דילמות, שהיה קשה להסתדר איתן. עדי היה עדי של החבר'ה. הקבוצה והחברים היו מאוד חשובים לו. אהב להיות עימם, להיות אחד עם כולם. להיות שייך לחבורת הנערים והנערות , שגדלו יחד בבתי הילדים בבית, עד שעברו לחברת הנעורים במוסד החינוכי בקבוצת "ארז" ב"מעלה הבשור". המוסד היה המרכז, מוקד החיים, ועדי – בלב החבורה, בלב העשייה בצחוק, בבדיחה, באהבת הביחד, לא כסיסמא נבובה מתוכן, אלא במעשים בכל יום, לבוא למוסד ולהיות שם בין החברים. עדי אהב את הישיבה במעגל החברים, את השקט, את ההנאה של "לא לעשות כלום", את הסטלבט החברותי של "האנחנו".

במזיגה הזו של שובבות ואחריות התחזקה תכונת האחריות, אולי מפני שטוב הלב הבסיסי שם את הגבול במקום הנכון. עדי תמיד היה לצד מי שזקוק לעזרה ולתמיכה. הוא הציב לעצמו מטרות וביצע אותן, כפי שתכנן וכפי שרצה שיהיו. המסירות לבית, למשפחה ולחברים השתלבה בטוב לב, והסביבה הקרובה לעדי ידעה להשיב לו אהבה ולהעריך אותו לפי מה שהוא באמת. כך זה היה כאשר ליווה את אביו לבית החולים, כך זה היה כאשר דאג לרעות, שימח את ליבה ועזר לה להכין שעורי בית, ואפילו עשה לה אותם, למרות שקשה להגיד שאהב להכין שעורי בית, כאשר היה תלמיד, העיקר שיהיה לה טוב, שלא תבכה. תכונות אלה של רגישות, מסירות וטוב לב לא נעלמו מעיני חבריו, לא במוסד בחבורה של הקבוצה, לא בצבא בין החבר'ה בצוות התותחנים, לא בנירים בין הגד"ש לברביט. כולם, פשוט אהבו להיות איתו. הקשר שנקשר בינו לבין חבריו התחזק גם מאהבתו לספורט, ובעיקר לכדורגל, וודאי המשחק והמגרש בנירים בימי שישי והצפייה בערוצי הספורט, כגון ספורט חמש וספורט חמש פלוס. לאחר השחרור היה בטיול ארוך במזרח הרחוק, בתאילנד, בנפאל, בהודו, בסרי-לנקה ובלאוס ואחר כך טייל אף באוסטרליה, אבל לא ויתר על השנה בבית, בקיבוץ.

עדי פטר נולד ב-24 באפריל, 1980 ונהרג בתאונת דרכים ב-22 בספטמבר, 2005. נטמן באדמת נירים.

יהי זכרו ברוך.

עדי נהרג. זה לא יכול להיות שהוא נהרג, זה לא יכול להיות. מאז שאנחנו ילדים הוא תמיד פה. כשהיינו בגן והיינו משחקים ב"גרוטאות", הוא היה איתנו.

בבית הספר היינו משחקים כדורגל בהפסקות.

בתיכון היינו עושים שטויות ביחד, ואז נתפסים ביחד ונענשים ביחד.

בצבא מי שהיה מגיע ראשון הביתה לסופשבוע היה נוסע להביא את האחרים, רק שיבואו כבר, שניפגש כבר.

והיום משחקים כדורגל כמו כל יום שישי, ואם מישהו יעשה עלי פאול, אתה תכסח אותו כמו תמיד. אחר כך נשב על הדשא מול החדרים ונתווכח, מי היה יותר טוב ואיזה גרועים האחרים, עד שיהיה כבר רבע לשבע, ואז נרוץ להתקלח ולאכול. אני זוכר איך לפני שבועיים במסיבה לא הרגשתי טוב. לא אמרתי לך כלום והלכתי מן המסיבה. אתה פתאום הופעת משום מקום, עזבת את המסיבה ובאת לחבק אותי, ולא הסכמת לחזור ולהשאיר אותי ככה.

זה לא יכול להיות שאתה לא נמצא עוד, זה לא יכול להיות.

תמיר איתי, 22/9/2005.