הערכים – שצריך להלחם על מה שמאמינים, שהחלש פעמים רבות הוא הצודק, למרות שאתה התקשת להפסיד...

בכל מקום שהייתי, ידעת לתת עצה - בצבא, בלימודים, במשפחה .אמרתי תמיד שאתה חכם כי אתה מבין ויודע גם במה שאתה לא יודע .

אני יודעת שזה נשמע בנאלי אבל העולם בלעדיך יהיה עולם יותר משעמם – אף אחד כבר לא יצייר ממש כמוך, אף אחד לא יצחיק כמוך, אף אחד לא יקלקל כמו שידעת.

היית הגיבור שלנו, זה לא רק קל, התקשת לוותר, להשאיר מקום .התקשת לסלוח, היית אנרכיסט, וגם האגואיסט הכי גדול שפגשתי – אמרתי לפני שבוע שלאמא היה הלב הכי גדול שהכרתי, בתוך תוכי אני יודעת שהיה גם לך לב זהב. בצד הכשרונות העצומים – ובאמת היית מוכשר אמיתי ואהבת אנשים, היית דברן אבל התקשת לומר את המילים הפשוטות - אבא, אני יודעת שאהבת אותי אהבת נפש....

ומה יפה מזה?

אהבת את האמיתי, את היצירה, את המשפחה.

אף פעם אי אפשר היה לדעת מה תגיד, אבל עכשיו זה הזמן להגיד שאהבנו אותך בכל ליבנו.

גליה

לסבא, מיסמין

ניצול שואה, קומוניסט, חבר קיבוץ, אמן חקלאי ובעל משפחה

אירית חפץ

דב הלר האמן שלא החריש

יובל דניאלי מעיתון הזמן הירוק

דבלה
דברים שנאמרו בהלוויה

בעולם הקטן של ילדותנו, שבו לכל אחד הייתה תכונה אחת, דבלה מהגרעין הצעיר היה דמות מיוחדת. יותר מדי תכונות: הוא היה שותף עם מיכה וחסין בכל מיני חוכמות ותעלולים. הוא היה אחד מקבוצת המופלאים של הפועל נירים בכדורסל שמבחינתנו היו אלילי ספורט, הוא היה חבר בלהקת הפיזמונים שהיו הדובדבן על עוגת התרבות. הוא הפיק ערבי תרבות והנחה אותם, הוא היה חקלאי שהתלמים שלו היו הכי ישרים והוא היה גם צייר. היו לו צבעים ומכחולים והוא היה היחיד שידע לעשות תפאורה להצגה ואיורים בעלון הסטנסיל. הוא היה איש משעשע: לכל ילד בנירים היה שם שנתנו ההורים ועוד אחד שהדביק לו דבלה. הערצנו אותו. במיוחד אני שאהבתי לצייר. פעם סיפר לי איך רצה לצייר כמו שרגא וויל. אבל אני רציתי לצייר כמוהו. הוא הקרין בטחון וכוח ולא ידעתי עד כמה כל זה מחפה על ילדות קשה ועולם מסובך שהסתתר תחת הומור סרקסטי ותובענות אידיאולוגית. עולם שפרץ ביצירות נפלאות בערוב ימיו.

עוד לפני בצלאל הוא סחב אותי לסדנת האמנים בתל אביב וכל כך הייתי גאה להיות בן חסותו שם. כאשר הגעתי לבצלאל – וגם זה בהשראתו ועידודו התהדק הקשר וכבר הייתי בוגר ובילינו הרבה ביחד. היינו גומרים את הלימודים ביום חמישי, הוא כמורה ואני סטודנט, והולכים ל'חומוס אשכרה' ליד מחנה יהודה ואחר כך לאוטובוס - לשעתיים של דיבורים. בבצלאל דיברו הרבה על אמנות. אני לא התמצאתי בהיסטוריה של האמנות ולא תמיד הבנתי את כל הדברת ההיא - אבל היה לי את דבלה. החיים לידו לימדו אותי על אמנות יותר מכל שיעור. הוא דיבר הרבה ורעיונותיו התרוצצו תמיד במעגלים סגורים: אמנות, קיבוץ, הומניזם, סוציאליזם, רומניה, מלחמה, שואה, חקלאות, חיים בנגב, עבודת הכפיים... דיברנו המון, ודבריו היו לפעמים זרם של דימויים והקשרים שרק מי שהכיר אותו היטב יכול היה להבין לאן זה הולך, ואני חושב שהבנתי. בעשר השנים האחרונות כבר ידעתי מה יגיד על כל דבר אבל זה לא היה חשוב כמו ההזדמנות לראות במו עיני איך מכל הבליל הזה נוצרים דברים, אמנות של ממש. אצלו הבנתי איך אמנות מיתרגמת מרגשות, חוויות ואידאות למוצר שאין לו הסבר הגיוני - וכמה נפלא המסלול הזה.  אני אהיה אסיר תודה לו עד סוף ימי על הזכות הזו להיות שותף קרוב. בהתחלה כנושא כלים ועוזר טכני ובהמשך כמישהו להתייעץ איתו וגם כמקשר לעולם הדיגיטאלי שתמיד נשאר זר ומוזר בשבילו.

הדגל של הקיבוץ שעטף את הארון הוא בקשה/צוואה שביקש ממני לפני כעשר שנים. אני לא זוכר למה אבל זה כל כך התאים לו שאפילו לא שאלתי.

למרות ההומור שהגן עליו מפני מפגש קשה מדי עם המציאות פרצו לא פעם הסערות והלהבות שהתחוללו בנפשו. גם אני נכוויתי אבל אני יודע שהוא סבל יותר ואני בטוח שהיו אלה פצעי אוהב. גם את זה ראיתי ביצירותיו. כמו הקלישאות על האמנים - הן הלכו והשתבחו עם גבור בדידותו וכעסו על מה שעשינו בקיבוץ. אני מודה – נפגעתי וכעסתי באותם ימים עד שחזרנו זה אל זה. פעם היה זה חיבוק חם שקיבלתי ממנו על קברו הטרי של אבא ופעם הייתי אני שכתבתי בפייסבוק  פוסט מתגעגע, כמעט מתרפס, והוא, בעזרתה של רעננה, אחז בו ומשך.

שמחתי על הקשר שהתחדש אבל זה לא היה כמו קודם. אני לא חושב שטעינו במה שעשינו בקיבוץ אבל הנתק מדבלה היה המחיר הכי הכבד ששילמתי למרות הפיוס.   

היה שלום איש יקר. העשרת את עולמי ואני מודה על הכל.

ארנון אבני