הנצחה

דף הבית > הנצחה
 
 
חפש

קובי אביעזר

  • תאריך לידה
  • 09/07/1925 
  • תאריך לידה עברי
  •  
  • תאריך פטירה
  • 29/03/2019 
  • תאריך פטירה עברי
  •  
  • מקום קבורה
  • נירים 

קובי אביעזר
9.7.1925 -29.3.2019

הספר שנכתב על חייו של קובי נפתח בשורות אלה:
השורשים שלי נטועים עמוק באדמת הארץ הזאת – הם מתחילים בסמטאותיה הצרות של העיר העתיקה בירושלים, ממשיכים בפרדסים המוריקים של המושבה רחובות, עוברים לרחובות התוססים של תל אביב הקטנה ומתנחלים למושב של קבע במרחבים האינסופיים בהם נטוע קיבוץ נירים. התרבות, השפה, הריחות, הנופים, ההווי ובעיקר המלחמה למען חיים טובים ובטוחים כאן, במדינה שלנו, הם חלק בלתי נפרד ממני; ותולדות המקום הזה והמאבק על קיומו, שזורים בתולדות חיי.
קובי נולד בשנת 1925 למלכה רכטמן ואברהם אביעזר מרחובות. שניהם אנשים חזקים שידעו להתמודד עם כל קושי וכל סכנה. אברהם אף היה חבר ׳השומר׳ ובכך כאילו ניבא את עתידו של קובי. את לימודיו החל קובי בתלמוד תורה ברחובות אך נטש אותו בתום השנה הראשונה ועבר לבית ספר כללי. למזלו הרע חלה אביו כאשר היה בכיתה ג' וקובי שכבר היה ילד חזק ועצמאי נחלץ לעזור לאמו בחנות ובבית. כאשר חזר האב הביתה כבר לא התקבל בחזרה לבית הספר ויצא לעבוד בפרדסים בתחרות קשה עם פועלים בוגרים שהתחרו על העבודה - והצליח.
ב 1940 עברה המשפחה לתל אביב. קובי היה כבר חניך השומר הצעיר והצטרף לקן צפון.
בן 15 כבר היה מדריך ועבר להתגורר בקומונה של המדריכים שהפכו למשפחתו השנייה. במקביל החל לעבוד במוסך ורכש את המקצוע שליווה אותו בבגרותו. ב 1942 התקרבו הכוחות הגרמנים לארץ ותנועות הנוער הצטרפו
למאמץ הצבאי והבטחוני. קובי שנודע בכחו ואומץ ליבו גויס לקורס לוחמה בנשק, ועד מהרה הפך למדריך.
מאוחר יותר נענה לאתגר גדול. הקמת קן השומר הצעיר בשכונת התקווה שהייתה מעוז של האצ״ל. ואכן, לא היה קל. היו התנכלויות אבל בעזרתה של גילה ממשמר העמק ועד היום חברת נירים, קם הקן וזכה להצלחה. שם גם החלו קובי וגילה לרקום קשרים שהפכו לנישואים שבעקבותיהם נולדה רוני. שם גם החלו קובי וגילה לרקום
קשרים שהפכו לחיים משותפים שבעקבותיהם נולדה בשנת 1950 - רוני. אך הנישואים לא החזיקו מעמד והשניים נפרדו בהסכמה וברוח טובה.
בוגרי קן צפון היו מתוכננים להשלים קיבוץ בצפון אבל קובי רצה אתגר גדול יותר – קיבוץ חדש וכך עבר לגרעין בוגרי קו מרכז שהקים את נירים.
בשנת 1954 נישא ליפק׳ה שהגיעה לנירים עם גרעין מכפר מסריק. לזוג נולדו עוד ארבעה ילדים: צפי, אביטל והתאומות כרמית ויעל.

בנירים המשיך קובי את עיסוקיו כמכונאי, כאיש השומר הצעיר והתנועה הקיבוצית ובמקביל, כאיש צבא ובטחון.
במהלך השנים נפצע פעמיים, השתתף בקרבות ומבצעים וגם הקים את פלוגת הסיור של פקוד דרום ואת ׳נפת מגן׳.
תיקו של קובי בארכיון נירים מלא קטעי עיתונות שרבים מהם כתבות שנעשו על הפלא הזה שאינו מתעייף וגם לעת זקנה ממשיך כקב"ט אשכול לרדוף בעקשנות גנבים ופורעי חוק.
קובי היה מעין גיבור מקומי. האיש שהיה מופקד על הביטחון מהעידן שבו החזיק מקל כנשק נגד מתנכלים ועד שהיה סגן אלוף ופיקד על מאות חיילים. בנירים היה ידוע כאיש ללא חת אבל בספרו הוא מתאר את אותם אירועים שבהם כמעט קפא מפחד.
ואולי זה היה סוד קסמו - איש חזק שלעולם אינו מרים קול ואינו מפגין שררה, ומנגד גם כשהוא פוחד ממשיך להקרין שקט וביטחון.

ארנון אבני


לאבא שאיננו אבל כל כך נוכח

מה כותבים לאבא שמאתמול איננו בחיי.
מה כותבים לאבא אבל כל כך נוכח.
אתמול נסעתי הביתה מנתב"ג, וכל שביל שסימן על הקו הירוק, כל דרכי הביטחון והפרדסים והשבילים, שחרש וסימן עם גלגלי הרכב כדי לזהות עקבות של גנבים, הם כולם קוראים בשמו.
אבא היה איש עבודה, עד גיל 80 היה עוד קם בלילות למרדפים, יוצא בלילה עם מכשירי הקשר שבקלות יכולים להפוך אותך לחרש, אבל אבא שמע אותם ואיתם כל רשרוש, כל ציוץ של ציפור שמע וראה את הטבע הזה, שהיה חלק מעבודתו, השדות והפרדסים והשבילים שנסע עליהם כל כך הרבה, ועדרי הצאן, של חבריו הבדואים, הם

כולם קוראים עכשיו בשמו, קוראים לו לחזור לאדמה הזאת, שאבא כל כך אהב, לקלמנטינות בפרדס, לקמעין, שהיה
מוציא בידיו המיובלות, לעקבות הגנבים והאיילות בשדה, למספרי הנעלים של הגנבים, שאבא ידע למספר, לשבילי הביטחון שסימן, בישובים ולאורך גדר המערכת, לסברס שקילף לנו, באהבה גדולה בידיו, ואמא הייתה יושבת
שעות ומוציאה עם פינצטה את הקוצים, לסימני הג'יפ שהיה חורש עם אבא את שבילי הדרום מחלוצה ועד סעד, את שטחי האש, והדיונות והישובים והאנשים הרבים שהכיר דרך עבודתו, אבא היה איש בטחון אבל גם איש של שלום, המוכתרים של דהריה ורפיח הכירו אותו היטב, וכשחגגנו לו 80 , זה היה פסיפס של אנשים של הארץ הזו, חבריו הבדואים לצד אנשי כוחות הביטחון, כולם יחד באו לחלוק לו כבוד.
פתאום נזכרתי שאחרי ההתנקתות שאלו אותו מה הוא חושב שיקרה ואבא חשש מאד, הוא לא השתתף באופוריה הכללית, ופחד שיגיעו לישובים, הוא לא ידע עוד על המנהרות, אבל השכיל להבין את מה שהתגלה שנים אחר כך.
אז היום אבא, עשרות השבילים והחיות והכבישים והאנשים שאספת לך בכל שנותייך, הם כולם זוכרים אותך, הטבע היפה הזה שהיה חלק בלתי נפרד מעבודתך והאנשים שאספת לך כל השנים הם כולם זוכרים ויזכירו לעד, את הכבוד שידעת לרכוש לטבע ולאנשים באשר הם, הם כולם העדים שהיית פה ונגעת בהם, הם יהיו הזיכרון ממך לעד.
אז אתמול נסעתי בלעדייך אבל כל פיסת אדמה דיברה אותך.

כרמית אביעזר

קובי אחי

הפרידה היא תמיד קשה, גם כאשר היית מוכן לה תודעתית ובמיוחד נוכח מצבו הבריאותי של רובי בחודשים האחרונים, שהיה קורע לב. ביני לבין עצמי חשבתי שהמוות , ככל שמשמעויותיו קשות ומוחלטות, יגאל את קובי מחוסר האונים של חולשת הגוף שכה ציערה אותו בעליבותה.

אבל מעבר לרציונל שתארתי,הלב והרגש מתקשה לקבל שמכאן ואילך קובי , אחי האחרון שנותר, ישאר רק כזיכרון הולך ודוהה עם השנים.

 

חשוב היה לקובי לפני מותו לספר את סיפור חייו . דיברנו בו רבות ודירבנתי אותו לנסות להתגבר על העיכובים טכנים של התימלול הסופי,ההגהה , העריכה וההדפסה. הוא שמח כל כך שהצליח להשלים את הוצאת הספר לאור ולהפיצו למשפחה ולחברים , לדורות הבאים. כאילו לאמור:
זה סיפור חיי,סיפור של דור שהולך ונעלם בדרך הטבע ואולי הדפים האלה יפרשו לבאים אחרינו מה עברתי/עברנו בהגיענו עד הלום.
זיכרון ראשון שלי מקובי ואני כבן 5,קובי בונה סוכה על מרפסת הגג של בית הוריי בתל אביב ברחוב מאה שערים אז, כיום רחוב המרד. הימים ימי המנדט הבריטי,למרגלות הבניין מחסום ביקורת של חיילים הודים חובשי תרבושים.
מנגד נשקף הים ומשחתות בריטיות מסיירות הלוך ושוב לאורך החוף להבטיח שלא תגענה ספינות מעפילים...
ועל רקע התפאורה שתארתי קובי מכין מגן דוד מפלפונים של עץ ועוטף אותם בנייר כחול ולבן ומלפף על צלעות המגן דוד כקישוט לסוכה. בדיעבד , בעת שכתבתי דברים אלה, חשבתי כמה סימלי וכמה מתמצתת התפאורה שתארתי את חייו של קובי: ציונות במובן המלא והשלם של המלה. כל חייו התאפיינו בשותפות ונתינה : כילד וכנער בעבודה לעזרת ההורים, בתנועה כמדריך בקומונה בראשון לציון, טרם הקמת נירים, בתפקידים שונים בקיבוץ ובשליחות הקיבוץ למפלגה, ובמשך כל השנים לביטחון של נירים ושל הנגב המערבי.
התברכנו כולנו, משפחה וידידים, שקובי היה בהיר וצלול עד לימיו האחרונים.
נגאלת ממכאוביך אחי הגדול, איש של נתינה והיחלצות לעזרה, נועם הליכות, אחריות ודאגה לזולת ותמיד בצניעות וללא תלונות. בלכתך מאיתנו נותרת דמותך חרוטה עמוק בנפשנו וליבנו, אתה נשאר איתנו להמשך חיינו.

שמעון