הנצחה

דף הבית > הנצחה
 
 
חפש

שבע קלגרד

  • תאריך לידה
  • 10/04/1929 
  • תאריך לידה עברי
  •  
  • תאריך פטירה
  • 28/03/2019 
  • תאריך פטירה עברי
  •  
  • מקום קבורה
  • נירים 

חיי
מתוך עבודת שורשים של הנכדים, סבתא מספרת:

שמי שבע זסק, נולדתי בפולין ב – 1929 , בת למשה ורבקה זסק.
גרנו בכפר שנקרא בוזק ליד העיר קובל. להורים הייתה חנות מכולת קטנה שהיה בה הכל. ואבא בנוסף עסק כסוחר עצים לעשיית רפסודות בהן העבירו סחורות על הנהר, אשר הכפר ישב מצדו האחד. מצד השני היה יער אורנים גדול. בכפר היו רק שתי משפחות יהודיות בין האוקראינים. הלימודים היו שם רק עד הכיתה הרביעית, ואת ההמשך למדו בקובל. אני לא הספקתי לעבור לעיר כי הייתה זו תחילת המלחמה ב- 1939 כאשר הגרמנים נכנסו לכפר. פעם ראשונה, שניה, חיפשו נערים צעירים. האח היה בן 17 . בהתחלה הצלחנו להסתיר אותו. בפעם השלישית
הגרמנים היכו את אבא קשות, עד כדי קטיעת הרגל בעקבות זה.
האח הכין לו רגל מעץ. בגלל המצב הקשה ההורים החליטו לעזוב ולהסתתר ביער. אנחנו הילדים יצאנו ראשונים. קבענו מקום מפגש עם ההורים ואח הקטן. הם לא הגיעו. חיפשנו את עקבות רגל העץ- מאז לא יודעים מה קרה להם. כנראה נתפסו על ידי הגרמנים.
נשארנו ארבעה אחים והתחלנו לנדוד. הייתה תקופה קשה. בעיירה נטושה בה היו פרטיזנים, הייתה חווה שבעליה הכירו את ההורים. שם היינו ועזרנו ביום והסתתרנו בלילה. בעל החווה לקח את אחי דרך היערות לעיירה של פרטיזנים. הם הסכימו לקבל אותו בתנאי שיביא נשק, אך בסופו של דבר הצטרפנו גם בלי נשק. שם כבר היה אוכל. היינו שם עד שנת 1944 .
בהמשך גייסו את הפרטיזנים ואח לצבא האדום. רק אחרי המלחמה נודע לנו שהוא נפל באחד הקרבות. אנחנו חזרנו לעיירה ממנה באנו, שהייתה הרוסה לגמרי. עכשיו הרוסים היו שם. גרנו באחד הבתים ההרוסים- שרה ,ישראל ואני. שרה עבדה ופרנסה אני חזרתי ללמוד בבית הספר ליד, וגם טיפלתי בבית, בישלתי.
בסוף המלחמה בשנת 1945 התחלנו להתקדם במטרה להגיע לארץ ישראל.
שלב ראשון עברנו לגרמניה. ישראל נלקח לבית ילדים, ואנחנו גרנו בעיר שהייתה ריכוז של יהודים מפולין, שחיכו לאשרות כניסה לארץ. לריכוזים האלה הגיעו שליחים מהארץ. וכך היה ששליח שהגיע לבית הילדים- זלמן, שהיה נשוי לאסתר זסק- הדודה שלי, חיפש ברשימות ומצא את שמו של ישראל זסק, אימת איתו את שמות ההורים והאחים, ודרכו הגיע גם אלינו, האחיות. זלמן ארגן שנוכל לעבור כולנו יחד. ומבית הילדים עברנו בלילה בתוך משאית צפופה והגענו לצ’כיה. שם היינו כמה ימים ושוב נפרדנו מישראל. אני הייתי בחברת נוער ושם פגשתי את ווקה.
בשנת 1946 התארגנו לעליה בלתי חוקית לארץ. לקחו נשים בהריון, ילדים וזקנים- במחשבה שעם ציבור כזה לא יעזו
לשלוח אותנו בחזרה. את ישראל פגשנו באנייה, וכך עלינו לאנייה אקסודוס- 4,500 איש!! בתנאים קשים מאד, צפופים כמו סרדינים. אם מישהו התהפך כולם איתו. לא היה אוויר. היה ליווי של אוניות מלחמה לאורך כל ההפלגה. ולבסוף כשהגענו לנמל חיפה, הבריטים התנפלו עלינו, ואנחנו השבנו בזריקות קופסאות שימורים ומה שהיה. בסופו של דבר הם השתלטו על ידי גז מדמיע. הורדנו וחולקנו לשלוש אוניות ונשלחנו חזרה לאירופה.
נסענו למרסיי וקיבלנו הוראה לא לרדת. היו סירות לצד האוניה עם אנשי “ הגנה “ שעודדו אותנו וסיפקו אוכל. כך המשכנו ולא נכנענו.
משם הפלגנו להמבורג ושוב נאבקים, שוכבים על הרצפה ונאלצו לגרור אותנו בכוח. נלקחנו ברכבת עם סורגים וליווי חיילים חמושים עד ל “ פנדוב “. ירדנו, נערך רישום, סירבנו לשתף פעולה ומסרנו שמות בדויים והצהרנו שבאנו מישראל. היינו במקום כשנה, גרנו בבלוקים עד העלייה הלגאלית בשנת 1948 . הפעם הגענו לחיפה והיינו שם שבוע. הימים הם ימי מלחמת השחרור. קידמו אותנו שלטים “ אין מעבר , גבול לפניך “! 
מחיפה נשלחנו ליקום, חבורה של 25 איש. גרנו באוהלים, לא כל כך אהבנו את המקום. אחרי שנה הצטרפנו לקיבוץ נירים כהשלמה. בדרך חלק מהחברה ירדו, שבעי נדודים, מלחמה ותנאים קשים...אבל אנחנו נשארנו, הקמנו את ביתנו בנירים, גידלנו משפחה ונולדו יגאל, יורם, תמי ואסנת.
היום , הכי אני אוהבת כשהנכדים באים לבקר!



שבע שלנו


בשנותיה הראשונות בנירים עבדה שבע ברפת עם שיפרון ומוסה. שבע ידעה לחלוב בידיים וגם לאסוף ביצים מהקש
בלול כדי להכין חביתות לחולבי הלילה.
אחר כך עברה לתחום הבישול וגם שם עשתה חייל. על פי התיק בארכיון נשלחה שבע למדרשה בשנת 1965 לקורס
בישול ואפיה ובשנת 76 לקורס בישול ברופין. ותיקי הקיבוץ זוכרים עדיין את הגפילטע-פיש שלה בחגי פסח ההמוניים שהתקיימו בנירים. אז הייתה אוספת סביבה צוות עוזרים וממלאת את הפיילות.
אחרי הבישול והאפייה עברה שבע לעבודה בבית התינוקות עד סיום תקופת 'חובת העבודה' בקיבוץ
אלא שבלי עבודה אי אפשר והיא פנתה ל"נירית" – מועדון התופרות והסורגות. בנוסף לאלה נהגה לצאת פעם בשבוע
להתנדבות עם חברי נווה אשכול בבסיסי צהל שם קיפלו וסידרו את מדי החיילים המדים שיצאו מכביסה. שבע הייתה בכל מקום שהיה צריך בו ידיים טובות וחריצות. שם מצאה תמיד את מקומה. היא לא אהבה לדבר בפני אנשים וגם את סיפורה ההירואי על ההיחלצות מהשואה והעלייה באקסודוס החלה לספר רק לעת זקנה. למרות אותו סיפור שבע לא הייתה אישה מרה וחבריה בקיבוץ זוכרים אותה כאישה שמרבה לחייך.
בתיק ששמה מתנוסס עליו בארכיון אפשר לגלות מלבד הקורסים לבישול והקורס לעברית בשנת 56 גם תפקידים
שונים כמו 'מקשרת הורי חברים', רכזת ועדת הלבשה וחברת ועדת בריאות. לכאורה צריך התיק הזה להסתכם
בשלושה דפים אבל הוא מלא וגדוש והדפדוף בו מספק את ההסבר: כמעט כל הכתוב הם הודעות וברכות על לידות
בנים בנות נכדים ונכדות – החגיגה של חייה

מתוך דברים שנקראו בהלוויה - ארנון אבני