חברת גדוד ניר, ממיסדות הקיבוץ, מראשוני המתישבים בנגב. כשאומרים זאת על שושנה אלו לא מליצות אלה מילים של אמת.

שושנה התל אביבית ששמה על פי אגדות המקום נקרא על שם המהפכנית הידועה רוזה לוקסנבורג
היתה חברת השומר הצעיר היתה חברת גרעין ניר הגרעין המיסד של קיבוץ נירים וחייתה את רוב שנותיה , כאן על אדמתו אדמת הנגב המערבי שבן זוגה דובון הפריח בו פלחה לתפארת.
פה גידלה גם את שתי הבנות יעל ונירית. והייתה גננת מהראשונות שחינכו ילדים קטנים באוויר הנגב. היתה מורה לתנך במעלה הבשור ושימשה בתפקידי חינוך נוספים.
לא סתם חינוך. חינוך משותף בו המחנכים ראו עצמם כיוצרים אדם חדש שיכונן את גלגלי המהפכה. שושנה הייתה ללא ספק חלק מדור מחנכים זה.
היא מילאה תפקידים רבים לכל אורך שנות חייה בנירים ביניהם הייתה פעמיים מזכירת הקיבוץ. עם כל המשפחה הם היו שליחי התנועה באוסטרליה שליחות שרשמיה ליוו את שושנה שנים רבות לאחר סיומה.
אך לרבים היא זכורה כשושנה הספרנית, זו שהקפידה מאד על איך נכנסים לספרית הילדים , איך שומרים על השקט, לא נכנסים לספריה יחפים ועל כך שלא שורקים בשום פנים ואופן בספריה.
שינוי אורחות החיים הקשה על שושנה מאד כשחשה שעליה לשנות אמונות ודעות מרובות שנים לא קל היה לה הדבר.
את חייה סיימה בנגב הרחוק בירוחם בקרבת משפחה אוהבת.
כאן תיזכר שושנה כמייסדת, מחנכת השייכת לדור הוותיקים בני העלמות.
יהיה זכרה צרור בזיכרונות נירים.

יוסי קרמר

סבתא שלי, שושנה אגמון, נפטרה היום, השכם בבוקר

היא הייתה מאחרוני הדור בקיבוץ נירים, שאותו הקימה. גננת, מורה, מלווה מקצועית מטעם הקיבוץ הארצי, שליחת השומר הצעיר באוסטרליה,
ספרנית, פלמ"חניקית, רעיה ואם.בשבילי, היא קודם כל מופת של יושרה ואומץ. לפעמים עד נוקשות.
אני זוכרת כנערה שדיברנו על הפרטה, והיא אמרה שתעזוב את הקיבוץ כשזה יקרה. היא באמת עשתה את זה. בגיל 90 פלוס היא קמה ועזבה, ואני נפעמתי מהיכולת הזו פשוט לשנות ולהשתנות, לבחור.
בשנים האחרונות היא כבר רצתה מאוד למות, והתקוממה על שאין לה אפשרות מוסדרת לעשות את זה. הגוף המזדקן כבר לא יכל לשאת את הנפש הזו, והיא הייתה מתוסכלת מהמגבלות הפיזיות ומהירידה הקוגניטיבית שהיא חשה בה היטב. היא אהבה גינון, והייתה לה גדר הפטל הכי נהדרת בעולם.
כשכרם שלום התפרק ומסגרות החינוך התדלדלו, הייתי מגיעה לנירים ומבלה אצלה, והיא הייתה מכינה לי טוסט
עם אבוקדו, שזה הדבר הכי טעים ביקום. היא רצתה להיות מועילה, וגם בזקנתה תמיד חיפשה מה לעשות.
בשנים האחרונות היא בעיקר עסקה בתיעוד, ורצתה לשמר את מורשתו של קן תל אביב של השומר הצעיר,
שהיא הייתה רשג"דית שלו, ככל הידוע האשה הראשונה בתפקיד זה. הלוואי שהערכים שלה יחיו בי, ובכל מי שפגש בה
יהי זכרה ברוך

סמדר רגב אגמון

שושנה כפרי אגמון

נולדה ב 22.5.1925- , בתל אביב " הקטנה" למיכאל זיגלבוים ושרה כפרי, בלידתה ניתן לה השם רוזה על שם רוזה לוקסנבורג.
בגיל 12 היא מצטרפת לשומר הצעיר כחניכה, אחר כך היא מדריכה ובסוף גם ראש גדוד, עם חבריה היא יוצאת לתל עמל )ניר-דוד(, שם היא פוגשת את דב סטרבצ'ינסקי, (דובון) ומקימה איתו משפחה.
מתל עמל היא עוברת עם חברי גדוד ניר לבאר יעקב, קבוצה שניה יורדת לגבולות והשלישית עובדת בתל אביב ובנחלת יצחק. ומשם לדנגור.
בשנת 1950 נולדה יעל ובשנת 1954 היא יולדת את נירית במרפאה של נירים, היות ואסור לצאת מהקיבוץ בגלל " מתח ביטחוני" אמא היתה מספרת סיפורים בחסד עליון, וכך שמענו כולנו: בנות, נכדות, נכדים ונינים, על תל אביב הקטנה, על כך שבבית ההורים דיברו רק אידיש, ורק בגיל שלוש כשהלכה לגן, למדה עברית ולימדה את הוריה, שמענו על ההורים שרצו ללכת לבנות את מדינת היהודים בבירוביזאן בברית המועצות, ועל הויכוח שהיה בין אביה לבין מפלגת הפ.ק.פ שכתוצאה ממנו נשארו ברגע האחרון בארץ. וגם שמענו על הטיול לחרמון שאליו יצאו מספר חברי גדוד ניר עם סיום מלחמת העולם השניה - טיול שנגמר בחודש בכלא חצביה שבלבנון , ושמענו על תל עמל, על השבת השחורה, על דנגור, על הפלמ"ח, ועל דרישתו של בן גוריון לשנות את שם המשפחה הלועזי לשם משפחה עברי, שהביאה אותם לבחור בשם המשפחה אגמון.
אמא מילאה בקיבוץ נירים תפקידים רבים, גננת, מורה וספרנית, שתי קדנציות כמזכירת קיבוץ )האחת מהן בתקופת הסנהיסטים הקשה(, ב 1959- יצאה כשליחה של תנועת השומר הצעיר לאוסטרליה ואיתה יצאנו כולנו.
ב 21.1.1992 אבא נפטר על שולחן הניתוחים, אמא תחייה אחריו עוד 28 שנים, בהן תמשיך לטפח את גינת צמחי הבר שלה ושל דובון, תמשיך במסורת לעשות ריבות ולחלק לחבריה בקיבוץ, וכן תוסיף לטייל בעולם, לפעול ולקרוא.
לאורך כל שנות חייה הקיבוץ והחברים בו היו חלק חשוב מחייה. היא נקטה עמדה בסוגיות שעמדו על הפרק, ולקחה חלק בארגון חיי התרבות של הקיבוץ. במיוחד נרתמה לאירועי ה 1 במאי שארגן דובלה מדי שנה. לקראת שנת השישים לקיבוץ הפיקה יחד עם ארנה גל את "מדוע מייללים התנים בנירים", וחלמה להפיק באותה המתכונת את "שיר השלום" שכתב ציקי לקראת שנת ה 70- . את החלום הזה היא כבר לא מימשה.
תהליך השינוי שעבר על הקיבוץ בשנים האחרונות היה קשה עבורה. בגיל 90 החליטה לעזוב את הקיבוץ ולעבור לגור בירוחם לצד משפחתה. המעבר אפשר לאמא ולנו לחיות בקרבה רבה את שנותיה האחרונות.
אמא, שהיתה אישה עצמאית ובעלת עמדה נחרצת כל חייה, רצתה לקבוע בעצמה את המועד והאופן שבו תסיים את חייה. חרה לה מאוד שאין בישראל אפשרות מכובדת לאדם לסיים את חייו כרצונו והיא הקדישה זמן רב ללמידת הנושא. אמא נפטרה (חודש לפני שמלאו לה 95 שנים) בביתה שבועות בודדים לאחר שקיבלה את ההחלטה שהיא מעוניינת למות.

יהיה זכרה ברוך - יעל