תגדל שבע בת רבקה

ויעלה פועלה.

תתברך בזיכרוננו על צרור מעשיה

בימי חייה.

על המעש שלא הספיקה להשלים

ועל החלומות שנטוו ונמוגו.

על סגותיה הרבות ואף

חולשות אנוש שנגוזו.

מבעד למסך הזמן.

יזהיר זכרה והד חייה

כזוהר הרקיע בליבנו.

מותר האדם הוא הזיכרון

מעבר למחיצות הזמן.

 

צו המשך החיים יצמיח פורקן לכאבנו.

יהיה שלום רב וחיים טובים עלינו

ועל כל ישראל ואמרו אמן.

יהיה זכרה לברכה בתוכנו.

 

 שקית של סריגה.

שקית נילון.

את משאירה לי את השקית ליד מיטתי בבית הילדים.

בתוך השקית יש זוג מסרגות והתחלה של סוודר סרוג.

המסרגות מחוברות בחוט דק שקוף.

תמיד סרגת משהו למישהו.

אמרת לי: אוסילה אני צריכה ללכת לשיחת קיבוץ אשאיר לידך את השקית עם הסריגה. אחרי השיחה אבוא אליך שוב ואקח את הסריגה. בבוקר כשתתעוררי תראי שהשקית איננה ותדעי שהייתי כאן. אצלך.

וכך היה.

תמיד קיימת הבטחות.

באחד מהביקורים האחרונים שלי בבית הסתכלת עלי, לבשתי סוודר. מיששת את הסוודר באצבעותייך הרמת את עינייך אלי ושאלת אותי בפליאה: את סרגת?

הצחקת אותי כל כך.. ממתי אני סורגת סוודרים אמא? אז הסתכלת עלי שוב במבט מבין ואמרת: אהה לא, טוב..

ידעת תמיד ליצור משהו אמיתי ושימושי (פרקטי) מכלום- יש מאין.

מחוט ושתי מסרגות הכנת סוודר. ידעת גם לקיים הבטחות.

לאחרונה שמעתי שוב את סיפור חייך כפי שסיפרתן את ושרה אחותך היקרה. זה לא נתפס ולא יאומן איך חבורה של ארבעה אחים מצליחים לקיים את עצמם במשך חודשים ארוכים בתנאים של קור קיצוני רעב מתמיד ופחד קיומי מתמשך ללא בגדים מלבד אלו אשר על גופם ללא הורים וללא ידיעה. שום ידיעה. מלבד הרגע הזה.

איך לא איבדתם צלם אנוש? עוד לא נבראו אצלי המילים שיכולים לתאר את עוצמות הנפש הדרושים. אור של נשמה.

כשהמראיינת שואלת אתכן איך הסתדרתן עם כמות האוכל המוגבלת שקיבלתן את אומרת אמא שכל אחד לקח ומי שאכל מהר יותר לקח עוד. האם היו מריבות על משהו? שתיכן כאחת מנידות בראשכן. לא היו מריבות.

אתן חוזרות ואומרות לא ידענו כלום. לא יום ולא שעה לא ידענו אם נגמרה המלחמה חשבנו שאנחנו היחידים בעולם חשבנו שאולי כבר אין עולם.

"זה לא יאומן איך ששרדנו".

את רק בת 15.

במהלך השנים הרבות שעברו מאז בנית קיבוץ בית משפחה היית שותפה לעשיה ודאגת להימצא בכל מקום בו תוכלי להועיל ולעזור.

ולמה אני חוזרת לשם להיסטוריה לראשית חייך הרי עוד עשית הרבה דברים מאז.

"שובו אל האוצרות שלכם אומר רבי נחמן מברסלב"

המקור שלנו כמו שלך נמצא שם.

ומה שלמדת שם העברת בלי מילים גם לנו ואנו נשתדל להעביר לדורות הבאים.

בפרשת השבוע פרשת אמור נאמר : "אמור אל הכהנים בני אהרון" ורק אז מתחילים לתת להם הוראות. כלומר, הדבר הראשון שאומרים להם הוא שהם בני אהרון קודם כל מזכירים להם מי הם ומאיפה הם באים ורק מתוך החיבור הזה לשורשים שלהם מתחילים.

אז זהו, שם השורשים שלנו כמו שלך הערכים והמידות הטובות שאשאף אליהם כל חיי להגיע .

 

אמא יקרה שלי, היית אישה חזקה, מכובדת ומכבדת צנועה ויוצרת את בשבילי מקור לגאווה ומקור להשראה.

אמא יקרה שלי רצינו שתישארי איתנו עוד כמה שנים שפשוט תהיי כאן בעולם הזה ליד אבא.

עכשיו את שם ואנחנו כאן ואת חסרה לנו מאוד.

נוחי על משכבך בשלום ואל תדאגי, את חקוקה היטיב על לוח ליבנו.

אסיים בציטוט מתוך השיר "אימי" מאת יעקוב כהן: "ואיכה תודה לך נפשי על כל אשר קיבלתי ממך ולמדתי מפיך, אם לא כי אשאף להיות ראוי לעמוד בפניך בכל עת אשר אשא עיני אלייך באשר אהיה".

אסנת

חיי
מתוך עבודת שורשים של הנכדים, סבתא מספרת:

שמי שבע זסק, נולדתי בפולין ב – 1929 , בת למשה ורבקה זסק.
גרנו בכפר שנקרא בוזק ליד העיר קובל. להורים הייתה חנות מכולת קטנה שהיה בה הכל. ואבא בנוסף עסק כסוחר עצים לעשיית רפסודות בהן העבירו סחורות על הנהר, אשר הכפר ישב מצדו האחד. מצד השני היה יער אורנים גדול. בכפר היו רק שתי משפחות יהודיות בין האוקראינים. הלימודים היו שם רק עד הכיתה הרביעית, ואת ההמשך למדו בקובל. אני לא הספקתי לעבור לעיר כי הייתה זו תחילת המלחמה ב- 1939 כאשר הגרמנים נכנסו לכפר. פעם ראשונה, שניה, חיפשו נערים צעירים. האח היה בן 17 . בהתחלה הצלחנו להסתיר אותו. בפעם השלישית
הגרמנים היכו את אבא קשות, עד כדי קטיעת הרגל בעקבות זה.
האח הכין לו רגל מעץ. בגלל המצב הקשה ההורים החליטו לעזוב ולהסתתר ביער. אנחנו הילדים יצאנו ראשונים. קבענו מקום מפגש עם ההורים ואח הקטן. הם לא הגיעו. חיפשנו את עקבות רגל העץ- מאז לא יודעים מה קרה להם. כנראה נתפסו על ידי הגרמנים.
נשארנו ארבעה אחים והתחלנו לנדוד. הייתה תקופה קשה. בעיירה נטושה בה היו פרטיזנים, הייתה חווה שבעליה הכירו את ההורים. שם היינו ועזרנו ביום והסתתרנו בלילה. בעל החווה לקח את אחי דרך היערות לעיירה של פרטיזנים. הם הסכימו לקבל אותו בתנאי שיביא נשק, אך בסופו של דבר הצטרפנו גם בלי נשק. שם כבר היה אוכל. היינו שם עד שנת 1944 .
בהמשך גייסו את הפרטיזנים ואח לצבא האדום. רק אחרי המלחמה נודע לנו שהוא נפל באחד הקרבות. אנחנו חזרנו לעיירה ממנה באנו, שהייתה הרוסה לגמרי. עכשיו הרוסים היו שם. גרנו באחד הבתים ההרוסים- שרה ,ישראל ואני. שרה עבדה ופרנסה אני חזרתי ללמוד בבית הספר ליד, וגם טיפלתי בבית, בישלתי.
בסוף המלחמה בשנת 1945 התחלנו להתקדם במטרה להגיע לארץ ישראל.
שלב ראשון עברנו לגרמניה. ישראל נלקח לבית ילדים, ואנחנו גרנו בעיר שהייתה ריכוז של יהודים מפולין, שחיכו לאשרות כניסה לארץ. לריכוזים האלה הגיעו שליחים מהארץ. וכך היה ששליח שהגיע לבית הילדים- זלמן, שהיה נשוי לאסתר זסק- הדודה שלי, חיפש ברשימות ומצא את שמו של ישראל זסק, אימת איתו את שמות ההורים והאחים, ודרכו הגיע גם אלינו, האחיות. זלמן ארגן שנוכל לעבור כולנו יחד. ומבית הילדים עברנו בלילה בתוך משאית צפופה והגענו לצ’כיה. שם היינו כמה ימים ושוב נפרדנו מישראל. אני הייתי בחברת נוער ושם פגשתי את ווקה.
בשנת 1946 התארגנו לעליה בלתי חוקית לארץ. לקחו נשים בהריון, ילדים וזקנים- במחשבה שעם ציבור כזה לא יעזו
לשלוח אותנו בחזרה. את ישראל פגשנו באנייה, וכך עלינו לאנייה אקסודוס- 4,500 איש!! בתנאים קשים מאד, צפופים כמו סרדינים. אם מישהו התהפך כולם איתו. לא היה אוויר. היה ליווי של אוניות מלחמה לאורך כל ההפלגה. ולבסוף כשהגענו לנמל חיפה, הבריטים התנפלו עלינו, ואנחנו השבנו בזריקות קופסאות שימורים ומה שהיה. בסופו של דבר הם השתלטו על ידי גז מדמיע. הורדנו וחולקנו לשלוש אוניות ונשלחנו חזרה לאירופה.
נסענו למרסיי וקיבלנו הוראה לא לרדת. היו סירות לצד האוניה עם אנשי “ הגנה “ שעודדו אותנו וסיפקו אוכל. כך המשכנו ולא נכנענו.
משם הפלגנו להמבורג ושוב נאבקים, שוכבים על הרצפה ונאלצו לגרור אותנו בכוח. נלקחנו ברכבת עם סורגים וליווי חיילים חמושים עד ל “ פנדוב “. ירדנו, נערך רישום, סירבנו לשתף פעולה ומסרנו שמות בדויים והצהרנו שבאנו מישראל. היינו במקום כשנה, גרנו בבלוקים עד העלייה הלגאלית בשנת 1948 . הפעם הגענו לחיפה והיינו שם שבוע. הימים הם ימי מלחמת השחרור. קידמו אותנו שלטים “ אין מעבר , גבול לפניך “! 
מחיפה נשלחנו ליקום, חבורה של 25 איש. גרנו באוהלים, לא כל כך אהבנו את המקום. אחרי שנה הצטרפנו לקיבוץ נירים כהשלמה. בדרך חלק מהחברה ירדו, שבעי נדודים, מלחמה ותנאים קשים...אבל אנחנו נשארנו, הקמנו את ביתנו בנירים, גידלנו משפחה ונולדו יגאל, יורם, תמי ואסנת.
היום , הכי אני אוהבת כשהנכדים באים לבקר!

שבע שלנו

בשנותיה הראשונות בנירים עבדה שבע ברפת עם שיפרון ומוסה. שבע ידעה לחלוב בידיים וגם לאסוף ביצים מהקש
בלול כדי להכין חביתות לחולבי הלילה.
אחר כך עברה לתחום הבישול וגם שם עשתה חייל. על פי התיק בארכיון נשלחה שבע למדרשה בשנת 1965 לקורס
בישול ואפיה ובשנת 76 לקורס בישול ברופין. ותיקי הקיבוץ זוכרים עדיין את הגפילטע-פיש שלה בחגי פסח ההמוניים שהתקיימו בנירים. אז הייתה אוספת סביבה צוות עוזרים וממלאת את הפיילות.
אחרי הבישול והאפייה עברה שבע לעבודה בבית התינוקות עד סיום תקופת 'חובת העבודה' בקיבוץ
אלא שבלי עבודה אי אפשר והיא פנתה ל"נירית" – מועדון התופרות והסורגות. בנוסף לאלה נהגה לצאת פעם בשבוע
להתנדבות עם חברי נווה אשכול בבסיסי צהל שם קיפלו וסידרו את מדי החיילים המדים שיצאו מכביסה. שבע הייתה בכל מקום שהיה צריך בו ידיים טובות וחריצות. שם מצאה תמיד את מקומה. היא לא אהבה לדבר בפני אנשים וגם את סיפורה ההירואי על ההיחלצות מהשואה והעלייה באקסודוס החלה לספר רק לעת זקנה. למרות אותו סיפור שבע לא הייתה אישה מרה וחבריה בקיבוץ זוכרים אותה כאישה שמרבה לחייך.
בתיק ששמה מתנוסס עליו בארכיון אפשר לגלות מלבד הקורסים לבישול והקורס לעברית בשנת 56 גם תפקידים
שונים כמו 'מקשרת הורי חברים', רכזת ועדת הלבשה וחברת ועדת בריאות. לכאורה צריך התיק הזה להסתכם
בשלושה דפים אבל הוא מלא וגדוש והדפדוף בו מספק את ההסבר: כמעט כל הכתוב הם הודעות וברכות על לידות
בנים בנות נכדים ונכדות – החגיגה של חייה

מתוך דברים שנקראו בהלוויה - ארנון אבני

שבע יקרה,

קשה לכתוב בזמן עבר, את מול עיני בתקופה האחרונה,בעוז רוחך, בחום הלב, בישירות ובחוכמה- בהיותך בן אדם כל-כך שלם.
איזו אשה טובה, אמא וסבתא אוהבת, חברה וחברת קיבוץ נהדרת- אשה שהוכיחה שאפשר לצחוק, לחייך ולאהוב למרות העבר המר הכואב והמטלטל שהיה סיפור חייך.
בזכרוני כילדה, הבית שלכם תמיד היה מלא חום, קצת מבולגן ועם ריח של לביבות תפוחי אדמה עם בצל.
מאור הפנים של וובקה ושלך הפך את כל מי שהגיע לבן משפחה, תמיד מציעים: "גלוק, תאכלי משהו"
אני רואה אותך מטפלת בפעוטים או עומדת עם סינר כחול במטבח מבשלת לכולם אוכל ביתי, שאני באופן אישי מעדיפה אותו ואעדיף תמיד על כל המטבחים שיש...
תמיד אהבת את כולם, תמיד היית אופטימית- עכשיו כשאני גדולה, אני תמהה מאין לקחת את הכוח, ואיזה כוח שהיה לך- כאילו ניטל ממך הפחד- להיות בן אדם כל-כך חם ואוהב למשפחה, לחברים ולכל מי שהכיר אותך.
אני בטוחה שבליבם של כל מי שהכיר אותך- הם מכנים אותך שבע הגיבורה, כי כזאת היית- לא במילים גדולות, לא בהעמדת פנים- בסיפור חייך.

היית אשה אמיצה, גיבורה ואוהבת- חיית את חייך מוקפת במשפחה אוהבת, והרגשת תמיד את כולם אפילו בימייך האחרונים הצלחת תמיד להשאר מענטש!
גליה הלר קרמר 10.5.2019