הנצחה

דף הבית > הנצחה
 
 
חפש

ציונה תנורי

  • תאריך לידה
  • 29/12/1932 
  • תאריך לידה עברי
  •  
  • תאריך פטירה
  • 23/07/2020 
  • תאריך פטירה עברי
  •  
  • מקום קבורה
  • נירים 

 

דברים שנאמרו בלוויה בשם הקיבוץ


ציונה נולדה בחולון לפני 87 שנים. בהיותה בת 16 הצטרפה לקבוצת הכשרה בכפר מסריק.
בכפר מסריק עבדו. למדו, חיו חיי נעורים התארגנו לגרעין שנקרא גרעין ארזים. וביום שלג אחד בשנת 1950 הגיעו בשלג הגדול לקיבוץ נירים ולא ליעד שנקבע להם.
בנירים הכירה ציונה את מוסה שהיה איש עליה ב’, עסק בהבאת עולים לארץ אבל כפי שהיה אומר “ציונקה” החזירה אותי לנירים.
בנירים נולדו נורית, דרור, טל ונעמה . ציונה זכתה שהם ישארו לצידה בנירים עד יומה האחרון.
ציונה הייתה בעיקר מטפלת תינוקות בזאת עסקה מרבית ימיה , חיתולים, בקבוקים, בריאות , זחילות, המילה הראשונה, הצעד הראשון של עשרות תינוקות היו בידיה האמונות של ציונה וכולנו שגידלנו ילדים בנירים בשנות ה 70 וה 80 נזכרים בה בחיוך ובתודה.
ציונה עבדה גם בקבוצת עופר, בנירית שי , ובמטבח שבישל עבור הילדים, אבל תשאלו מה זוכרים אחרי שנים זוכרים את ציונה מטפלת שגם הכשירה את הדור הבא של מטפלות התינוקות.
ציונה הייתה אשה של בית בזמנים שאיש לא בישל וגודל המטבח היה 60 ס”מ ציונה אפתה עוגות ובישלה מאכלים מבית אמא.
היא הייתה אשה של בית של מלאכות הבית בתקופה שנשים לא היו בבית הן היו נשות הקיבוץ והיא אהבה את כל הקשור בבית כמעט לא יצאה ממנו . מלכאת הסריגה הייתה חביבה עליה במיוחד , היא המשיכה לסרוג עד ימיה האחרונים.
את ציונה ליוותה בשנותיה האחרונות מחלה קשה איתה התמודדה בעזרת המשפחה היא סיימה את חייה בביתה בחייק ילדיה.השאירה אחריה 4 ילדים 11 נכדים ו 12 נינים.
יהיה זכרה צרור בזכרון קהילת נירים

אמא יקרה שלי,

אמא עבדה שנים רבות בבית התינוקות, היה לה ניסיון רב ומגע של קסם על תינוקות שסירבו לאכול או לישון , למדתי להעריך את כישוריה כאשר חן בכורי נולד וישר נכנס למשבצת ה”סרבנים”- לא אכל ולא ישן אבל צרח עם כל הלב לילות ארוכים וקשים, לילה אחד פשוט נשברתי והזעקתי את אמא והיא בפשטות ובטחון לקחה אותו על הידיים הניעה
אותו מצד לצד, לחשה לו משהו באוזן והוא נרדם מיד בשלווה ובנחת מאז ידעתי שתמיד אוכל לסמוך עליה בתקופות הקשות של כל בן ובן.
אמא לא הייתה קיבוצניקית פעילה והרבה פעמים היתה לה ביקורת על הקיבוץ ואפילו איימה ש”אם זה יימשך כך היא חוזרת לחולון”. אבל את הבית והמשפחה אמא אהבה מאוד, כאילו יצרה לה שם עולם ומלואו, היא הייתה מלכת הבית מחלקת הוראות ופקודות ואבא היה ממלא בחריצות וברצון את כל משאלות ליבה. למרות שאז לא היה מקובל לבשל בבית וחדר האוכל סיפק הכל אמא לא ויתרה על המאכלים הטובים והעוגות המצוינות שהכירה בבית הוריה. אני זוכרת איך הרגשתי נפלא כילדה להיכנס הביתה ביום שישי כאשר הוא נקי ומצוחצח ומלא ריח משגע של עוגה.
עם השנים גדלה המשפחה והתרחבה עד שכבר ממש לא היה מספיק מקום לכולם בארוחת השבת המשותפת שעליה ילדינו לא היו מוכנים לוותר (בארון מצד ימין במדף האמצעי היו מונחים השוקולד והקרמבו...).
אמא הייתה גאה מאוד בגינה ובצמחי הסחלבים שטיפחה במרפסת הקטנה ביחד עם אבא.
אני הקמתי משפחה בנירים ליד אמא ואבא והם תמיד היו חלק בלתי נפרד ממשפחה גדולה ורחבה, ביתם תמיד היה פתוח ואוהב עבורי, כשאבא נפטר ואמא אחרי ניתוח קשה שהתסבך, כבר התקשתה לחזור לפעילותה הרגילה, במיוחד כאב הלב לראות אותה בתקופה האחרונה נלחמת בכוחותיה ההולכים ואוזלים.
שלום לך אמא יקרה שלי לפחות עכשיו את כבר לא סובלת, אולי נפגשת שוב עם אבא שכה חסר לך בשנים האחרונות.

נורית

מה אומרים ביום כזה על אמא ?

לצער כולנו השנים האחרונות היו לא פשוטות, אלו היו שנים של סבל רב וכאבים קשים מנשוא. אל מול המציאות האכזרית הזו אמא צריכה הייתה להתמודד יום אחרי יום מבלי שבאמת יכולנו לעזור לה.
ראוי שמה שנזכור יהיה את הדאגה של אמא בתקופת הילדות שלנו, דאגה של אווזה לאפרוחים הקטנים, היא הייתה שם עבורנו לכל דבר ועניין ואת זה לא נשכח.
זיכרון משמעותי המשרטט את תפיסת העולם של אמא וההתנהלות שלה נראה כך : אמא הקדימה את זמן הקיבוץ המתחדש כבר לפני 30 שנה, בשיחות המשפחתיות שלנו בין 4 אחה"צ ל 8 בערב, ( באותם ימים, כידוע, הלכו הילדים ב 8 בערב לישון בבית ילדים), תמיד הטיפה לכך, בשקט ובלי קבצי אקסל אבל עם אמונה ונחישות, ואבא הפלמחניק
המחויב לקיבוץ ועקרונותיו תמיד דאג שהרעיון לא יצבור תאוצה, אמא בשקט ובצנעה שלה זזה אמנם קצת הצידה אבל זכתה שהחלום יתגשם לה לפני כמעט עשור.

דרור תנורי

סבתא שלנו

הזיכרונות מתחילים לעלות וישר מגיעים למחוזות רחוקים של ארוחות ערב משפחתיות של מוצאי שבת. של בישולים של בית שהכנת באהבה גדולה. היו לך מתכונים מסוימים שהיית מפליאה בם-קציצות מטוגנות מבית סבא, פיצות חתוכות לריבועים קטנים שתוך זמן מועט נעלמו כלא היו בצלחת...
לא נשכח את מכשיר ה”דפדפים” שהגיע ביבוא אישי מאחת ממדינות אירופה, את דרך הכנת הוופלים, בו העמדת את סבא לידך למשך זמן רב והדרכת אותו ולא עזבת לרגע.
תמיד חיכינו לטלפון במוצאי שבת, רגע לפני החזרה לצבא, כשאת מהצד השני אומרת בלי לחכות “אתה בא לקחת עוגות” היינו באים ואת היית מעמיסה עלינו מכל טוב, כבודה מתוקה שהייתה מספיקה לכל המחלקה לחצי שבוע לפחות.
רק לדמיין את כמות העוגות שהכנת לנו במשך 12 שנים משותפות של שירות צבאי לארבעתנו ביחד.
אנו זוכרים את הישיבות בדשא כשאת מבקשת שנעשה לך חיקויים של חברי קיבוץ והיית צוחקת עד דמעות, ההערות שלך לסבא סביב השולחן על שילובי האוכל המוזרים שלו.
אנחנו תמיד נזכור את רגעי השמחה והצחוק,את העובדה שגם כשהיית כבר חלשה תמיד דרשת לשלומנו ולמשפחתנו.
אוהבים אותך סבתא שלנו,

חן בועז יובל ועמוס