הנצחה

דף הבית > הנצחה
 
 
חפש

טצי (אסתר) וולפסון שפרוני

  • תאריך לידה
  • 29/08/1927 
  • תאריך לידה עברי
  •  
  • תאריך פטירה
  • 14/01/2018 
  • תאריך פטירה עברי
  •  
  • מקום קבורה
  • נירים 

אמא שלנו


אמא נולדה בבולגריה בעיר הבירה סופיה ב 29/8/1927
שמה האמתי הוא אסתר אבל נקראה טצי כל חייה.
עד כתה ז' אמא למדה בבית ספר יהודי ואחר כך בגימנסיה לבנות. בגימנסיה הייתה תלמידה מצטיינת, ואהבה לספר לנו שהמורה האנטישמית שלה הציגה אותה כדוגמא: "תלמדו אתן מהיהודייה הזאת"
אביה סבא רפאל היה נשיא הבנק היהודי בסופיה וייסד ספריה בתוך הבנק. סבתא רבקה הייתה גננת בגן עברי.
בסופיה הייתה חברת תנועת השומר הצעיר , וכשעלתה לארץ בשנת 1944 במסגרת עליית הנוער נקלטה במסילות. (ושם אמא הכירה את הוריו של אהרון)
בארץ, כך סיפרה לנו, לא היו לה קשיי קליטה. היא ידעה מעט עברית מבולגריה, והסתגלה במהירות לחיים בארץ. הקבוצה הבולגרית ממסילות הצטרפה לגרעין שהקים את קבוץ נירים. את חיים שפרוני אבא שלנו הכירה בנירים. הם התחתנו ב 1947. ב 1950 נולדה אפרת וכעבור 4 שנים יובל. ב 1955 נהרג אבא בהפגזה מעבסאן כשניסה להציל את עדר הפרות והותיר אותה עם ילדה בת 5 ותינוק בן שנה.
אמא שיקמה את חייה, נישאה לגבי ונולד האח ערן ב 1966.
בראיון שערך נכדה יותם במסגרת עבודת השורשים שלו נשאלה אמא מהן 5 המילים החשובות ביותר והמקשרות בין היהודים בעולם וענתה
ארץ ישראל ציונות התיישבות שלום ולצערי גם מלחמה.
אמא עבדה כמעט כל חייה בחינוך וחינכה דורות של ילדים שחלקם נמצא כאן היום.
אמא זכתה לחבוק 8 נכדים וחמישה נינים. בשנים האחרונות לחייה אמא חלתה, ולפני שנה עברה לבית הסיעודי ברוחמה, שם עברה שנה נהדרת ואנחנו קוראים לשנה זו שירת הברבור.
בגיל 90 אמא נפרדה מאיתנו,
יהי זכרך ברוך אמא יקרה.

אפרת

אמא


הבאת אותי לעולם בגיל 27. הייתי בן שנה כשאבא נהרג בהפגזה על נירים . אחותי אפרת הייתה בת חמש.
אני לא זוכר דברים ברורים. סיפרו לי שמאיר אילת מונה מטעם הקיבוץ לעזור לך לטפל בנו. גבי שהיה השכן שלנו מאז שאני זוכר את עצמי עשה זאת במסירות אישית מיוחדת.
בגיל עשר גבי הצטרף לחיינו. מאוחר יותר הצטרף ערן, ואני זוכר איך הגניבו אותי במסדרונות בית החולים בכפר סבא כששכבת בשמירת הריון עם ערן, כי הכניסה לילדים בגילי הייתה אסורה ואת החיוך שלך כשראית אותי.
אמא, היית דאגנית מאד, מסודרת וקפדנית, תמיד עסוקה: קוראת או סורגת או פותרת תשבצים. בראש ובראשונה היית מטפלת. את ומרים שרייבר בבתי ילדים סמוכים. מרים שרייבר צועקת עלי, ואת -על אמנון. כנראה שהיינו שובבים...
אז, בימים שלך, מטפלת בחינוך המשותף היה תפקיד טוטאלי, וזה חייב אותך להיות שעות רבות בבית הילדים. יחד עם זאת הבית שלנו היה תמיד בית פתוח ומארח. הכנסת לביתנו את אלפא, יעל, מרים בן עזרא, רוני גיטר, מומו, ואורלי פטיסון .לחלקם היית חברה, לאחרים ממש משפחה.
שנים רבות הוריך היו בקיבוץ וטיפלת בהם בנאמנות ובמסירות כמו שידעת.
הכל היה טוטאלי. כשיותם נולד, ועדיין לא הוחלט על שמו, אמרתי לך בטלפון שאנחנו חושבים שאולי נקרא לו שחר. רק אולי.
כשהגענו עם יותם לנירים, כבר השמיכה שסרגת, הכובע, הוסט, האנפילאות, הסוודר ושאר הבגדים היו מסומנים בשם שחר.
היית סבתא למופת. ידעת לדבר עם הנכדים. הבית שלך היה מקום פתוח- בו הם יכלו למצוא משחק אוזן קשבת וממתק.
כשגבי נפטר זה עורר גל חדש לכאב ישן.
עד היום האחרון התעניינת בעולם.
בזיכרון האחרון שלי, לפני שלושה שבועות היינו אפרת ערן ואני אצלך ברוחמה, היית במצב רוח טוב, ערנית שמחה, זיהית את כולנו ואמרת טוב לי לראות את שלושת הילדים שלי ביחד.
ועם היום האחרון הזה אני נפרד ממך אמא אהובה בהערכה ובתודה.

יובל

סבתא טצי היקרה. סבתא טצי היקרה.


קצת קשה לי, לדבר עלייך בגוף ראשון כשאני יודע שאת כבר לא נוכחת בגוף הזה. ובכל זאת, אני אנסה כי חשוב לי שיידעו מה היית, בשבילי, בשבילנו .
את גרת שני בתים מאיתנו, מעבר לשביל בטון ותמיד ידענו שאנחנו יכולים לבוא לבקר אותך.
בתור ילדים בשביל לאכול ממתקים מהארון הסודי. בתור מבוגרים כדי להתפעל ולהתרשם מהבובות שיצרת באהבה גדולה. אני זוכר שכל פעם שדפקנו על הדלת היית אומרת לנו: "כנסו,כנסו, מה אתם דופקים על הדלת? זה הבית שלכם. " ובאמת זה הרגיש לנו כמו בית.
גם בתקופות שלא יצא לנו לבוא לבקר, תמיד ידענו שאת ממש פה לידינו, יושבת בבית ליד התנור, פותרת איזה תשבץ, ואוספת עיתונים בשביל אבא ומוכנה לעזור בכל דבר שנצטרך.
סבתא יקרה שלנו אני רוצה להגיד לך תודה. תודה על כל הנתינה והאהבה שלך. תודה על הנוכחות והקבלה שבך.
אני מברך אותך להמשך דרכך ויודע שלאן שתגיעי תמצאי את האושר ואת הכוח להמשיך הלאה.

אוהבים ומתגעגעים הנכדים האוהבים שלך אמוץ יותם וניתאי


דודה טצי

שנים לא הסכמת שאקרא לך דודה, בסוף התרגלת.

קשה לכתוב עלייך בזמן עבר ולדעת שאת כבר לא איתנו.

כותבת לך ריבה, הבת של מוני אחיך היחיד. ריבה שקראת לה צפצפה, פישטלקה בבולגרית, כי לא הפסקתי לדבר.

דודה טצי שכמו שעון שוויצרי הייתה מתקשרת לכל אחד לאחל לו יום הולדת.

דודה טצי שאצלה ואצל גבי ביליתי שבועות רבים ומופלאים בחופש הגדול. היית מחכה לי עם האופניים בתחנת האוטובוס בקיבוץ ועוזרת לי לסחוב את המזוודה. הייתי מבלה את הימים עסוקה בצביעת חוברות צביעה בצבעי קריולה מיוחדים שגבי קיבל מגרמניה. אהבתי להיפגש איתך בחדר אוכל לארוחת הצהריים והערב ותמיד שמחתי לאכול "משה בתיבה" כשאת הקפדת על עוף מכובס וירקות.

במיוחד אהבתי ללכת איתך לעבוד בכל בו של הקיבוץ ולעזור לך בסידור הסלסלאות. עד היום כשאני עוברת ליד המקום בו היה הכל בו אני מריחה באפי את הריח המיוחד שהיה בו.

דודה טצי עם העוגות והעוגיות, במיוחד עוגת 3 הצבעים מגבינה לבנה, שהיית עושה. וכמובן הריבות הניפלאות...

דודה טצי עם עבודות למכביר והמון בובות סרוגות על הספות. עם ספרים מסודרים לידה בערימה לד אוסף המסרגות.

כשבגרתי והגעתי עם בנותיי הן אהבו לנסוע איתך בקלנועית ברחבי הקיבוץ, ולהסתובב בחדר האוכל עם מגשים.

בפעם הראשונה שלא התקשרת לאחל לי מזל טוב הבנתי שמשהו קרה. המשכנו לבוא לקיבוץ אבל התארחנו אצל יובל ונילי שקיבלו ועד היום מקבלים אותנו הכי טוב שיש.

אני מצידי הקפדתי להביא לך בכל ביקור חפיסות של שוקולד שאחרי לילה היו נעלמות מן המקרר שלך.

דודה, אני בטוחה שאת וגבי, אימא שלי וגם רוני אחי מסתכלים עלינו מלמעלה ושומרים עלינו.

ממני, הפישטלקה שלך, ריבה.