גילה שילה בת למרתה ויצחק חלוצים אנשי גדוד העבודה ממיסדי תל יוסף.
גילה נולדה בשנת 1926 בבית חולים של חלוצים, ליד מעין חרוד, צריף אחד ליולדות והאחרים לחולי קדחת ומחלות אחרות. זה היה בית החולים של העמק.
לימים נפטר אביה היא חיה מספר שנים בחפציבה ועברה עם אמא למשמר העמק .
גילה היא גם מקבוצת חבצלת במוסד שומריה . מאמה ומהמוסד רכשה את אהבתה הגדולה לכל צמח, לכל ציפור , לכל חי שראתה מסביב. גם את אהבתה הגדולה לספרות, ותרבות ואת אמונתה ברעיון הקיבוצי.
גילה הדריכה בשומר הצעיר שם פגשה את קובי בעלה הראשון היא חיתה מספר שנים בשובל הגיעה לנירים וכאן נולדה רוני. לאחר פרדתה מקובי בנתה בית לכל חייה עם סולו בית רווי אהבה, תרבות, חשיבה ערכית ועקרונות קיבוציים. כאן נולדו גם ילדיהם עמוס, רותי, ועודד שהיום הם שבט שילה שבט מרובה נכדים ונינים.
גילה הייתה אישה חכמה ובתבונתה זאת ליוותה את הקיבוץ לאורך כל שנותיו כמורה לחינוך מיוחד, כספרנית, כאשת חינוך במעלה הבשור. כמזכירה בתקופה לא פשוטה בה הבנים הראשונים חזרו מהצבא לקיבוץ ופתאום עלו באוויר מילים כמו שנות חופש, נסיעות לחו”ל מושגים שהקיבוץ לא הכיר. גילה התמודדה בתבונה רבה עם אתגרי התקופה.
לכולנו זכורה גילה מהספרייה בה עבדה, יעצה יצרה סטנדרט גבוה מאד של ביקורת. גילה התמידה לעבוד בספריה שנים רבות לאחר יציאתה לגמלאות. הכירה כל ספר ושמרה מכל משמר על אוצרות התרבות שהיו בספריה.
אך מה שחשוב יותר מכל ,גילה לוותה את הקיבוץ כאחת מראשונות השבט האישה הנבונה שבאים אליה לבקש עצה בנושאים רבים, מנושאים אישיים נושאים קיבוציים ועקרוניים ועד לשאלות בהגדרת צמחים והמלצות על קריאת ספרים.
גילה בת למשפחת חלוצים , המשיכה במעשי החלוציות בחיים בנגב ליד הרצועה , במקום שלימים נקרא העוטף. גילה שהקימה עם חיים שבט בישראל הלכה מאיתנו והשאירה חותם גדול בקיבוץ נירים קיבוץ וקהילה שהיא אחת מטובי היוצרים שלה.
לסולו לבנים, לנכדים ולכל המשפחה. משפחת נירים חסרה היום דמות שהיא מלב ליבו הפועם של הקיבוץ . ננצור את זכרונה באהבה וביראת כבוד.
יוסי קרמר
בשקט, בשלווה ובצנעה / גלי
אתמול ברבע לתשע בערב, גילה נפטרה כשליד מיטתה עומדים סולו, רותי, יומי העוזרת הפיליפינית ואני. גילה במותה כמו בחייה, נפרדה מאיתנו בשקט, בשלווה ובצנעה.
ממש מות נשיקה.
אין אדם שמגיע לו להיפרד מהחיים באופן כזה יותר מגילה.
בשבילי הייתה גילה כפינת יקר בחיק הר החיים המורכבים. גילה הייתה אשת העמק ואני רוצה להיפרד ממנה בשירו של זרובבל גלעד איש עין חרוד:
פינת יקר בחיק ההר,
נווה-ילדות.
שם ברושים ירכינו ראש
מעברים
ואיקליפטוסים ירונו בחורשה.
אני חולם פה והוזה:
ערבות פורשות נופן
על פני המים המפכים:
רצי זהב קלים מתגלגלים.
מתגלגלים...
וילד רץ לצוד את הגלים.
פינת יקר בחיק ההר.
נווה ילדות --
תקפוני געגועים!