ראובן נולד ב- 15/6/1937, ו' בתמוז תרצ"ו, בקרואטיה (לשעבר יוגוסלביה). בן יחיד להוריו- דוד (דז'ה) – מהנדס ומנכ"ל מפעל הטקסטיל הגדול במדינה והרמינה (מינצה). מצבם הכלכלי היה מצוין והם חיו בעושר עד מלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה עברה המשפחה לבוסניה, שם היו הרבה מוסלמים ומכיוון שלא רצו שידעו שהם יהודים, הם נרשמו כמוסלמים אצל הקאדי. ראובן נקרא "ראשיד איבן דאוד". אביו נלקח למחנה עבודה אך הצליח להינצל בעזרת התובע המחוזי בעיירה – ראטו שקיבל לימים את תואר "חסיד אומות העולם" בזכות פעילותו להצלת היהודים.

מאיטליה הם הפליגו באוניה למצרים ומשם

המשיכו ברכבת לארץ ישראל. הם הגיעו לארץ ב- 1944, היו כמה שבועות במעצר בעתלית ולאחר מכן עברו לקיבוץ "שער העמקים" שם הייתה להם משפחה. ראובן למד שם שוב את כיתה א', עד שההורים שלו הסתדרו בחוץ ולקחו אותו אליהם, לפתח תקווה, שם ניהל אביו מפעל טקסטיל.

בפתח תקווה הצטרף ראובן לקן השומר הצעיר כבר בכיתה ב', דבר שלדעתו השפיע על ההווה והעתיד שלו יותר מכל דבר אחר בחייו. כל אורח חייו היה מושפע מתנועת הנוער, בארון היו לו רק חולצות לבנות וחולצות שומריות, הוא לא לבש שום דבר אחר.

הוא נשאר בפתח תקווה עד הגיוס לצבא ב- 1956במסגרת גרעין "נירים" של השומר הצעיר שחלקם היו חברים שלו עוד מקן פתח תקווה. הוא עשה קורס מש"קי קשר והיה בחייל כיבוש בחאן יונס אחרי מלחמת סיני.

במלחמת ששת הימים נפגעה שמיעתו והוא הוגדר כנכה צה"ל.

הגרעין התיישב בקיבוץ נירים, ב- 1963 הוא פגש את נועה ומאז הם ביחד. ב- 1965 נולדה לילך וב- 1967 נולד ניב .

ראובן עבד בעבודות שונות בקיבוץ, בתור קאובוי בעדר הבשר, במטע, ריכז את הלול, היה שליח בשומר הצעיר, רכז המוסד החינוכי "מעלה הבשור" שהקים את בית הספר המשותף ביחד עם קיבוצי התק"ם, מזכיר קיבוץ ועוד.

ב-1973 הוא יצא ללימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה, תוך כדי מלחמת יום כיפור. כשהתקבל ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטה העברית, לא קיבל את אישור הקיבוץ לצאת ורק לאחר שנה הוא קיבל את האישור המיוחל ולשמחתו גם התקבל שוב ויצא ללימודים.

לאחר לימודיו הוא נסע לשבעה חודשים להתמחות בטיפול משפחתי אצל מינושין שהיה ועודו שם דבר בטיפול משפחתי, הוא גר בביתו בפילדלפיה והשאיר את המשפחה בבית.

מאז ועד יציאתו לפנסיה, עבד ראובן כפסיכולוג קליני – משפחתי. הוא הצליח מאד בעבודתו ונודע כמטפל משפחתי חדשני, יצירתי ואמיץ. מעבר להנאתו והתפתחותו האישית בתחום, היה חשוב לו מאד לעבוד ולהרוויח הרבה כסף שיכנס לקיבוץ, כך שירגיש שהוא תורם כפי יכולתו למערכת. תוך כדי כך הוא גם היה 3 פעמים מזכיר קיבוץ.

עם השינויים בקיבוץ, הפרטת המזון ובהמשך שינוי אורחות החיים הוא הרגיש שהקיבוץ משתנה למשהו שאינו תואם את ערכיו והשקפת עולמו והוא נעשה פחות ופחות מעורב בנעשה בקיבוץ.

לפני כחמש שנים לאחר שבריאותו החלה להתדרדר, יצא ראובן לפנסיה ומאז היה בעיקר בחיק המשפחה, עם נועה שמאז ומתמיד הייתה אהבת חייו, עם הילדים והנכדים בקיבוץ.

כשנשאל ראובן על ידי אחד מנכדיו מה המסר שהיה רוצה להעביר הלאה הוא אמר: "כי עבד היית בארץ מצריים"..

- כתבתי את מילותיה של סבתי האהובה ועכשיו לבקשתה אני אקריא בשמה.

בחרתי בראובן כשותף שלי לחיים כי יש בו בדיוק את כל מה שאני אוהבת ומעריכה- איש שיחה, חם, אוהב, אכפתי, חושב בבהירות. היה לי העונג לחיות לצד אדם כזה. הוא כל כך מזכיר את אבא שלי שזה מדהים- במובן הזה של יכולות גבוהות לצד צניעות רבה.

ראובן הגיע בגיל 7 לארץ יחד עם הוריו אחרי שעברו את מלחמת העולם השניה. משפחתו גרה בפתח תקווה והוא מגיל צעיר מאוד העריץ את ערכי הקיבוץ ואת הגישה של השומר הצעיר. הכרנו כמדריכים במסגרת סמינר בגבעת חביבה ושם התחיל להתפתח הקשר המיוחד בינינו. לאחר תקופה ביחד ראובן הוביל אותנו לקיבוץ נירים מתוך האידיאולוגיה שלו- קיבוץ צעיר שצריך עזרה בהקמה. לאחר מכן התחתנו והקמנו את משפחתנו הנהדרת כאן.

לפעמים תהיתי לעצמי- איך אדם בלתי רגיל כמוהו בחר דווקא בי. ראובן עבד בחוץ ואני גידלתי את הילדים והנכדים. אף פעם לא רבנו, היתה בינינו הרמוניה והיה לנו כל כך טוב יחד. שיש קשר כזה החיים נפלאים. ראובן נסע לתקופה ארוכה ללמוד אצל גדול הטיפול המשפחתי מינושין ואפילו גר אצלו בבית. לאחר מכן עבד שנים רבות כמטפל משפחתי מוכשר, מבוקש, יצירתי ומסור. למרות שזכה בחייו להצלחה רבה הוא מעולם לא האדיר את עצמו. אהבתי מאוד להקשיב לדבריו של ראובן- דברים רגועים, שקולים, נוגעים ללב ומעוררי השראה.

תמיד קיבלנו אחד את השני ואני ממש הערצתי אותו- באמת אדם משכמו ומעלה. יש עוד אנשים רבים שהעריכו את ראובן ואני שמחתי שגם אחרים רואים בו את הדברים שאני רואה.

ראובן שלי- אתה איש נפלא ואני אוהבת אותך מאוד,

הילד שנולד כבן יחיד עם כפית זהב, שבגיל ארבע התהפך עליו עולמו והוא נאלץ להימלט מאימת הנאצים...

הנכד של יולקה שולהוף – חובשת, משכילה, שעם התפרקות משפחתה הפכה לפרטיזנית לוחמת, מפקדת מחנה שבויים גרמניים, שרוב הסיפורים עליה נותרו באפלת המשטר הקומוניסטי ביוגוסלביה...

הבן של הרמינה (מיניצה) דומני שהייתה "גברת" בכל רמ"ח אבריה, עם ליפסטיק אדום ומבטא ייחודי שכל ילד בקיבוץ ידע לזהות.

הילד שהתחבר לתנועת השומר הצעיר מכיתה ב', ומצא בה מקור לשייכות, עניין, חידוד האינטלקט הדעות והעקרונות.

הנער שקרא את כתבי קארל מארקס וישב בבתי משפט פשוט כי זה מעניין...

הצעיר שהיה בגרעין הנח"ל, שהגיע לקיבוץ נירים ובנה שם את ביתו יחד עם אימא שעזבה למענו את שריד.

אבא היה איש של עקרונות.

הוא האמין בכל ליבו בשוויון, סוציאליזם ואחוות עמים, והיה נאמן לערכי והחלטות הקיבוץ גם כאשר הם סתרו את דעותיו או פגעו במי ממשפחתו ומקורביו. הוא פגע בהוריו כאשר לא יכל לקבל את מתנותיהם לו ולמשפחתו, הוא נפגע בעצמו כאשר לא אישרו לו לקבור את סבתו הפרטיזנית בנירים, כאשר לא נתנו לא לצאת ללימודי התואר השני הנכספים אליהם התקבל ועוד. והוא פגע בנו – באשתו וילדיו כאשר לא הסכים להתפשר על העקרונות, גם כשהיינו זקוקים לפשרות, לחיבוק, לחום והבנה ההורית.

ומהצד השני היה אבא מטפל יצירתי, גמיש, מורד ואמיץ ללא גבולות. למען מטופליו הוא ידע לצאת מכל המסגרות, הנורמות והציפיות החברתיות וליצור עולמות חדשים. וגם כאן, הוא הלך עם הטיפול עד הסוף, ללא פשרות, ללא עיגול פינות וניסיון ליפות את פני הדברים. הכל על השולחן, מואר באור פלורסנט בוהק.

אבא היה איש של מוזיקה קלאסית ואופרות שנוגנו בקולי קולות בבית עקב שמיעתו הלקויה. המוזיקה לקחה אותו לעולמות של שקט, של עצב, שמחה, סערה ושלווה שמעבר למילים.

אבא היה איש של טיולים בחו"ל עם אימא והקרוון, טיולים בהם הרשה לעצמו להתנתק מהכל, לחוות, ליהנות ולהתרגש באמת.

הייתה לאבא אימא שהעריצה אותו, ואז אישה שהעריצה אותו, שתיהן פינקו אותו ודאגו לכל צרכיו, כך שהוא יוכל להתמקד בגדולתו. אם היה אבא צריך ללכת לכלבו, להכין חביתה, או לקנות נעליים לבד, הוא היה אבוד לגמרי.

העבודה תמיד הייתה אצלו לפני הכל, היה חשוב לו להוכיח שהוא הכי טוב, מרוויח הכי הרבה, מוערץ על ידי מטופליו.

המשפחה באה הרבה מאחורה. אם נולד נכד והברית הביום עבודה, לא יכל אבא להגיע, כי אי אפשר לבטל טיפולים... אם היה צריך לקחת מי מאתנו טרמפ ואיחרנו בדקה, היה נוסע ומשאיר אותנו מאחור ללא היסוס, כי הרי הוא לא יכול לאחר לעבודתו.

בשנים המאוחרות יותר נוצר שבר באמונתו של אבא בקיבוץ. כאשר היה מזכיר קיבוץ בפעם השלישית הוחלט על הפרטת המזון. אבא לא יכל לקבל החלטה זו ומאותו היום למשך שנים ארוכות החרים את חדר האוכל ואימא נאלצה להביא לו אוכל הביתה... בהמשך הוא ניתק את עצמו מההתרחשויות בקיבוץ, מבחינתו מרגע שהתחילו בהפרטה, בגדו בערכיו ומכאן והלאה אין משמעות מה תהיה עומקה של הפרטה זו.

בערוב ימיו פקדו את אבא בעיות בריאות שונות. בשלב כלשהו החלטנו שאבא לא ינהג יותר, אך כיוון שהוא המשיך לעבוד בחוץ הפכנו לנהגים מסורים.

בגיל +80 יצא אבא לפנסיה, וזה גם היה השלב בו איבד את העניין האמיתי בחיים, הוא אובחן כחולה בפרקינסון והתמקד בעיקר בניסיון לשמור על בריאותו וצלילותו.

בחצי השנה האחרונה הוא התדרדר משבוע לשבוע והפך לסיעודי. ניסינו – אימא, אנחנו והנכדים, כמיטב יכולתנו לאפשר לו איכות חיים עד הרגע האחרון בעזרתה של סאומיה המדהימה.

כפי שביקש, הוא נפטר בביתו, בשלווה, ישן לתוך המוות.

תודה לכל מי שתמך ותומך בנו בזמנים אלו.

אפתח בשיחה קצרה שניהלנו עם ראובן לפני כחודשיים, כאשר ניתן היה עדיין מדי פעם להבין את דבריו. הוא היה ישנוני ומבולבל לצד רגעי ערנות ותפקוד קל.

במפגש נכחו נעה, לילך דדי ואנוכי.

ראובן: מתי ההלוויה?

לילך: של מי?

ראובן: שלי

אני: איך אתה רוצה שתהיה ההלוויה?

ראובן: שההלוויה תהיה צנועה וכל מי שרוצה להגיד משהו מוזמן לעשות זאת.

אני: מה היית רוצה שיאמרו בשמך?

ראובן: שאני שמח שאני מת מוות של נחת ושל שלווה ושקידמתם את השקט והשלווה בכל האמצעים האנושיים ,הטכנולוגים והאמצעים מונעי כאב ומקווה שכל אוהבי יזכו לשלווה הזאת וליחס שאני מקבל.

וראובן מוסיף: הייתי מספיק ישנוני כדי להיות מספיק ערני עכשיו. הייתי חלק מהזמן נוכח נפקד.

והוא הוסיף ואמר: אין גבול ברור בין חיים למוות וחלק ממני מת וחלק נשאר חי בשביל האחרים ולכן מנסה לשתף פעולה עם הרצון שלכם שאחיה, למרות שהשלמתי עם המוות שכבר בפתח ומוכן לבואו ללא פחד.

ולאחר הפסקה קלה שואל: אם קר לי זה אומר שאני מת או חי?

אני מעוניין לומר מספר דברים מנקודת מבט אישית ומקצועית על ראובן היקר והאהוב:

למעלה מ35 שנים מאז שכף רגלי דרכה לראשונה בביתם החם והקסום של ראובן ונועה. אני חייב להזהיר אתכם שזה ממכר ולא ניתן לוותר על כך כבר לאחר מפגש אחד. התחושה שהם נתנו תמיד זו תחושת בית, שאתה מרכז העולם, התפעלות מהכוחות שטמונים בך, מאור הפנים הבלתי אמצעי. אתה רואה זוגיות משלימה והבנה שהזיווג הזה מייצר מכפלת כח שמוקרנת אל הסביבה. אני מוקיר תודה על האנושיות הנשגבת, הערכיות המרשימה, המידות הטובות וטוב הלב שפעפע מהם אלי, למשפחה ולכל אדם באשר הוא.

יצא לי נוכח בטיפולים של ראובן ולראות אותו בפעולה.

קשה להעביר את האווירה הייחודית של הנוכחות של ראובן בחדר הטיפולים. הסיפורים על רב האמן המהפנט מילטון אריקסון, גישתו המבנית של סלבדור מינושין, והברק בעיניים של שרלוק הולמס יכולים לתת לכם רמז.

ראובן נתן למטופל תחושה שהוא בבית ואהוב ובאותו הזמן, שאין דבר כזה שאין דבר כזה ותימצא הדרך ההיפנוטית מערכתית בלשית לחולל את השינוי המיוחל שיאפשר את הנתיב להקלה על סבלו.

מחקרים ומטפלים רבים מעידים כי כח הריפוי טמון בהיות האדם מובן. נשמע פשוט אבל זו האמנות המרכזית של מי שעוסק בטיפול הנפשי. לעיתים נראה לי שמרוב שמתעסקים כיום בטכניקות ובכלים טיפוליים שוכחים את המהות הזאת.

ראובן לא שכח אותה והצליח בדרך ההקשבה הייחודית והיצירתית שלו לגעת במטופל שחש שהוא סוף סוף מובן. לעיתים המטופל או המודרך גלגל עיניים בפליאה כאילו שואל: איך לעזאזל אתה יודע את מה שאני מסרב להכיר בתוך עצמי.

בהיות האדם מובן הכוונה שהמטפל מצליח להבין את נקודת המבט האישית הסובייקטיבית של המטופל ומאפשר לו לצאת ממעגל הכפייתיות החזרתית בה הוא כבול כאילו אין לו אפשרות בחירה.

דוגמאות רבות לכך ניתן לקרוא בספר שכתבו על משנתו תלמידותיו הפסיכולוגיות שירלי גילוץ ועדי מאנע: "אין דבר כזה שאין דבר כזה".

ראובן היה אמן שילוב גישות ובמובן הזה ניתן לראותו כמטפל אינטגרטיבי בעל שאר רוח הוא אהב לראות עולמות חדשים ולתור אחר מאכלים חדשים וכך גם גילה סקרנות למצוא את הייחודיות, הטעם, הניחוח והמראה הייחודי של כל מקרה. פעולתו הייתה אינטואיטיבית במובן העמוק של המילה וצפנה בחובה את עולם הידע והרגש, את תפיסת עולמו שנתגבשה בהתבוננות מעמיקה על זולתו.

כשהיה בן 80 ועדיין במלוא כוחו כמטפל ומדריך הזמנו את ראובן לישיבת צוות של השרות הפסיכולוגי חינוכי כדי להוקיר את פועלו וללמוד על תפיסת עולמו הייחודית.

הוא תאר לנו את קורות חייו המקצועיים ואמר שאהבתו לתחום מדעי ההתנהגות החלה בהיותו מדריך בשומר הצעיר בגיל 15 שם הוקסם מלימודי פסיכולוגיה מעמיקים שהיה שותף להם בגבעת חביבה. אחרי שנים של עבודות כרועה בקר, לולן , נוטע ועוד כמה תפקידים שזימן לו הקיבוץ, נפגעה שמיעתו במלחמת ששת הימים והוא הוכר כנכה צה"ל, מה שנתן לו את ההזדמנות והדחיפה ללמוד את מה שאהב: מדעי ההתנהגות.

בעת לימודיו המרצה שלו לסוציולוגיה נהרגה בתאונת דרכים והוא התבקש ע"י האוניברסיטה למלא את מקומה. כך מצא עצמו בשנה שניה ללימודיו גם כסטודנט וגם כמרצה לסוציולוגיה. יכולתו המופלאה לעמוד מול קהל ולהרצות בצורה מרתקת ליוותה אותו לאורך כל חייו.

כבר לאחר שנה של למידה לקח אותו פרופסור קאופמן תחת חסותו ואישר לו להתחיל לטפל תוך למידה והדרכה. המסר שלו נחקק בראובן והיווה מצפן בטיפוליו: "אנשים באים אליך כדי שתעזור להם לעשות שינוי". בהמשך שלח אותו קאופמן להתמחות אצל אחד המטפלים המשפחתיים הידועים בעולם, סלבדור מינושין, בארצות הברית. ראובן חי בביתו חצי שנה, למד ממנו, קרא בשקיקה את כתביו ורבים מהספרים בספריה שלו, פגש את גדולי המטפלים המשפחתיים: היילי, וואלצביק ופיש, קלואיק מיידנק ועוד. בנוסף גמע לקרבו את כתביו הרבים והמכוננים של גדול המהפנטים ומחוללי השינוי מילטון אריקסון ובהחלט ניתן לראות בראובן שהוא אחד ממשיכי דרכו. הוא הפך לאחד המעצבים של תורת הטיפול המשפחתי בארץ.

כששאלנו את ראובן כיצד עוצבה השקפת עולמו, הוא הצביע על קריקטורה מהספר מבוא לפסיכולוגיה של הילגרד שם רואים שיח בין 2 עכברים כשעכבר אחד אומר לשני: הצלחתי לאלף את הנסיין שלי. כשאני לוחץ 6 פעמים על הדוושה הוא נותן לי אוכל.

היו שקראו לו ראובן והטנדרים, כי הזמין למפגשים הטיפוליים שלו את כל מי שקשור לבעיה ולעיתים היה מדובר בעשרות אנשים שהגיעו בטנדרים לטיפול בתחנה... הוא ליווה קיבוצים רבים וההתערבות המערכתית הייתה בולטת שם במיוחד ועוררה הדים שעד היום מדברים עליהם.

כששאלתי אותו מה התכונות שמאפיינות פסיכולוג, מטפל בעל שיעור קומה הוא ענה:

ענווה, לדעת כמטפל שאתה לא יודע כלום ולהיות נכון להיות מופתע עם נימה של התעניינות ולא של בהלה. להיות מומחה בלשאול שאלות ולא לקפוץ מיד לתת תשובות, כלומר להיות בעמדה סקרנית.

וחשוב מאד להיות מטפל אמיץ, לא לפחד כלל כמו שלימד אותו מינושין, לא לעשות את הדבר הברור מאליו ולחפש דרכים לנער את המוכר ולהבין שאין דבר כזה שאין דבר כזה.

תחסר לי ולכולנו מאד, אבל אתה חקוק עמוק בנפשנו.

מתוך מכתב שכתבתי לראובן ביוני 2019, לאחר פגישת הטיפול האחרונה שלנו, טיפול שהסתיים עקב מחלתו:

"ביום אחד בשנת 2002 ישבתי עם בן זוגי, נבוכה, מהססת וחוששת, בחדר ההמתנה בתחנת "תלם" באר שבע. יצאת אלינו מהחדר, קצת כפוף וכלל לא מאיים, וכשהתיישבנו שאלת בעיניים טובות, איך אוכל לעזור לכם? דמעה נקוותה בקצה עיני. לא הייתי רגילה להיות בצד הנעזר. כעבור מספר פגישות ביקשתי להמשיך להפגש אתך לבד. מאד לא אהבת את הרעיון וממש דחית אותו על הסף, אבל איכשהו, בסופו של דבר הסכמת, והבהרת שזה לניסיון.

בכל פגישה נגענו בתחום מצוקה אחר, אני מכבירה פרטים, ואתה מקרב אלי את הכסא, שואל, מקשה, אומר את דברך, ואני יוצאת עם תחושת הקלה ומשימה לעולם שבחוץ. החיים מתחילים לקבל משמעות נוספת, פרטים קטנים נעשים חשובים. לכל פגישה הקדשנו תחום אחר, וכשסיימנו לעבור על כולם, הודעת שמסיימים. אני לא יודעת איך הצלחתי לשכנע אותך להמשיך בכל זאת, ואמרת שוב שזה לניסיון...

לימדת אותי to fake it until you make it, וששינוי בכמות הופך לאט לאט לשינוי באיכות, ושזה וההוא הם רק אירוע ולא פנומנה. והשינוי קרה והפתיע אותי בגודלו.

על קיר המשרד שלי בעבודה תליתי דף קטן מודפס שנתת לי ובו נכתב:

סמוך לפטירתו אמר רבי זוּשָא מאַניפּוֹלי:

בעולם הבא לא ישאלוני: 'מדוע לא היית משה רבנו?'

אלא ישאלו – 'מדוע לא היית זושא?'"

בעלותי למשרדך בתחנה אחזה בי תמיד התרגשות, ידיעה שמשהו חשוב עומד לקרות, ובחוזרי לעבודה והביתה הרגשתי שאני מחייכת אל העולם והעולם מחייך אלי בחזרה. חווית החיים שלי השתנתה, ותמהתי על הקסם הזה שקרה. לא הצלחתי להבין מה אתה עושה, מה אתה חושב שעל פיו אתה פועל, שהדבר המופלא הזה קורה. הלכתי לחפש תשובה בכתובים. שנה ועוד שנה, ברגעים גנובים בין משימות הטיפול בילדים, בלעתי ספרי טיפול ופסיכולוגיה, חיפשתי את הסוד שלך. לא מצאתי אותו. עד היום לא מצאתי אותו. הוא לא כתוב בשום ספר.

המשכת לעזור לי, כפי שהצעת באותה פגישה ראשונה, לאורך כל השנים. בכל שעה של מפגש, למן תחילתה ועד סופה, כל כולך נמצא שם איתי. ותמיד מפתיע בשאלה או באמירה שלא הייתי מצליחה לנחש לעולם, ואשר מצליחות לעורר שינוי, לעזור, לדחוף, להרגיע. מעולם לא דחית פגישה בגלל כנס או מסיבה, טקס או הצגה. כשסיפרתי לך פעם על מאמצים גדולים שעשיתי כדי להגיע לפגישה עם אישה שליוויתי, לאחר שהרכב שלי נתקע באחד המחלפים בדרך, אמרת לי שבמקרים כאלה אתה נוהג בדיוק כך, ואף היו מקרים לא מעטים שעשית הרבה יותר מזה.

היה בך מיזוג של קשיחות ורכות. ושניהם נבעו מרצון אמיתי לעזור. גם כשאמרת דברים שהיה קשה לשמוע, עיניך היו טובות, אכפתיות, שוחרות טוב.

לימדת אותי שאין איזו אמת שאתה יודע, שאינה ידועה למטופל. יש לך השערה, היפותזה, ואתה בודק אותה. אהבת את הדיאלוג, ואהבת את עבודתך כיוון שהיתה כרוכה בדיאלוג מתמיד.

הפלאת להשתמש במטפאורות ובסיפורים. לעיתים דימית התנהגות או סיטואציה מסויימת לאיזשהו סמל או תמונה. והללו היו עשויים להיות חריפים מאד, אפילו מעליבים. אבל תמיד מאד אפקטיביים.

בשנים האחרונות הגיל נתן בי אותותיו ונשענתי עליך בכל כובד משקלי לעזרה בקבלתו. באחד המפגשים חרגת ממנהגך וסיפרת לי קצת על קבלתך שלך את גילך. לימדת אותי אז מהי אצילות.

רציתי להעניק את היופי שקיבלתי ממך, את המתנה הזו – לאחרים. במקביל לעבודתי באוניברסיטה, הלכתי ללמוד ואחר כך לעבוד עם אנשים, בהדרכתך. הזרעים שזרעת בי התפזרו למשפחתי, לחבריי, לעמיתיי ולתלמידי, ומן הסתם הם ממשיכים להתפשט במעגלים שכבר אין לדעתם.

יש הרבה סוגים של אהבה בעולם. הקשר הטיפולי הוא סוג מיוחד, וידעת להעניק ממנו ברוחב לב למטופלים ומודרכים אין ספור. במסירות, בחוכמה ובכישרון נדיר."

יהי זכרך ברוך