עמליה נולדה בתל אביב ב 9.1.1933 כי עדיין לא היה בית חוולים ברחובות, להוריה עליזה ויונה ברנובר, אביה היה בנאי ולימים קבלן בניה, לעמליה היו שתי אחיות. היא גדלה ולמדה ברחובות ,יזהר סמילנסקי היה מורה שלה והיא הייתה חברת השומר הצעיר והייתה בגרעין לקיבוץ להב.
את מיקס מנירים היא הכירה בשומריה השנייה בחיפה, ועברה לנירים, עבדה בחינוך ויצאה ללמוד הוראה בסמינר הקיבוצים כשעפרה הייתה בת שנתיים.
היא לימדה וניהלה את בית הספר בנירים והייתה בראש וראשונה מחנכת של קבוצת ערבה, גולן ויסעור.
עמליה עברה ללמד במעלה הבשור והמשיכה ללמד היסטוריה ,מקרא ולשון – אך לפני הכול הייתה מחנכת שראתה בכל ילד עולם שלם ואהבה את הילדים כאילו היו הילדים שלה .
עמליה מיקס עפרה אסנת וגדי יצאו לשליחות בזמביה בין השונים 1970-1972 שם עמליה הסיעה את הילדים שלה לבית הספר ואפילו התנדבה ללמד בבית ספר מקומי שבו למדה לבשל נהדר, לפני שנסעו לדברי מיקס לא ידעה אפילו לטגן חביתה .
עם פרישתה מההוראה הפכה להיות עורכת עלון, הייתה מזכירת קיבוץ וארגנה חגים בנירים.
פעמיים נסעה עמליה ללמד עברית בברית המועצות ברוסטוב על הדון ובסנט פטרסבורג, היא לימדה עולים מאתיופיה במועצה ולימדה עולים תמיד, עמליה הייתה רעיה ושותפה אמיתית ואוהבת למיקס, אמא נהדרת לעפרה אסנת וגדי, סבתא למופת כזאת שהייתה מוכנה לתת את הכול לאור, מאיה וגיל, רותם רוית וכרמל, שקד ליבי ואופק, לעמליה ולמיקס יש נינים – והם תמיד היוו בית מחבק ואוהב לכל המשפחה, היו למשפחת ירקוני מאומצים רבים שחשו בני בית וישנם ילדים רבים שהרגישו שמיקס ועמליה הם גם הסבא והסבתא שלהם.
עמליה אהבה לטייל אהבה טבע פרחים וחיות ויותר מהכול כולנו זוכרים את הימים שבהם בישלה לכולם אוכל סיני נהדר, ימים שהיו ימי חג בחדר האוכל היא היתה אדם מעורב ואכפתי בחיי הקיבוץ.
היא תחסר לכולנו ובעיקר למשפחה היפה והמלוכדת שהקימה עם מיקס.
כולנו משתתפים בצערה העמוק של המשפחה,

יוסי קרמר

עמליוש סבתא היקרה ואהובה

אני מקוה שזה לא יהיה ארוך מידי כדי לתת לך לנוח מנוחת עולמים אמיתית. שונה מהמצב שהיית בו לאחרונה, במעין מנוחה חסרת מנוח.
אומרים שאוכל זה מנחם אז אני אדבר דרך האוכל ככה שגם אם זה יגרה אצלכם את הרעב. עוד מעט תהיה ארוחת צהריים.
בדרך כלל בתכניות בישול בפריים טיים, יש את כל המתמודדים עם הסבתא המרוקאית ואיך שהיא ידעה לבשל. אז אני יכול לומר שהבישולים שלך היו יוצאים מגדר הרגיל .
אני לא יודע מי זוכר אבל פעם כשעוד היינו קיבוץ שיתופי. הייתי מחכה ליום שיהיה בו ארוחה סינית שאת היית מכינה לכל הקיבוץ .רק לפני חודש בערך, כשהמצב התדרדר ואכלנו אצלכם. דיברנו שוב על הקציצות ברוטב אננס שלך ושהמתכון נמצא בספר המתכונים שלך (מבטיח לאתר ולנסות).
את מרק הקנעיידלך אני מאמין שאפילו עם מתכון לא נצליח לשחזר כמו שאת היית עושה, זה סוד שילך ביחד איתך, למרות שיש עוד אפשרות - כי כשסבתא חזרה מהאשפוז הראשון. סבא שתמיד כל כך דאג לה במסירות החליט שהוא מכין את המרק. סבתא את ישבת בכורסא וחילקת לו הוראות מפורטות והוא הכין אפילו את הקנייעדלך בעצמו תדעי שאחד הדברים שהכי זכורים לי מהילדות זה שהיינו מגיעים אני אור ומאיה לישון אצלכם בין שישי לשבת. משותוללים עד בלי די ואוכלים בבוקר ארוחת בוקר של מלכים. אני מאושר שהילדים שלי זכו גם להנות מהאושר הזה של להגיע בשבת בבוקר ולקפוץ ולהשתולל אצלכם. ולראות אותך יושבת ופשוט נהנת מהאנרגיות שלהם לא משנה כמה בלאגן או רעש הם עשו.
הנוכחות שלך עבור עידית והילדים היא משהו שלא יסולה בפז.
את ועידית פיתחתן קשר חזק ועמוק עם המון כנות. תמיד נזכור אותך איתנו חדה, רהוטה, לא מסתירה את מה שחושבת בין אם זה בלהגיד או שהפרצוף מסגיר, מתעניינת ואוהבת, לא מאפשרת לעוצמך ולנו שיעברו כמה ימים בלי שניפגש ותתעדכני במצבנו.
עכשיו סבא יתחיל לפתוח פער של יותר משנה בינו לבינך ואנחנו נהיה שם איתו לשמור עליו ולדאוג שימשיך לעשות את כל הדברים שהוא אוהב.
אוהב אותך המון.

רותם

אמא היקרה והאהובה, היית לנו דוגמא ומופת. את ואבא אבא ואת ,משלימים אחד את השניה ומושלמים יחד.
חיית חיים מלאי עשייה, נתינה, שירות לקבוץ שלך ולכל הסובבים אותך .
חינכת דורות של ילדים כמו שאומרים, ויש מהם שאומרים שהיית המורה הכי טובה שהיתה להם.
חינכת אותנו לאהבת הטבע, והצומח (לדומם, המדבר והארכיאולוגיה לא כל כך התחברנו, אבל אי אפשר להצליח בהכל) ובזוכות אהבת הגינון שלך הפכנו כולנו לחקלאים, בצורה זו או אחרת.
כשנסענו לזמביה נאלצת ללמוד לבשל ועשית זאת בגדול!! כשחזורת לקבוץ היית מבשלת ארוחות מיוחדות לקבוץ שלם ואף העברת אלינו את אהבת הבישול, אותה אנו מיישמים להנאת משפחותינו.
תמיד שמה אחרים לפני עצמך ומתנצלת על שהיית לטורח על מיושהו. כל כך מתחשבת, צנועה, לא נדחפת ועם זאת סלע של יציבות ובטחון, אדם עם רגליים על הקרקע שלא נבהל אפילו מטילים מרוצועת עזה.
כל כך מתחשבת שאפילו נתת לנו זמן קצר להיפרד ממך ויותר מזה ,חסכת לך ולנו סבל בל יתואר.
תחסרי לנו מאד. אוהבים ומתגעגעים.

עופרה

אמנם לחלקנו כבר יש נכדים, אבל בשביל עמליה תמיד היינו קבוצת 'אשל.'
בשנת 1960 היינו כשניים עשר ילדים בכיתה ב' כשעמליה הגיעה ותפסה את מקומה של אביבה כמורה לצד טצי המטפלת.
השם 'אשל' ניתן לקבוצה, שהתחילה את דרכה באותו בית שהיום הוא הסטודיו שלי, אולי על שום האשל הענק שבכניסה. אבל גם בזה אני כבר לא בטוח.
עמליה לא ראתה את עצמה כתאורטיקנית של חינוך ולא נשאה נאומים בכיתה - היא פשוט לימדה. היא דיברה איתנו בגובה עיניה שלה, כדבר עם אנשים קטנים .
עמליה אהבה טבע וטיולים וזה היה חלק חשוב מנושאי הלימודים .בתקופתה הכרנו כל ציפור, כל פרח וכל פרפר. לקיבוץ תמיד הייתה גדר, אבל הטיולים אז היו לא רק בתוכה. הכרנו את השדות, הפרדסים והמטעים וביקרנו בכל הענפים. כחלק מאותה אהבת טבע גם יצרנו בחומרים מהטבע: ציורי ציפורים מגזרי נוצות צבעוניות ,נופים מקני קש וכמובן מחרוזות מזרעים שחוברו בחוטי אלפקה .
ל'חברת הילדים' שכללה אותנו וקבוצות גיל אחרות היה גם משק–חי עם טווסים, עם פרץ החמור, בוקי התיש - שהפך בלילה אחד לקומזיץ של צעירי הקיבוץ, וגן ירק שגם בהם השקיעה עמליה מאומצים רבים כחלק מהחינוך שלנו כחקלאי העתיד.
למדנו בשיטת הנושאים: פעם למשל היה זה נושא 'האש', שבו הורשנו להדליק אש בעצמנו. או 'הדבורה והפרח' שכלל כוורת בכיתה עם מוצא מהחלון החוצה וגם לא מעט עקיצות – היה כיף ואנחנו התרשמנו שעמליה מבינה כמעט בכל נושא שבעולם.
עמליה הזכירה בכיתה ענייני אקטואליה. בכיתה שלה היה כבוד גדול לבן גוריון ואשכול והכרנו בשמותיהם את אלופי צהל וידענו את שמו כל מטוס. שמענו בה לראשונה בחיינו שנאצר, העמלק של אותם ימים, הוא בעצם מנהיג חכם ושהערבים שמעבר לגבול הם בעצם די מסכנים. וכמובן, עסקנו רבות בהיסטוריה המפוארת של קיבוץ נירים שהיה אז מרכז המדינה - אם לא העולם כולו.
כשנולדה אסנת הוזמנו, כל הילדים, לחזות בהנקה על מרפסת בית התינוקות במקום שהיום הוא ארכיון. אולי היא שמחה לראות אותנו, אולי זו הייתה מחווה של שבירת דיסטאנס, אבל תודו שהיום אין מורות כאלה .
תודה לך עמליה המורה בשם כל הילדים מקבוצת 'אשל'

ארנון אבני

סבתא עמליה אהובה שלנו,

מהרגע שאנחנו זוכרים את עצמנו, את וסבא מיקס הייתם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו ומהילדות שלנו .
רק כשגדלנו הבנו, שהקשר שלנו איתך ועם סבא הוא לא קשר מובן מאליו.
שלא כל נכד או נכדה מחכים לחזור מהלימודים ולקפוץ לאכול רגע ארוחת צהריים שסבתא הכינה במיוחד עבורם לפני שמגיעים למרכזון, שהם לא ממהרים ביום שבת בבוקר להכין קניידלך עם סבתא ולבשל איתה יחד לארוחה המשפחתית בערב, להשתוקק לשיחות עם הסבתא ולדבר על הכל .
את היית הסבתא הזו, שאם רוצים לשמוע את האמת בנושא מסויים ,אין אדם שמתאים יותר ממך .
היית ותישארי תמיד חלק משמעותי מהחיים שלנו .
ולעולם, מה שאת ומי שאת עבורנו לא ישתנה .
אנחנו אוהבים אותך כל כך ותמיד נמשיך להתגעגע.

שקד אופק וליבי