בתיה עציון נולדה בתל עדשים להוריה אסתר וזאב ציביון שעלו לארץ בעליה השנייה מרוסיה.
בתיה הייתה הבת הצעירה אחרי שני בנים, ההורים היו חקלאים אביה נפטר בגיל צעיר.
בתיה למדה בתל עדשים והתגייסה לשרת בקריה , היא קיבלה מילגה ולמדה הוראה בלימודי ערב ביפו, היא לימדה ביפו וביהוד .
את משה היא פגשה במעברה, היא לימדה עברית ומשה הגיע כמדריך נוער.
הם נישאו ועברו לגור בגבעתיים - כשזאביק וסמדר נולדו בתיה הייתה בבית.
היא חזרה ללמד רק כשבאו לנירים בשנת 1971, כאן היא לימדה את קבוצות יקינטון, סהר, השחר וקמה .
ועבדה במוסד כמטפלת-מחנכת, בתיה הנהיגה שיטות הוראה יחודיות- שיר כל שבוע, טיולים בקבוצות מעורבות ולקיחת אחריות בנושאים שונים .
היא הייתה מורה של טבע למעשה ,
היא הקריאה את אפרים קישון שגר סמוך אליהם כל יום שישי והכירה את הווית כתיבתו .
היא באה ללמד כל בוקר עם שרלי הכלבה לשמחת כולנו ,בתיה הייתה אישה אהובה ומלאת טוב, היא שרה יפה הייתה אמא מסורה וסבתא אוהבת עד בלי די.
בפנסיה עבדה בקונפקציה והיתה שם מעמודי התווך– היו בה צניעות ופשטות לצד ידענות וחכמה, היא דיברה בעברית מדויקת והייתה בה עמקות ולעיתים עצבות שהיתה מוסתרת כיאות – בתיה הייתה חברה טובה ומאירת פנים לכל אדם כולל פתיחת הלב והבית, היא ומשה חיו בהדדיות מופלאה ממש.
מחלתה ומותו של זאביק לא הותירו לה סיכוי היא נסגרה ונהיתה מרוחקת מהציבור מהטבע מהחברים, מותו של משה הוביל למעשה גם לקץ העצוב ולסוף הקשה של חייה.
תנחומינו למשפחת עציון ולמשפחת הלפרין - לחבריה ולמשפחתה כולה
חיבוק גדול לנכדים מקיבוץ נירים .

בשם קיבוץ נירים יוסי קרמר

אמא יקרה שלי

פעם קראתי שאדם שנפטר ממחלה כמו שלך, בעצם ,מת פעמיים עבור אוהביו. אני רוצה לספר לכם על שתיהן.
המחלה התחילה ברגעים של בלבול, שהפכו את המחשבות ללא בהירות, את התכנסת בתוכך, עד שהגיע שלב שהפסקת לדבר ולהביע דעה ונבלעת בתוך עולם פנימי שלנו לא היתה גישה אליו.
כשזאביק נהרג לא היה ברור לנו, מה הצליח לעבור את מחסום המחלה ומה בכל זאת נתפס.
אבא הרגיש שהוא איבד חברה, ואצלי התהפכו היוצרות ואת שתמיד היית תומכת הפכת לנתמכת, לאט ובאכזריות השכחה לקחה אותך מאיתנו.

אבל לפני השכחה , לפני ההתכנסות מי שהכיר אותך ידע איזו תכונות נהדרות היו לך.
היית אישה מצחיקה עם חוש הומור מתוחכם, כשנמצא אצלך בחזה גושון, קראת לו בשם הראוי “גוש עציון”, לימדת אותי שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם המציאות גם אם היא לא פשוטה דרך ההומור.
גם העברית היוותה עבורך כר למשחקי מילים ושעשוע, אמא ,הצטיינת בכל מה שעשית ועם זאת היית צנועה וביישנית. גינתך תמיד פרחה, אהבת לטייל, לנגן, לשיר, להאזין למוסיקה ולאפות ברוב כשרון, מושבניקית אמיתית!
אהבת ללמד ותלמידיך הרבים אהבו אותך, בעיקר אהבת את המופרעים ביותר.
אהבת את אבא ואותנו ואת הנכדים, את חברותיך אהבת לרקוד ,בקיצור אמא פעם אהבת את החיים.
אנחנו נפרדים ממך היום, ממי שהיית וממי שהמחלה נטלה.
במהלך המחלה, טופלת בנאמנות על ידי שתי מטפלות מסורות ואיכפתיות שאהבו אותך וכנראה הרגישו איזו אישה טובת לב מסתתרת מאחורי השכחה.
עלי למעלה אמא, אבא קורא ומחכה לך שם.

סמדר

בתיהל'ה, אמא, וסבתא יקרה שלנו!

מנסה לאסוף את הרגשות שפורצים מהלב ואת המילים שמתרוצצות לי בראש. נזכרת בך בהגיגייך ובהלצותיך ומיד עולה על שפתי חיוך ואני משתדלת לא לפרוץ בצחוק , כי מלבד כל התכונות הנהדרות בהן ניחנת היה לך חוש הומור מטובל בציניות. המון הגיגים פירות המצאותיך הולכים איתי/ איתנו לאורך כל הדרך. למי שלא הכירך אולי היה קשה להבחין בכך , אבל מי שהכירך ידע זוהי תכונה בולטת שלך.
הבאת אתך שורשיות ארץ ישראלית של מושבניקית מהעמק עם עב־רית מצוחצחת ופלפולי לשון. אהבתי את גישתך לשפה העברית בה טענת שהשפה העברית היא מה שעושים ממנה. כלומר היא גמישה בפי המשתמש, ואין בה טבואים. כמה מתבקש וטבעי היה שתיהני למלא תשבצי היגיון.
אהבת לטייל והכרת את שמות פרחי ארצנו על בורים. על כל פרח וציץ היה לך שיר מתאים ולאורך כל השנים התלוותה אליך גינה מדהימה ומאורגנת אותה טיפחת בעשר אצבעותיך, כולל זו שטי־פחת במוסד החינוכי. תמיד אמרת לי שזו לא חוכמה לשתול שתיל של פרח פורח, צריך להתחיל מאפס, וללוות את תהליך הצמיחה.
המוזיקליות והשירים היו חלק בלתי נפרד ממך וממה שהעברת אלינו: "אוטו אוטו רוצה חיש", "אני ויעלי "שירים שלרוב האנשים אינם מוכרים ואנחנו זכינו להכירם בזכותך ולשיר אתך אינספור פעמים בקאנון של כמה קולות תוך שכולנו מתפוצצים מצחוק בשל הבלבול. משה סיפר לנו שבמהלך השנים אמנם כולם ידעו שהוא רוקד ריקודי עם אבל בעצם את היית הרקדנית המהוללת מבין שני־כם והוא היה זה שתמיד נשרך אחריך. היית חברמנית , גזעית במלוא מובן המילים, אופייך הנאצל הקרין על סביבותיו .
בתיהל'ה! לא יכולתי לבקש חמות יותר מופלאה ממך, כזו שמק־רינה על סביבתה בחוכמתה, צניעותה, נועם הליכותיה, עדינותה ,ורגישותה. מעולם לא שמעתי ממך מילה רעה על איש. הייתה לי הזכות להיות כלתך ולספוג ממך את כל אלה. ריח מאפייך ותבשיליך עדיין עולה באפי .
ביתכם , בית משפחת עציון הפך מיד להיות לי לבית , ולא רק לי .
בזכות המארג האנושי בינך ובין משה והיחס החמים והמקבל ללא שיפוטיות וביקורת, היה ביתכם פתוח לכל מי שרק ביקש, ועם כני־סתו אליכם הרגיש מיד בנוח כבן בית וכחלק מהמקום .
רק מלשמוע את זאביק הקורא לך אמאל'ה היית יכול להינמס. היו ביניכם יחסים מיוחדים של אהבה כבוד והערכה למרות הדמיון וחילוקי הדעות שהיו ביניכם לא פעם .
אני בטוחה שתרצי שנזכור את השנים הטובות הנעימות והמצחיקות ולא את השנים האחרונות שבה המחלה שמה על פניך ארשת של עצבות.
כמה מתאימות לך מילות השיר ....באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל, סוף סוף .
תמיד בוחר ללא היסוס. אתמול, עם קבלת הידיעה העצובה על לכתך, לצד הזיכרונות הרבים שצפו וחזרו אלי מילדותי בנירים ,הרהרתי כיצד זה שאני תמיד בוחר את שאלת אימות הזהות הזאת באופן כה אינטנסיבי?

מסרי ד"ש לכל אהובינו/אהוביך. אני בטוחה שהם כבר ערכו לך קבלת פנים וקיבלו אותך בזרועות פתוחות ומשהל'ה יוצא אתך בריקוד סוער של שיבולת בשדה .
נוחי בשלום על משכבך יקירתנו! אנו מתחייבים להשתדל לשמור על הגחלת ולהמשיך את דרכך ואת דרכו של משה אהובך /אהובנו , כפי שהאמנתם ורציתם.

נאווה

אחת השאלות הנפוצות שניתן לבחור בתהליכי אימות זהות שונים ברשת כיום היא “מי היתה המורה הראשונה שלך”. יש המון אפשרויות לבחירה, אבל זאת השאלה תמיד בוחר ללא היסוס. אתמול, עם קבלת הידיעה העצובה על לכתך, לצד הזיכרונות הרבים שצפו וחזרו אלי מילדותי בנירים ,הרהרתי כיצד זה שאני תמיד בוחר את שאלת אימות הזהות הזאת באופן כה אינטנסיבי?
התשובה לשאתה הזאת היא בסופו של דבר פשוטה וקלה. בזכותך בתיה! את היית המורה הראשונה שלנו בילדותנו בקיבוץ לפני כחמישים שנה. אבל היית הרבה יותר מעוד מורה ראשונה. היית מחנכת ראשונה ודמות חינוכית שהשפיעה על ילדותנו וגם על עיצובנו כאנשים בוגרים ולכן, נראה לי מאוד טבעי שאני משייך אותך לתהליך אימות ה”זהות” שלי. יש לך הרי חלק כל חשוב ומשמעותי בזהות של כולנו .
אז הגענו כמעט כולנו היום, ילדי קבוצת “השחר”, ילידי 1966-1967, לחלוק לך כבוד אחרון ולהגיד לך תודה. תודה על הזיכרונות המתוקים שהותרת בנו. על הרגישות, האכפתיות, החכמה ובעיקר האהבה שבה ניווטת את דרכנו בשנים כל כך חשובות של ילדותנו .על רגעים ושעות וימים קסומים שנצרבו בזיכרוננו מהשיעורים בכיתה שבבית הילדים, במקלט, בטיולים בשדות המוריקים של נירים והמון חוויות שחווינו אתך כילדים


“ולפעמים שריד של ריח
או צליל וכר או קצה מילה
משיב אלייך גן פורח
מחזיר אל קו ההתחלה
ושוב אתה חולם כילד
ושוב אתה תמים כאז
אתה נזכר בכל התכלת
הכל נשמר דבר לא גז”
נוחי על משכבך בשלום מורה ומחנכת אהובה שלנו
אף פעם לא נשכח אותך,

חובב שמי

סבתא

כבר הרבה זמן שאת לא כ"כ איתנו. כבר הרבה זמן שאין כ"כ עם מי לדבר. ז''א יש עם מי לדבר השאלה היא מה באמת את מבינה או מפנימה. מה את מרגישה וחושבת? לזה אין תשובה.

פתאום כשאת באמת לא פה, מתחילים לעלות הזכרונות...
איך כמעט סבא שלח אותך לבד איתי ועם עומר לבלגיה לטיול בר מצווה ואיך כל יום היית הראשונה להגיד שאת רעבה ואחרי שני ביסים להגיד- "אויש אני מילאה".
אני זוכר ארוחות ערב במוצש עם ההלפרינים. תפריט כמעט קבוע שנע בין מאפה ממולא תפו"א שקראת לו קניש, פסטה ברוטב אדום עם מלא גמבות, פירה עם בצל וירקות חמוצים. בסוף הייתה עוגת קרמבו או שוקולד פרה- שתמיד כלל וויכוח למי הולכת הפרה הגדולה. ואחרי ארוחה טובה, היינו נטרקים על הספות שלכם שהיו הכי נוחות בעולם. היה כעס גדול כשקניתם את הספות החדשות, הרבה פחות נוחות לשנצ..
באותן ארוחות ערב, היית דואגת להקליט לנו מבעוד מועד (פעם זה היה עיניין שצריך לתזמן ולהתכונן אליו) את תוכנית המתיחות GAGS JUST FOR LAUGHS. והיינו יושבים וצופים בה ומתפוצצים מצחוק!

אני חושב שהחיכוך הכי גדול שלנו היה סביב נושא מאוד רגיש עבורי. אפעם לא הייתה לכם שוקולית בבית! היית מכינה לנו שוקו עם קקאו וסוכר במקום עם שוקולית ולי היו סטנדרטים גבוהים בשוקו. עם השנים עברתי לשתות קפה ויישרנו את ההדורים..

את לימדת אותנו איך שרים בקנון. אני ויעלי זהו השיר הנצחי שישאר איתנו לעד. אני לא חושב שאי פעם הצלחנו לשיר אותו בלי לצחוק בשלב כלשהו בשיר. ואני לא אשכח איך בצניעותך הרבה, פרשת מהמקלה של המועצה וכדי שלא יעשו לך מסיבת פרידה או איזה טקס הוקרה, פשוט נעלמת להם בלי להודיע. בסוף עלו עלייך אם אני זוכר נכון ואכן הביכו והוקירו אותך.

סבתא, היית חדה ושנונה ברמות. מאוד צנועה ושקטה לכן אני חושב שלא הרבה נחשפו לצד הזה שלך אבל מי שכן, הבין כמה את חכמה גם בבדיחות וגם בעוקצניות והשליפה המהירה. דוגמה טובה לזה היא הביטוי "בעזרת השן" שנתבע כבר לפני שנים רבות ועדיין שימושי אצלנו במשפחה. זאת לאחר שאחת השיניים של סבא נמצאה בסלט שהוא חתך וסבתא קישרה את הביטוי בצורה מדוייקת באחד המשפטים בשיחה תוך כדי. וכשסמדר התקשרה לשאול מה עם הבנות בטיול בת המצווה שלהן ענית לה "סתמי" בטענה שזאת המילה הכי נפוצה ושימושית בימים האחרונים.
וכשסבא הביא את המכונית של "מסרשמיט" (מכונית קטנה עם שלושה גלגלים בצורה של קבינה של מטוס) אמרת לו מיד שיחזיר אותה כי זה לא בטיחותי והיא צופרת כמו פלוץ של זבוב.

לא נשכח את המופעים שאת וסבא עשיתם לנו בתיאטרון בובות המאולתר שלכם- משחקים במגמדים שאחד הוא הראש והידיים והשני עושה את הרגלים. ובעיקר את המופע המפורסם שפוצץ לאחר שאגת ה"ערב טוב!!"

תמיד שמענו סיפורים על איזה מורה טובה וסבלנית היית. שידעת לעזור גם לאלו שפחות הצליחו וידעת איך להגיע לכל אחד ואחד באופן אישי. היית אשת חינוך אמיתית וכך גם אני זוכר אותך ואת סבא בבית תמיד משחקים במשחקי שולחן של חשיבה, או עם ספר או פותרים תשחצים.

אני זוכר אותך מתחילה לדעוך לאט לאט, מתבלבלת לפעמים ומדברת שטויות. לדעתי זה שלב מאוד קשה, להבין שאתה מתחיל להיות כבר מבולבל אבל עדיין מודע לסיטואציה ואת תמיד שידרת קלילות וניסית לצאת מזה בהומור. באמת השנים האחרונות שלך היו פחות זוהרות וכבר לא בדיוק היית איתנו. זו סיוטאציה לא נעימה, אבל מבטיחים לזכור אותך כמו שהיית בזמנים הטובים- מצחיקה, חכמה ושנונה!

אז סבתא, נוחי על משכבך בשלום.
אוהבים אותך המון! תמסרי שם דש לכולם. 

גיל