קורות חייה
דורה נולדה בבולגריה ב- 27.11.1927 למשפחת משיח אביה היה עורך דין וחבר מכובד בקהילה היהודית. הוא היה קצין בצבא והשתתף במלחמת הבלקן ובמלחמת העולם הראשונה שממנה חזר חולה. כשהייתה דורה בת 9 הוא נפטר.
דורה עברה לפנימיה כדי לאפשר לאמה לצאת לעבודה. כאשר סיימה את בית הספר היסודי העולם כבר היה במלחמה והגרמנים שלטו בבולגריה. המשפחה נאלצה לעזוב את ביתה בסופיה ולעבור לוורצה, עיר קטנה בפרובינציה. התכניות שלהם בשביל היהודים היו ברורות אבל למזלה הבולגרים לא שיתפו פעולה ומנעו את שליחתם להשמדה. לישראל הגיעה לבד בת 16 לקיבוץ מסילות. כאן כבר חיכה ל ה אחיה הגדול ליקו מאוחר יותר עלו גם אמה ליזה ואחותה הצעירה שרה. במסילות הצטרף הגרעין הבולגרי לגדוד ניר שהקים את דנגור.
שם פגשה את אבינעם. הזוג נישא בתל אביב על גג ביתם של ההורים של אבינעם בניגוד לעמדת הקיבוץ והחליט שזה לא הרגע להקים משפחות.
בשנת 1949 נולד אמיר בבאר יעקב והגיע לנירים עם המשאית שהביאה את הפרות.
בנירים נולדו גם ארנון ואלי.
דורה עבדה 20 שנה בלול ולאחר מכן עברה לעבוד במתפרה שם מצאה את יעודה.
במהלך חייה חוותה אסונות משפחתיים של אובדן. אחיה ליקו, בנה אמיר, אחותה שרה וכלתה רותי. אסונות שהכו בה בזה אחר זה.
דורה הייתה זקופת קומה ואצילית. נהגה להתלבש בטעם מוקפד. היא אפתה ובישלה לכל המשפחה.
הייתה אמא וסבתא אהובה, הייתה אמא בנשמתה כזאת שרצתה לדעת כל פרט ופרט בחיי בני משפחתה. למשפחה היו מאומצים רבים ואהובים שהפכו לבני בית, דורה הייתה אשה אשה, חדה ומדוייקת, קראה הרבה ספרים ועיתונים והיו לה עמדות מוצקות על החיים והעולם. דורה תחסר מאוד למשפחתה ולכולנו.
הייתה אמא וסבתא אהובה, הייתה אמא בנשמתה, כזאת שרצתה לדעת כל פרט ופרט בחיי בני משפחתה. למשפחה היו מאומצים רבים ואהובים שהפכו לבני בית. דורה הייתה אשה-אשה, חדה ומדוייקת, קראה הרבה ספרים ועיתונים והיו לה עמדות מוצקות על החיים והעולם. דורה תחסר מאוד למשפחתה ולכולנו.
דברים שנארו בהלוויה - גליה קרמר
אמא שלנו
היי שקטה
עכשיו הכל בסדר...
לא כך היה בימים, בשבועות ובחודשים האחרונים פתאום החיים ברחו לך...
פתאום לא הבנת מה קורה. לא היית רגילה לזה, רצית להיות בשליטה.
הייתה לך דעה על רוב הדברים. דעה שלך! לא של מישהו אחר, לא נשענת על דעות קדומות ועל סיסמאות.
היית אשה חכמה, קראת הרבה ורק בגיל מאוחר למדתי להכיר את הצד הזה שבך.
לא קלים היו חייך, רצופים באובדנים. אבל מעל כולם אני זוכר איך החיים נהפכו עצובים יותר מיום שאמיר נהרג.
את ואבא כאילו התאוששתם וחזרתם לחיים אבל השמחה כבר נראתה מאז אחרת וכדי להעמיד אותך במבחן אחרון אבא הלך לעולמו והשאיר אותך בשנים האחרונות לבדך, והבדידות הזו הייתה לך קשה מנשוא.
היית גם יפה. לטעמי יפה מאוד. וידעת ביחד עם הגנטיקה שלך לשמר את היופי הזה עד גיל מאוד מבוגר. גם לאבא דאגת, ותמיד הייתם מקפידים להיראות טוב.
ארנון טוען שכאשר נולדתי כבר נורא רצית בת, כדי שתוכלי לגנדר אותה... אז יצא לך בן, גנדרן.
עד ימייך האחרונים נלחמת ללבוש בגדים מסודרים ורק כשכבר כלו כוחותייך וכבר לא יצאת מהבית, הצלחנו להסיר ממך את הג'ינס ולהלבישך בטרנינג ביתי ונוח. גם זה משום שכבר לא יכולת להתנגד.
וכמובן הבישולים והאפיות, והאוכל הבולגרי...
ואני כבר מזמן מנסה להעתיק מתכונים מיתולוגיים שלך. חלקם בהצלחה וחלקם יאבדו לעד...
כמו הרבה דברים שהיו בך ולא יהיו יותר.
נוחי בשלום אמא.
מגיע לך.
היית אמא וסבתא לתפארת
אלי אבני
החיים לימדו את אמא לא לצפות ליותר מדי.
היא נולדה בבולגריה למשפחה טובה עם אבא עורך דין מסודר היטב אבל גם קצין בצבא. אחרי מלחמת העולם הראשונה חזר מהחזית חולה וכעבור זמן לא רב נפטר. דורה בת התשע, שאז עוד נקראה דונה, עברה ללמוד בפנימייה עד סוף בית הספר היסודי. בהמשך גורשה המשפחה מביתה בעקבות כניסת הגרמנים לבולגריה.
לימודיה פסקו והיא יצאה לעבודה. את ההשכלה שלא זכתה בה זכרה אמא לעצמה עד סוף ימיה.
לקראת סוף המלחמה עלתה לארץ. לבולגרים אנחנו שומרים במשפחה פינה חמה בלב, על העוז להתנגד להוראות הנאצים ולא לשלוח את היהודים להשמדה.
כאן חיכו לה אחיה ליקו ודודה ניסו, וכאן גם הכירה את אבא ונישאה לו.
אמיר נולד אחרי המלחמה והחיים נראו מלאי הבטחות. ואז נהרג ליקו בתאונת נשק. עשרים שנה מאוחר יותר נהרג אמיר שקבור כאן.
באמצע שנות השבעים אימצו אבא ואמא שני ילדים חמודים כ'ילדי חוץ' שנפלטו ממשפחתם. חני ואחיה ששי. השניים נקלטו בבתי הילדים בנירים והכניסו שמחת חיים לבית. חני הגדולה עלתה ל'מעלה הבשור' ופרחה שם. עד שערב אחד התמוטטה ולאחר שבוע נפטרה.
חלף עשור ושרה, אחותה הצעירה של אמא נהרגה בתאונת דרכים. חלפו עוד כמה עשורים ורותי של אלי, אם שלושה מנכדיה נפטרה לאחר מחלה ממושכת.
אמא חייתה את חייה כאילו כל רגע יכול לקרות עוד משהו. היא לא רצתה להיות כוכבת או לנהל את העולם, אלא רק שכולם יהיו בסדר. למרות כל זאת, ידעה אמא תמיד להשתקם ולחזור לחיים. היא אהבה לבלות, לצחוק עד דמעות כשקרה משהו מצחיק, אהבה ספרים, תיאטרון, קונצרטים ובעיקר טיולים בעולם. בשנת 2006 נסענו איתה ועם אבא לבולגריה למסע שורשים, ובשנת 2015 כאשר התחילו סימנים חשודים של אלצהיימר נסענו איתה אלי ואני
לטיול אחרון - בנורבגיה. היא הייתה מאושרת אבל לא הפסיקה לדאוג: מה יקרה אם לא נמצא את המלון...
אמא הייתה אישה יפה. כולם ידעו וגם היא. היא אהבה את זה והקפידה על הופעתה שגם לעת זיקנה זיכתה אותה במחמאות. רק כאשר איבדה לגמרי את עצמאותה, לפני חודש, הצלחנו לשכנע אותה לוותר על הג'ינס לטובת טרנינג נוח. רופאים היו חוזרים ומציצים בתיק הרפואי כדי לוודא שהגיל המוצהר אינו המצאה.
זקנים מהאזור היו מספרים לי איך היו מביטים בה בבחרותה ונשים ב'נווה אשכול' בחנו את פניה בנסיון להבין את הטריק. אחרי מותו של אבא עוד האמנתי שהיא תמשיך 'ללכת על המים' ואולי תמות זקופה בקץ כל הימים. אבל גם זה לא הצליח. את השנה האחרונה של חייה העבירה בתסכול וחוסר אונים כאשר האלצהיימר נוגס בה ומרוקן אותה, צעד אחר צעד מתודעה ומכבוד.
אנו, בניה, נכדיה ואולי גם כמה מניניה זוכרים אותה כאם וסבתא שידעה לתפור ולבשל, שידעה להתעניין בכל פרט בחיינו, ועד לפני חודש כשהיא כבר מלווה במטפלת ומתקשה לעמוד על רגליה עוד התעקשה על מקומה בפינוי השולחן בתום הארוחה.
בשבוע שעבר עשינו לה יום הולדת 91 . בבוקר ניראה היה שאינה יכולה להוציא מילה ואפילו לא להחזיק את ראשה. אבל בשעה היעודה התיישבה וקיבלה את האורחים. קרני הקטן הבין שהעוגה שלה כבר לא עומדת להיאכל ובא לבקש חתיכת ירושה. סבתא דורה לקחה את הכפית והאכילה אותו בסבלנות כאילו היא לבד בבית.
כאשר יצאו האורחים וגם קרני הלך, שקעה במיטתה ולא יצאה ממנה יותר.
ארנון אבני
שקט עכשיו מתחת לכוכבים,
שכבי לך דורה בין שורשי העשב הצומח,
פזרי את מילותיך מתוך גרונך המשוחרר.
נוחי.
שקט עכשיו מתחת לכוכבים,
שכבי לך דורה בינות לרגבי השדה.
לא מכאן, אולי מלמעלה, רואים
את התוואי של דרכי חייך.
מפה כזאת של קווים ועיגולים,
הצטלבויות והתמשכות של כיוונים,
התנפצויות של כאב מנקודה רחוקה.
אבל מקרוב, אני יכולה לראות את הקו שלך,
כמו התלם בשדה החרוש,
הנזרע זכרונות שכהו וחדוות חיים שאזלה.
שקט עכשיו מתחת לכוכבים ושקט בינות לרגבים.
דרך קו פשוט אחד אל תוך האדמה, כמו שורש,
כל הירידה הזאת, כדי לשוב ולדאות אל השמיים
אל הרקיעים.
אינך מתעקשת להגיע אל גן העדן.
נוח לך בערפל האופף, העוטף,
את מסתפקת במיסתורין שאינו ניתן להתרה.
ומלאכים אוספים כנפיהם לנוח מעט בחברתך.
שקט עכשיו מול שמיים רוויי כוכבים
הנושרים לאדמה למצוא אתך מנוחה אחרונה.
דרורה כוכבי 6.12.2018
דורה יקרה
דורה של אבינעם
דורה של אמיר
דורה של ארנון ואלי, רותי ואיריס.
סבתא דורה של שני, עינת ואפרת.
סבתא דורה של רועי נוגה ועמית.
סבתא דורה של כל הנינים.
...ודורה שלי, דורה שלנו, של דבורה ושלי. שבהתחלה, לא ממש הבנו אותה.
לא הבנו אם כשהיא מנתקת את הטלפון בלי להגיד שלום, עושה זאת כי אמרנו משהו שלא מצא חן בעיניה או כי לדעתה זה מיותר. אמרה את מה שרצה. אמרנו את מה שרצינו. נגמרה השיחה. אחר כך הבנו.
דורה של הפלפלים הבולגרים.
דורה של הבישולים המיוחדים, העוגות...סוף הדרך. הכל בטוב טעם ובאצילות.
דורה של המתפרה ושל הספרים.
של העקבים והג'ינסים. זאת "הדורה" שנשארת אצלנו.
את נשארת אצלנו בחוויות המיוחדות שחווינו יחד: באיסוף והקילוף האין סופי של הפקנים, בשיחות על הקיבוץ ועל הנכחדים. תמיד דאגת לספר לנו מה כל אחד מהם עושה ואת כל כך התגאת בהם.
הייתה לך דרך מאוד יחודית להראות את אהבתך. הרגשנו את אהבתך ודאגת להראות לנו אותה בכל הזדמנות.
באופן אישי, פחדתי להגיד לך שהחלטתי לעזוב את הקיבוץ. הרגשתי שאני מאכזבת אותך אך את, בדרכך המיוחדת, אמרת לי שאת חושבת שלדעתך אני לא פועלת נכון אך אם החלטתי, את מכבדת את החלטתי.
...וכבר אמרתי לך זאת בשנה שעברה, וכנראה ישאר בינינו חשבון פתוח, חוב ממך אלינו, אותו לא נצליח לפרוע. לא הצלחנו לגרום לך לדבר איתנו בספרדית. נו, באמת, מי חשב בכלל שאישה גאוותנית כמוך תרשה לעצמה לשגות?
היית לי ולדבורה לדוגמא של אמא. ממך למדנו טעם משובח וסטייל יחד עם תרבות ואופקים רחבים ועשירים.
אוהבות אותך מאוד ומודות לך על הרגעים שבילינו יחד ועל היותו ביתך לביתינו.
זכינו בך.
אדריאנה כץ