בית יגאל אלון

ראיון עם : מרים אדן

נירים במלחמת העצמאות

ראיון ותימלול: איזה דפני

נובמבר 2004

איזה: בוקר טוב מרים.

מרים: בוקר טוב.

איזה: אני באה אליך מבית יגאל אלון, מי שהלשין עליך, שלח אותי

אליך, זה שאול גבעולי, שראיינתי אותו. הוא לא היה בהתחלת הקרבות

בנירים.

מרים: הוא לא היה בהתקפה בנירים.

איזה: כן, הוא אמר את זה. לכן הוא המליץ עליך. היו לו סיפורים

אחרים, אנחנו מראינים מי שהיה בצבא וגם הלאה והלאה. לא כמו ברן

שהוא כתב, אז אין בכלל צורך לראיין. תתחילי, מאיפה את באה, מאיפה

נולדת, מה המקורות שלך.

מרים: אני ילידת הארץ. נשלחתי לגידול, כפעוטה,אל הסבתא בגרמניה.

היא גידלה אותי שלוש שנים בגרמניה,והחזירה אותי לאמא, שהיתה חלשה,

עדינה, שהביאו אותה ב- 1925לארץ ישראל של אז.

איזה: מי זה הביאו ?

מרים: אני אספר לך, הם היו שניהם חברי "בלאו וייס" בגרמניה, אבא

מברלין, אמא מקלן. אמא מפונדרקת, ממשפחה יותר, הם לא היו עשירים

אבל הם היו הסנובטיה של יהדות גרמניה. אוסט יודאן, זה משהו אחר,

הם היו הסנוביה, חיו יפה מאד. הסבא שלי, אבא של אמא היה יבואן של

פירות טרופיים. הוא עבד בשוק סיטונאי, הוא היה בעל הדבר הזה וסיפק

הזמנות של פירות טרופיים. סבתא שלי באה ממשפחה כזאת גם כן, והיא

אני פה בשביל פינוק. הכל היה לה, כל הכלים שהיא צריכה, דירה יפה

מאד. כל העור הזה אני קניתי מפני שזכרתי את ריח הסיגרים ואת העור,

וזה תמיד (לא ברור ), אז יש לי. אבא שלי עלה ראשון ארצה,

רצה להכין מקום עבודה וכו'. הם הגיעו לנווה שאנן, חיפה. שם נולדה

אחותי ראשונה ב- .1926אני נולדתי ב- ,1927אבל שנה וחצי ביני ובין

אחותי. זה היה קושי גדול מאד לאמא שלי.

איזה: אז באמת היה קשה, אפילו ללא מפונקים.

מרים: כי מה אבא הכין לה ? הוא הכין לה צריף מפחי בנזין פתוחים.

את יכולה לתאר לך את זה ? חרוץ כזה. אבא היה חניך טכניון בברלין,

שלא גמר עד הסוף, קם ועזב יחד עם אמא. חלק גדול מהחבורה שלו הלכו

לבית זרע. אם את זוכרת את אלכסנדר (לא ברור) אלכס, הוא כתב ספר,

עובד חשוב, שלא היה עובד בשדות. כשהחזירו אותי, כפי הנראה היו לי

קשיי הסתגלות, אני הייתי זאת שמנסה את ההורים, עד איפה הם יוכלו

איתי. הייתי בת ארבע. אחר כך הם עזבו לתל אביב, גרנו ברחוב חברון,

על יד בית הקברות ברחוב טרומפלדור,כ שמהבית והלאה, חולות וים.

הלכנו לגני ילדים, את זה אני זוכרת טוב. אחר כך היינו בבית ספר

לדוגמא, היום שם "סוזן דלל". אבא שלי בחיפה, בתור שכזה, כמעט

מהנדס מדופלם, אבל לא, עבד בהקמת בית חרושת "שמן" לשמנים, למטה

במפרץ. היה לו רכב - חמור קטן. הוא מטר תשעים גובה, הוא תמיד

סיפר, איך הוא היה עוזר לחמור לזוז. בלילה, אמא היתה מכניסה את

החמור הביתה, שלא יהיה בחוץ, שלא יהיה לו קר. כשאני נולדתי, לשאר

הצרות, לאמא לא היה חלב, היא היתה מקבלת חלב ממינקת ערביה, שמכרה

את החלב. גרנו בסביבה עם ערבים. אני עכשו מספרת מה שסיפרו לי, אני

הרי לא זוכרת. אבל, אני הייתי משלשלת, כמעט הלכתי. תמיד רצו

למושבה הגרמנית לבית חולים. עד שהחליטו, כשהייתי בת שנה וחצי

שסבתא תטפל בי לקחו אותי לגרמניה, שם גדלתי.

איזה: משם את כבר זוכרת ?

מרים: לא, אני לא זוכרת את התקופה עד גיל ארבע. מחזירים אותי

חזרה בגיל ארבע, משהו כזה. אנחנו כבר גרים אז בתל אביב. קודם זה

ברחוב טרומפלדור, אין מקום שלא גרתי בו בתל אביב, כל שנה מוחרם.

אורזים שתי מיטות ומזרונים.

איזה: את זה אני מכירה טוב.

מרים: אז גרתי באיזה חמישה מקומות בתל אביב. המקום האחרון שגרתי

בו, הייתי בת ,16ואז אנחנו יוצאים לפלמ"ח.

איזה: את היית בתנועת נוער ?

מרים: הייתי ב"שומר הצעיר" כמובן, בגדוד ניר. משם שלחו אותנו

אחר כך למחנות עבודה. ללמוד כבר לא היה לי ראש.

בשלב מסוים בזמן מלחמת העולם השניה, אבא שלי פשט את הרגל,

במפעל שהלך נפלא. פתאם המשפחה שלנו התעוררה לחיים, נכנס לנו הכסף.

איזה: נשארתן שתי בנות, אן שנולדו עוד ילדים ?

מרים: נולד ילד אחד. הוא נולד שמונה שנים אחרי והוא היה קטן

וחולה ומסכן. גרנו ברחוב יהודה הלוי, מול שכונת מונטיפיורי. משם

היו יורים על המכוניות שעוברות על הכביש. אנחנו היינו מול בית

המדידות של אז, הכל חולות, חולות, חולות, פרדס עד הכביש. וכל

היריות האלה היו פוגעות בבנין שלנו. ההורים שלי לא שמו על זה,

הלכו לסרט, התחילו לירות, הורידו את הראש. במקום הזה נולד אחי.

אחותי לקחה אחריות, טיפלה בו, הוא היה עדיין חולה, כזה שנוגעים בו

יש לו כתמים כחולים. באה אלינו בת דודה של אמא שלי מקיבוץ בית

השיטה, מהגרעין ההולנדי שהיה שם, הני מוסבך, אותה אני זוכרת מצוין

רווקה נצחית. והיא טיפלה בילד הזה. אנחנו אחר כך עברנו משם לשדרות

רוטשילד. שם, החברה הזאת שאבא שלי הקים בה את החברה ואת המיגון

ושהיה שותף, פשטה את הרגל. שני השותפים נעלמו, ברחו לאנגליה ואבא

נשאר עם כל החובות, אין לנו לחם. ואז התחילה גם המצוקה של חוסר

עבודה, אבל באופן מוחלט. עברנו לרמת גן לאיזה צריף בפרדס, מול

"עלית". הברושים שמובילים לצריף הזה עדיין עומדים. ברמת גן גמרנו

את כיתה ח', אני ואחותי. והיא נשלחה לעינות, מטעם "משען", משהו

כזה. אני נשארתי והתחלתי לחפש מה עושים.

איזה: איפה למדת בתיכון ?

מרים: תיכון לא למדתי, אף פעם. לא צריך להזכיר את זה, לא נעים.

איזה: מה לא נעים ? אני הלכתי לבית ספר ולא למדתי.

מרים: אחר כך למדתי כל כך הרבה קורסים, שעליתי לרמה מסוימת, לא

נשארתי גולם. הייתי מאד כשרונית, למשל, ידעתי לשיר, ידעתי לצייר.

ידעתי כל מה ששייך לתוכן ויזואלי, אבל כשאין כסף, לא עושים כלום.

נשלחתי מטעם הקן שלי ברמת גן להיות מדריכת ספורט, מצא חן בעיני.

אז גם היתה ההפצצה הגדולה על תל אביב. בקיצור, זה ככה סיכום

הילדות שלי. ומפה הלאה אני הולכת ככה, אין לי מה ללבוש, אין כסף

ואני כבר מתגנדרת נורא, אני לא יכולה ללכת רק עם חצאית שומרית,

שאני עצמי לקחתי איזה שמלה ישנה של אמא שלי, שהיה עליה צבא כחול,

לקחתי מספרים, מדדתי פה, מדדתי שם, גזרתי, עשיתי קווים, בסוף היתה

תצאית נהדרת. וראיתי, אם ככה, יהיו לי גם חולצות. כי כל הבגדים של

אמא שלי, שפה היו קצת דהויים, היתה חצאית. והתחלתי לאט לאט לתפור

לעצמי. אז אמא גילתה שיש מכונה כזו אז: "למה שלא תתפרי במכונה ?"

ואחר כך היא שלחה אותי לחברה שלה מגרמניה שהיתה שם תופרת מדופלמת.

בתל אביב הקטנה, היו כמה תופרות כאלה. היא אמרה לי: "למה שתתפרי

פה ? תתפרי שם". ושם למדתי, כל הזמן הסתכלתי לה על הידים, למדתי

איך מעבדים צווארונים של חליפות, איך עושים מכפלת נכון, איך

מעבדים בגדים מבפנים. זה נורא מצא חן בעיני.

איזה: גם שילמו לך בשביל זה ?

מרים: מעט מאד. עד שהחליטו, אבא שלי אמר, עם קול כזה הייתי שרה

אריות בקולי קולות, מזה ששמעתי. אמא כל היום שמעה מוזיקה ב.B.B.C-

ואני שמעתי ושרתי. כל האריות של מדאם בטרפלי, ועוד. כל היום הייתי

שרה בדירה. ולפעמים הייתי רואה אנשים מקשיבים, לא יודעים בדיוק מה

זה. בקיצור, החליטו שאני צריכה פיתוח קול, שיהיה לי משהו. לפיתוח

קול שלחו אותי לקונסרבטוריון "שולמית". התחלתי קצת ללמוד תווים.

חברה מה"בלאו וייס" היתה מורה לזמרה. והיא כמעט ולא לקחה כסף.

והמעט הזה שאני קיבלתי עבור העבודה אצל התופרת, בגדים מוכנים

הייתי מביאה לגברת, והיא היתה נותנת לי כסף. וכך עבדתי שלוש שעות

ביום, ארבע שעות ביום. ואת הכסף הזה שילמתי עבור הלימודים, שאני

אהיה בסדר.

ואז יצאנו להכשרה. שלחו אותנו לכפר מנחם ועשו מאיתנו

קבוצת הכשרה כזו שאמורה לעבור מאוחר יותר לפלמ"ח. עוד לא היינו

בפלמ"ח, היינו בני ,17 - 16אני הייתי בת .16בכפר מנחם, אני

זוכרת שבאו לגייס אותנו, בדקו אותנו ועברנו את כל הסידורים

המקובלים. ומשם לשער העמקים.

איזה: ברן היה גם כן איתך ?

מרים: ברן היה איתנו, אבל עוד לא איתי.

איזה: עוד לא איתך, אבל בהכשרה ?

מרים: כן. היו כל מיני בחורים אחרים, לא ברצינות. בין היתר גם

שאול היה חבר שלי ואסתרק'ה היתה חברה שלו, אחר כך הצטלבנו. זה מה

שקורה בחבורות כאלה. בשער בעמקים כבר היה מחנה פלמ"ח, היינו

פלמחניקים של ממש. יוצאים לאימונים, מקבלים את כל הדברים הנוראים

שעושים בלילה. למצוא את האזימוט לכפר מסוים, כל מיני חוכמות כאלה.

איזה: מי היה המפקד שלכם ?

מרים: המפקד היה מתי, היה כנעני וסולק מהפלמ"ח (אם תזכרי בשם

המשפחה תוסיפי).

איזה: באיזה פלוגה הייתם ?

מרים: פלוגה ו'.

איזה: זו היתה פלוגה ירושלמית.

מרים: כן. אבל אותנו שלחו. קיבלנו ירושלמים. אני זוכרת את סלי,

את שאול (אם תזכרי בשם המשפחה) הוא נהרג אחר כך ורפי.

איזה: יוכי גם היתה איתכם.

מרים: יוכי היתה איתנו. היא לא ממש היתה איתנו, אני לא זוכרת את

הרגע שהיא הגיעה אלינו. היא הלכה אחר כך ל"גדעונים".

איזה: מה עם אחותך, היא גם כן היתה איתך בתנועה ובהמשך ?

מרים: היינו יחד כל הזמן, באותה קבוצה, באותו מקום, באותו

קיבוץ. בהתחלה זה לא היה כל כך פשוט, היא היתה שואלת אותי: "מה את

רצה אחרי ? לכי הביתה". אבל, אני נסחבתי אחריה. והיא כזאת חברמנית

תמיד במכנסים קצרים, היא היתה מסופרת כמו ילד, כזאת .TOM BOY

אחרי הפלמ"ח, קודם היינו בבאר יעקב, עבדנו במעדנייה של

"הקיבוץ הארצי", את הכרת את המסעדה בנחלת בנימין, קומה ב' ?

איזה: אני אכלתי שם פעם עם אבא שלי, אבל לא ידעתי למי זה שייך.

מרים: אנשים נוראים, אני לא אשכח את זה אף פעם. זאת היתה עבודת

חוץ שלנו. הבריטים עוד היו, וזה היה קושי, א. מפני שההורים שלי

עוזבים את איזור רמת גן ועוברים לגור בקרית חיים, כי שם אבא שלי

קיבל ג'וב, באיזה "תעש" או "תעשן". גם כן אותו דבר, להשגיח על

המכונות, להרכיב, לפרק, לטפל. הוא היה המשגיח שהכל יחזור למקומו

בשלום. ואנחנו כבר בראשון, עוברים לראשון, אחרי שקיבוץ גת עזב

ואנחנו בראשון. שם אנחנו מפתחים את החברה, יש מוסדות. חלק מהחברים

עובר לדנגור (נירים).

איזה: מיד עוברים ?

מרים: כן. אנחנו עלינו להתישבות בדנגור.

איזה: עם 11הנקודות ?

מרים: כן, עם 11הנקודות. אני עוד הייתי זמן מה במרכז, בראשון?

משם שלחו אותנו גם לעבודות בית אצל נשים, לעשות להן ספונג'ה. זה

היה מצב מוזר. היתה לנו למשל הבת של סולוביצ'יק, אורה, היא קיבלה

עבודה אצל הירקנית מחנות הירקות, היא סידרה לה, שטפה לה את הבית

ואירגנה לה ועשתה לה. לא הוצאנו מילה מהפה, מה שצריך לעשות עושים.

אני כמובן תמיד הייתי במטבח שלנו, מפני שאיכשהו ידעתי לבשל, באופן

טבעי, אני הסתכלתי וידעתי. עד שיום אחד, קובעים אותי לקורס עזרה

ראשונה. ובתור שכזו, שולחים אותי אחר כך לדנגור.

איזה: איפה היה הקורס ?

מרים: זה היה בראשון. חמש פעמים בשבוע, מה שצריך, עזרה ראשונה,

עצירת דם וכל הדברים האלה. ואז, יש לי כבר עוד מקצוע. עד אז, כל

מה שצריך לתפור, לתקן, לגשת למכונה: "מרים זה, מרים זה, מרים זה",

אחת שיודעת. ז"א, אני איכשהו נשאבתי לאיזה תעלה, בכלל לא התכוונתי

בראש היו לי דברים אחרים. למדתי שנה שלמה זמרה, פיתוח קול. הגברת

הזו בקונסרבטוריון "שולמית", עזבה לחו"ל והשאירה אותי אחרי חמישה

חודשי לימודים אצלה, היא אמרה: "אני אסדר לך מישהו". והיא שלחה

אותי למורה פרטי, זקן בן שבעים, שהוא היה אישית זמר אופרה ותמיד

התפאר בזה שהוא היה מגדולי הזמרים באירופה וכו' וכו'. אצלו למדתי,

בהתחלה עוד שילמתי, זה היה די הרבה כסף. וכשאמרתי: "אני מצטערת,

אני לא יכולה לשלם יותר". "את תשלמי לי כשתהיי זמרת, עכשו תלמדי

פיתוח קול". עם כל התווים האלה וכל מה שלמדתי.

איזה: בדרך החיים שבחרת, לא בדיוק היה לך מה לעשות עם זה.

מרים: בדיוק. כי על יד מדורה: "מרים תשירי" זה היה דמארי, וכל

"הטנדר נוסע" ושירים כאלה.

איזה: לפני כמה חודשים היתה הקלטה לסרט שחיים יבין עושה, ואז

ברן אמר: "מה הזמינו אותי ? אם אישתי היתה באה...".

מרים: את כבר מבינה איך היו החיים.

איזה: ואחותך, גם היתה איתך לאורך כל הדרך ?

מרים: אני כבר הייתי בדנגור, היא עוד היתה בראשון. אחר כך היינו

שתינו, בהתקפה היינו שתינו בדנגור. בדנגור התחילו להתפתח חיים

יפים מאד. בחורים היו חופרים תעלות ובשמירה על קו המים. אז התחילו

הבעיות עם קו המים. הבדואים פשוט עשו חור בצינור ונתנו לעדר לשתות

והלכו הלאה. מים לא הגיעו אלינו. צריך היה לשמור. ואז היו כל מיני

מוקשים, היו שם פדאיון. אנחנו לקחנו את זה כל כך ,EASYאני היום

לא מבינה את זה. היום אני פוחדת הרבה יותר מאשר אז, כי היו חיים

צעירים מאד. כבר התאהבו זוגות.

איזה: כבר היו זוגות נשואים ?

מרים: שני זוגות היו כבר, הרי אין נשואין, חדרי משפחה. בראשון

כבר היו שני תינוקות ראשונים, אחד למשפחת, אבינעם ודורה ואחת היתה

בהריון מאיזה UN KNOWN FELLOWוהיא ילדה את הילדה שלה שם, היא

הבוגרת. היו עוברים אנשים מראשון לדנגור וחוזרים חזרה, כולם רצו

להיות בחזית החשובה הזאת. ושם עסקנו בתיקוני גדר ועוד תעלות

לחפור. אנחנו הבנות, היינו מסודרות בעבודה, או בכביסה, ביד על קרש

עם סבון, שילכו לעזאזל, גרביים מסריחות. או תורנות מטבח, לבשל,

שהיה לי תמיד נחמד לעשות את זה, כי עשיתי נחמד, כמו שעשו בבית

שלי, שיהיה נחמד.

איזה: זה יקים או לא ?

מרים: כאילו שזה היה חשוב. והתחילו לבנות מתחת לאדמה, כל מיני

תחנות ביניים כאלה, שאם יקרה משהו. והנה מגיע זמן, הבריטים כבר

או טו טו עוזבים, לקראת ה- 15במאי, לפני ה- .15אנחנו במצור,

הערבים עושים עלינו מצור.

איזה: איזה ערבים עושים מצור ? בדואים בסביבה ?

מרים: בדואים בסביבה, שהיו מודרכים בדרך פוליטית, עם כל מיני

ראשי חוליות כאלה, שהיו מסתובבים בשטח. יום אחד מגיע אלינו איש

הקרן הקיימת, שנוסע עם בוכטה של כסף, לשלם לשומרי שדות ערבים.

מגיע בטכסי, ברן ועוד מישהו צריכים ללוות אותו לכביש הראשי שיסע

הביתה. היו נוסעים דרך עזה. על דרך החולות תוקף אותם פתאם צוות

שודדים: "תרימו ידים" מוריד את השעון. וברן רותח, רותח, רותח

ואומר: "אותי לא ישדדו". ומגיע רגע שהוא אומר לחבר: "כשאני אומר

לך, שכחתי איזה מילה (נסי לברר איזה מילה) אני מתנפל עליו, מוציא

לו את הנשק ואתה משגיח על השני". והם רצים מסביב למכונית, תופס לו

את הידים, מצליח להוציא לו את הנשק. הוא רוצה לאיים עליו, אבל

מסתבר שהרובה לא עובד, הסדן איננו. אבל הוא, כל הזמן קישקש בכיס

עם הכדורים בשביל להפחיד אותם. הערבי ניגש אליו, חוטף לו בחזרה את

הרובה. הם עומדים, נאבקים על הרובה, הצליח השני להסתובב מסביב

לטכסי והכניס לו סכין, סכין שעושה פנצ'ר בריאה, מהר מאד החלל

מתמלא אוויר. החלק של הריאה נהיה כל כך קטן שזה כמעט מחנק. מה

עושים עכשו ? הם לקחו את הרובה שלהם וברחו. נהג הטכסי, יהודי מתל

אביב בכלל נעלם להם. מענין, אחרי 40שנה פגשנו אותו. הוא אמר:

"אתה ברן ? אז אני אגיד לך מי אני".

איזה: הוא לא התבייש ?

מרים: אז כבר לא התבייש. היה לנו שם חבר בדואי מוסה קראו לו,

שהוא חבר שלנו עד היום הזה. הוא היה מגיע על סוסה, היה בחור

בגילנו, יפיפה, מגיע מהבדואים, כולו מתנופף ברוח, זה היה כל כך

רומנטי. והוא וכל ביתו היו שותפים למאבק שלנו נגד. הם באמת היו

בסדר, רצו לחיות איתנו בשלום. ואז הם מחליטים, הוא וכפרו, שני

חברים הולכים להזעיק משם עזרה. מגיעה עזרה ולקחו את ברן לאחד

האוהלים. וכשהוא מגיע לשם, אנשים התחילו למרוח אותו בחול על הפצע

וכל מיני דברים כדי להפסיק את שטף הדם, כל מיני פטנטים יש להם.

אבל: "לא רוצים להחזיק אותך פה, צא בחוץ. הבריטים יבואו ויראו

שאנחנו קיבלנו אותך, יגרשו אותנו צא". והמוסה הזה אמר: "בשום

אופן". ברן, כמה שהוא יכול היה לדבר אמר: "תרוץ לישוב, ספר מה

קרה, שיביאו עזרה". בקיצור, הוא הגיע לדנגור כמעט מת, פה אני

טיפלתי בו, כי כבר הייתי חצי חובשת, כי גמרתי הרי קורס. הושיבו

אותי על ידו. ומפה מתחיל הסיפור שלנו. ז"א, עד אז אני מכירה אותו

טוב, אני אוהבת לדבר איתו, לשוחח איתו, על מי ? על החברה שלו.

היא היתה חברה שלי.

איזה: ברן הרי היה בפלמ"ח, אז הוא כבר השתחרר ? היה ברזרבה ?

איך הוא כבר איתכם ?

מרים: איך זה אני לא יודעת. מתי נהייתי חיילת אני לא יודעת. זו

ניירת שעוברת מהמזכיר למטה והמטה חותם.

איזה: אז כל התקופה הקשה הזו הוא היה בנירים ?

מרים: כן, הוא עובר קורס מ"מים, מנירים. ואז אנחנו מתחילים

להתכתב. ואז הוא חוזר ונפצע, או להיפך, אני כבר לא זוכרת. הוא

מקבל תפקיד איזורי.

איזה: לא גמרנו עם ענין הפציעה. הוא החלים לבד, ללא בית חולים ?

מרים: הוא לא היה בבית חולים. הגיע רופא. רופא שהיה מתקן לוקסים

ופרימוסים.

איזה: ותיקן אותו ?

מרים: כן, תיקן אותו, נתן לו מה שצריך, קשר את הפצע, ניקה אותו

והוא החלים מהר. זה גיל כזה. פה אנחנו חוזרים למקום, שאני כבר לא

של שאול. לקחו את ברן החוצה ופה אנחנו כבר חברים טובים. אני כבר

מתחילה לדאוג, אני יודעת מה קורה ברביבים ויש שם מלחמות. כל הזמן

עולים על מוקשים. ואני רואה, הוא היה מבקר אותי, גבולות זה לא

רחוק, אבל זה שבילי עפר ממוקשים, הוא פעמיים עלה על מוקש, מזל

שהוא לא היה כבד. הם כל הזמן לא הבינו, למה מחליטים שמוציאים

חוליה לכביש עזה - חאן יונס. אז עוד הבריטים היו. הם יורדים למטה,

עוצרים משאית, מןציאים את הנהג הערבי, לוקחים את המשאית ומחביאים

אותה, איפה ?

ברן: שרפנו אותה.

מרים: איך התחלנו פתאם להבין שבית הבטחון לא יעזור לנו ? זה

בגלל זה שהבריטים באו והפגיזו את מבטחים.

ברן: זה היה בערב פסח, כלומר, אפריל לפני 15למאי.

מרים: והם רוצים שיסגירו את שודדי המכונית. כמובן שהם לא רוצים,

ואז הם אומרים ,OKלוקחים אחורנית ועם ה BREN CARRIERשלהם, יש להם

שם איזה תותח.

ברן: טנקים, זה היו טנקים.

מרים: לוקחים אחורנית ולתוך בית הבטחון. זה בית הבטחון שהנקודה

בנתה אותו בציפיות כאלה גדולות. יש לנו המון תמונות, איך בצורה

פרימטיבית יוצקים את בית הבטחון. הנסיגה תהייה לבית הבטחון. כל מה

שיש לנו דברים חשובים אנחנו מביאים את זה לשם, לבית הבטחון. אנחנו

עומדים ורואים את מבטחים, רואים את היריות.

איזה: זה כל כך קרוב ?

מרים: כן, במשקפת ודאי רואים. ואנחנו רואים איך בפגז הראשון חדר

המדרגות מתמוטט, עוד פגז על בית הבטחון. אנחנו היינו תמימים,

חשבנו, אם יש לנו מכונת יריה, זה הרבה יותר מרובה, זה מה שיניס את

האויב. ידענו שיגיע האויב, אנחנו היינו הישוב הקיצוני ביותר בין

11הנקודות, היינו הכי קרובים למצרים. מתחילה התחרות עם הזמן.

אנחנו יודעים שב- 15לחודש זה הולך לקרות, אנחנו צריכים הכל להכניס

מתחת לאדמה. מתחילים לחפור ביום ובלילה במשמרות, מקלטים, עמדות.

לכל עמדה מקלט שלה. לכל עמדה מכניסים עמדות קומותיים שלוש שיהיה

איפה לנוח. ואנחנו הבנות שמות ארגז, פרח, מסגרת, הופכים את זה

לבית. ותעלות, בתמימותנו חשבנו, נורא קל לחפור תעלות ארוכות,

שאפשר יהיה לרוץ, להסתובב.

מגיע 15למאי, כולם הולכים לישון בבגדים. כבר ידענו שכפר

עציון לא עמד, שלקחו שבויים, שאנסו בנות. אני הייתי עכשו קשרית

בתוך בונקר. היו שתי חבייות ענקיות שהביאו אלינו, אני אפילו לא

יודעת מאיפה. הטמינו אותם עמוק באדמה. חבית אחת אלחוט חיצוני

ואלחוטאי עם אנטנה. והחבית השניה, אני ישבתי, קשר לעמדות. היו לנו

ארבעה בונקרים רציניים שמהם אפשר היה לירות. היתה עוד תעלה שעשינו

מחוץ לגדר, שאם יבואו הנגמ"שים שלהם, הכנו שקיות חמרי נפץ, שזה

שהתחבא בקצה, מסכן לבדו שם, יקח ויכניס להם לתוך.

איזה: אז איפה למדת קשר ?

מרים: זה היו סתם טלפונים. עוד לא הייתי קשרית, שמו אותי. למדתי

אחר כך בהפוגות, למדתי מפתח מורס.

איזה: ואת זוכרת את המורס ?

מרים: בטח. בגלל זה שיש לי גם שמיעה מוזיקלית, למדתי מהר מאד,

הגעתי למהירות, זה היה בסדר מבחינה זו.

אנחנו פחות או יותר מוכנים, חלק עוד לא כיסינו. עשינו

מקלט עזרה ראשונה. מקלטים, מקלטים, כמה שיותר.

איזה: את הכל עשיתם גם עם בטון ?

מרים: לא, רק חפרנו ופחים שסחבנו מכפרים עזובים, ועל זה אדמה,

כמה שיכולנו להעמיס, שקיות מסביב ובפנים אדמה, שכבת פיצוץ. אבל,

כמובן שלא הספקנו לגמור. הגיע ה- 15לחודש, אני מסודרת למטבח, קמה

בבוקר בחמש, אני כבר כולי לבושה כמו שצריך, אולי תהיה עוד ארוחת

בוקר. אמרו: "עם שחר". מאיר היום והחבר'ה מחליטות: "אז הם לא

יתקפו היום עם שחר, נלך לישון". אנחנו לובשות חזרה את הפיג'מות

להיכנס למיטות, בום ! התחילו לכסח אותנו. הפגז השלישי או הרביעי,

נופל באמצע החצר, מתחיל הרס. אנשים כמו שהם, עם נעלים, מה שהם עוד

יכולים לשים עליהם, רצים כל אחד לעמדה שלו. אני רצה לעמדה שלי של

הטלפונים בתמימותי הרבה, כשהפגזים כבר נופלים. ואנחנו רואים איך

הרפת הקטנה נהרסת, והלול, התרנגולות מתרוצצות, נורא מה שקורה.

הכל, הכל, הכל. עוברת שעה ואני שומעת.

איזה: ומפחדים ?

מרים: מה זה מפחדים ! אין לך מושג מה זה פגזים. יריות את עוד

יכולה לשמוע. וכמו שאני יושבת שם, פתאם טראח ! כל הזר הגדול הזה

של החוטים שנכנס דרך ארובת אוויר, נחתך ומונח לרגלי, אין לי קשר,

אין לי כלום. אני מעיזה להוציא את האף החוצה, שוכב שם בצלאל.

תמונות ראיתי שם, גוף קרוע לגמרי, חור במפשעה, מעיים בחוץ, והוא

צועק: "אי, אוי, אוי, אוי", כאילו חיוך, כאבים עד שקולו נדם. ואת

רואה שאין מה לעשות, מה אני אעשה ? אני לא יכולה לחבר לו רגלים,

אני לא יכולה להכניס לו מעיים. ופה נגמר, אני מבינה שזהו זה. ואני

מוציאה את הראש לראות מה קורה שם בכלל. אני רואה מרחוק, המון,

המון, המון כלי רכב צבאיים, מתקרבים אל הגדר שלנו. הגדר, זה חצר

קטנה, זה דונם, לא יותר מדונם. מהעמדות יורים, מה שיש תחמושת,

לפעמים איזה צרור קטן. עד שאומרים: "הפסקת אש". מחכים שהם יתקרבו

עד הגדר. אני בינתיים נכנסת לאלחוט, אני רוצה לעזור לה, גם היא לא

יכולה לשדר, כל פגז שנופל חותך את החוט של האנטנה. במקרה נמצא

אצלנו אחד מרביבים, שכל פעם שאומרים לו שנפל פגז, הוא יוצא החוצה,

מחבר מהר חזרה ונכנס. אנחנו תחת אש, זה אי אפשר לתאר, הכל מתפוצץ,

נופל, נשרף, הצריפים שלנו.

איזה: יש מי שנותן הוראות, שמפקד על כל הענין.

מרים: כן, יש רצים, אבל המא"ז נהרג.

איזה: כבר בהתחלה ?

2 מרים: כן. למה ? הוא לא רוצה להוריד את רוחם של האנשים (כמה

מילים הלכו לאיבוד תוך הפיכת הקלטת, תשלימי, אין סוף למשפט על

המא"ז. אח"כ לא ברור מי היתה משקיפה) היא היתה ממוקמת כמשקיפה, כי

יום או יומיים קודם שברה את היד. היא היתה בגבס, אז לה נתנו משקפת

שהיא תודיע מהעמדה שלה בטלפון. היא עוד עמדה על הגג, עד שאמרו לה:

"תרדי מהר", מפני שהוא הלך להתפצח, כל המבנה הזה, כבר לא היה

מאיפה לרדת. אני זוכרת שאני הולכת, אין לי מה לעשות באלחוט, מפני

שבקושי לה יש אלחוט. אז אני חושבת, אני עזרה ראשונה, אני אלך

למקלט העזרה ראשונה. ואני יודעת שיש פצועים, אני אעזור שם כמה

שאני יכולה. נותנים לי תיק עזרה ראשונה ואומרים לי: "עמדה א' חטפה

פגיעה ישירה, יוסי", יוסי זה החבר בחדר משפחה של אחותי "פצוע,

תנסי לעשות משהו". אני זוחלת בתוך התעלות, שדרך אגב, מכל הדירדור.

איזה: ודאי זה התמלא.

מרים: כן. היה אולי ככה תעלה (כמה זה ככה ?) , לא יכולנו לרוץ

זקופים, כמו שהתכוונו. בעמדה מס' 2ישבו, אמרו להם לצאת מהבונקר

הקטן, כי הוא יכול ליפול להם על הראש, אז הם יצאו מהתעלה, הם

נקרעו שם ממש, אחרי זה, שלושה חבר'ה.

איזה: בתעלה ?

מרים: בתעלה שהיתה, אם היו נשארים בבונקר, אז עוד איכשהו. כבר

ידענו שיש הרבה פצועים. אותי שולחים עם תיק עזרה ראשונה, אם אני

יכולה לעשות משהו ליוסי. אני מגיעה עד למקלט הרזרבה, שם היו רובים

ותחמושת וכך מיני דברים שצריך להצטייד. ואני עומדת בפתח, החצר

מופגזת, אני מחכה שיהיה רגע הפסקה. החובה שלי, ללכת לראות מה

איתו, רץ לקראתי מישהו שבא מהעמדה הזאת ואומר: "לאן את הולכת ?

השתגעת ? אין שם כלום, הוא איננו. אני אומר לך, אין מה לעשות,

האירוע, האדמה ריסקה אותו, אין, אין יוסי". ואז, אני זוחלת חזרה

לתוך התעלה. כשהצריפים התחילו לבעור, אז היו כמה חוכמים שרצו

לבתים לראות אם אפשר להציל תמונות, אלבומים ודברים כאלה. אחד נכנס

לקראתי, מחזיק את היד שלו ביד. זרם דם, אני לא מגזימה, כמו מברז

לפחות צול. וצריך להציל את האיש ודם אימים. אני זוכרת, וזה בחור

עם שרירים, אי אפשר היה לתפוס אותו. אני זוכרת שתפסנו והתישבנו לו

על היד, עד שראינו שהוא בונה חסימה. השארנו אותו חבוש.

איזה: באיזה מקום היתה הפציעה ? מתחת למרפק ?

מרים: הפצע היה בשריר, מעל המרפק.

איזה: והוא ניצל ?

מרים: כן הוא ניצל, שמואל. היד לא, היד קטועה. ועוד מישהו הגיע

בזחילה עם רגל פצועה, שלמה, הוא חי גם כן היום. ניסינו לחבר לו

חזרה את כף הרגל, איכשהו. אני הייתי קצב, אמרתי: "עיזבו את הרגל,

אין מה להפסיד".

איזה: היו איתכם אנשים שאינם חברי הגרעין שלכם ?

מרים: כן, מהפלמ"ח. הם נתקעו אצלנו כמה אנשים. אחד, הבחורצ'יק

הזה מרביבים שתיקן את האנטנה וזוג שבאו לבדר אותנו ערב קודם,

נשלחו מטעם.

איזה: אבל לא היתה איתכם יחידה לעזרה ?

מרים: לא. בערב, בסוף, הגיעה תיגבורת, כמה תיגבורת הגיעה ? הגיע

ברן עם עוד שלושה חברים, תיגבורת מגבולות. אנחנו לא ידענו מה יהיה

ביום הבא. בקיצור, אנחנו ירינו כל עוד נפשנו בנו וכשהם הגיעו קרוב

לגדר, ירו בהם במכונת יריה. ומכיוון שהגדר היתה כל כך מסובכת, היה

לנו צלב, ריבוע והריבוע השני התחיל ככה, שהם חתכו גדר אחת, הם

הגיעו לשניה, וכשהם הגיעו לשניה, הם לא ידעו, הסתבכו. ז"א, זאת

היתה גם הכוונה. השרשראות וקונצרטינות. פתאם, קמים כולם, מסתובבים

עוזבים את המקום. השאירו אותנו עם הפצועים ועם ההרוגים, 11איש

לקחנו באותו לילה וקברנו. אבל להם, היו איזה 30וכמה גוויות. הם

כבר לא כל כך חזרו, אנחנו היינו צריכים לסלק את הגוויות, היה

סרחון אימים. לשרוף אותם אי אפשר, יש עליהם תחמושת. בעבודה הזו

התעסקו איזה יומיים, קברו אותם איכשהו.

איזה: כמה שעות נחשכה ההתקפה ?

מרים: מהבוקר עד הערב, כל היום.

איזה: בגלל זה הם הסתלקו, הם לא היו נלחמים בלילה.

מרים: אבל החורבן שהיה. להתחיל לחפור מחדש את כל התעלות, אבל,

היה לנו זמן, כי לא ראינו שהם חושבים לחזור. אבל מה ? כל בוקר

מופיע פייפר וזורק פצצה. וכבר ידענו, היינו שומעים אותו. אז ראני

הייתי נכנסת בתוך הבונקר הזה שהיה לנו, של העזרה הראשונה, מתישבת

בו בפינה, סוחפת את הרגלים פנימה ככה, יושבת כמו עכבר. שכבר יזרוק

את הפצצות שלו. ועוד עופות הלכו. אנחנו גם אספנו את כל העופות כמה

שאפשר, הכינונו מכל המתות מרק איזשהו. הדיסה של הבוקר עוד עמדה

במטבח, דיסת סולת. את הקקאו סיננו, כי הוא היה מלא זכוכיות.

קודם כל, גיליתי דברים חדשים על בני אדם. עם כל האבל

הנורא, כל האסון הנורא, ואנחנו שמחים. יש איזשהו רגע של שמחה

שנשארנו. ואוכלים בתאבון. אף אחד לא אומר: "תאכלי, כי צריך לאכול

ולשתות !"

איזה: זה מפליא, הרי זה חברים שלכם משנים, עוד מהתנועה.

מרים: זה ממש הפתיע גם אותי. במקום, לא כשאני מסתכלת אחורה.

אמרתי, רגע אחד, אפשר היה לספור, זה איננו וזה, מת נהרג וזהו, יש

לזה משמעות פה, זה בא רק אחר כך. ושולחים לנו מישהו זר מיחידה

בגבולות, לעזור לפנות מוקשים, נשארו מוקשים שאנחנו מיקשנו את

הדרכים והם מיקשו בשדה. והוא נהרג לנו בתוספת בום גדול.

איזה: מיד אחרי זה ?

מרים: כן, בלילה, בלילה לא ישנו, הסתובבנו. ואז התחילו חיים עם

כוננות שניה. אנחנו היינו מטווחים, ז"א, כל פעם שהיה להם חשק

לירות, יכלו לירות ולפגוע בנקודה. אנחנו אספנו את כל המיטות

שמצאנו, שהיו עוד שלמות. בנינו סוכה ענקית מיריעות שמצאנו. העמדנו

מיטה על יד מיטה, וישנו כולנו יחד בתוך מקום כזה. היה טל והיה קר,

מאי. המשכנו לחיות ככה והתחלנו לשכלל את החיים שלנו. בנינו חדר

אוכל מתחית לאדמה. עם תאורה שאלישע המהנדס שלנו, ברבות הימים,

סידר מראה שהולכת עם השמש, עם טפטפת שמוליכה אותה.

איזה: שאול סיפר על התאורה הזאת ודיבר על זה בהערצה רבה.

מרים: שאול כבר היה אז. עם כל הדברים האלה, היתה לנו מאפיה מתחת

לאדמה, שאפינו שם לחם. מקלחות מתחת לאדמה. בתי שימוש סידרנו לאורך

התעלות, קופסאות שימורים, או חביות קטנות, אני כבר לא זוכרת,

הקירות, שאם מישהו באמת צריך לצאת, הוא יוצא, שיהיה מוגן. כי בן

אדם היה עוזב במשך לילה את המגורים. היו חופרים, חופרים, כל היום

חופרים. אין מים, מגדל המים כולו מפוצץ. נשמרו מים רק בחלק שהיה

מכוסה שקים.

איזה: איך הובילו אליכם מים ?

מרים:; הם היו פותחים את הצינור, ממלאים ועוזבים, כי לא יכלו

לשמור עליו. עד שהבדואים שוב פעם, היו יורים בצינור, משקים את

הצאן והולכים הלאה. בזה התעסקנו אחר כך. החיים היו מוזרים. לא היה

לנו מה ללבוש כי הכל נשרף. בכל זאת הצלנו.

איזה: מישהו דאג לכם ? הביאו לכם ? התנועה ? המדינה ? הצבא ?

מרים: היינו במצור כל הזמן. גם שאלו אותנו. אני זוכרת שפעם אחת

הגיעו אלינו נשים מויצ"ו, באחת ההפוגות, הן עמדו ובכו ושאלו: "מה

אתם צריכים ?" אמרנו: "חסרה לנו (לא ברור) לכבס". הפרימוסים היו

בחוץ, זה היה חדר אוכל, מדרגות עלו למעלה והיתה שם סככה, פרימוסים

שניים, שזה הביאו לנו ועל זה היו מבשלים, שני פרימוסים. מה היו

מבשלים ? כל מה שנשאר עוד במחסן, בעיקר קטניות. אכלנו מה שהיה, אף

אחד לא התאונן.

אני הייתי נוסעת פעם בשבוע ביום שישי לגבולות ועושה עוגה,

יציקת עוגה בתבנית גדולה, את מכירה את אלה היבשות ? ומביאה ליום

שישי, והרגשנו, אנחנו הסתדרנו, טוב לנו ככה. חוץ מזה שכל הזמן

האוזן היתה בהאזנה, היינו שומעים יציאה של פגז, שבר של שניה,

היינו בתעלות.

איזה: היו עוד חברים בראשון, או כולם כבר עברו ?

מרים: היו עוד חברים בראשון. היו שולחים לנו מרצים, אני זוכרת

את נתן שחם שהגיע פעם, התפלסף. היו עושים מדורה בחוץ ומרצים היו

מביאים לנו אידאולוגיות כאלה ש (לא ברור ) אבל אהבנו לשבת על

יד המדורה. אנחנו שומעים פגז יוצא לכיוון המדורה ו......... אנחנו

אינם, מסכן, הוא נשאר לשבת, הוא לא ידע לאן נעלמנו ושכחנו להגיד

לו שעוד מעט יהיה פיצוץ.

מים במשורה, כי לא היו. אנחנו הבנות קיבלנו ציבורית מים

ביום. הבנים הסתפקו פעמיים בשבוע, אני כבר לא זוכרת. הם היו

מקבלים חצי פח מים, מים חמים, עושים שותפות, חצי על חצי, שופכים

אחד על השני. הם היו מיוזעים ומלאי חול, כי הם כל היום עבדו

בחפירות. לנו היה זוג מכנסים אחד שהיה עודף, היו מכבסים מחליפים

לאחת, מכבסים מחליפים לשניה. אל תשאלי איך נראנו. נעלים לא היו,

הלכנו יחף וחיינו. בשמחה ובששון חיינו.

איזה: זה כבר לא כל כך מובן.

מרים: אני אומרת את זה, ההווי הזה כל כך קירב אותנו. נוצרו גם

זוגות. בכדי שלא יראו מה נעשה בתוך המחנה, עשו חומות של עפר כאלה,

שאפשר יהיה ללכת חופשי ושלא ניפגע מכל יריה. היו גם אשנבי יריה

בתוך החומה הזאת, חריצים דקים כאלה שיוצאים עם הרובה להסתכל אם

מישהו מתקרב. שם היו שוכבים ושומרים בלילה, בתוך הדבר הזה. וגם

נוצרו ככה זוגות. ואנשים הרגישו שאנחנו ממשיכים.

איזה: את האלחוט והטלפונים עם כל החוטים תיקנו ?

מרים: כן, ודאי ודאי. אותי שלחו לקורס בהפוגה הראשונה.

איזה: איפה ?

מרים: בשפיים. קודם זה היה במעונות עובדים של ההסתדרות בתל

אביב, על יד הקלט בתל אביב, בקצה המזרחי של תל אביב. אחר כך עברו

לשפיים. למדנו בחריצות רבה. רק שאני כבר הייתי כל כך מנותקת.

אנחנו יושבים בחדר הרצאות, משהו כזה ובשפיים יש רוחות חזקות אחר

הצהרים, דלת נטרקת, אני מתאבנת, נהייתי לבנה. לקח הרבה הרבה זמן.

איזה: אתם הייתם הישוב בעצם...

מרים: הראשון שחטף.

איזה: לא זה, הישוב שהיה ככה במצור כל כך קשה ועמד.

מרים: אני לא יודעת, היו עוד. אני לא יודעת מה היה בגוש עציון.

איזה: אבל הם לא עמדו.

מרים: הם לא עמדו. המצרים פשוט עברו אותנו והלכו הלאה.

איזה: פעם דיברתי עם בחור צעיר מדורות, שאולי אז נולד. הוא בא

להרצאות באפעל, מאד מתענין בנושא. הוא שואל אותי, אולי הוא חשב

שבגלל העבודה שלי אני אני יכולה להסביר: "איך נירים החזיקו מעמד".

מרים: לא יודעים, אנחנו לא יודעים למה הם הסתובבו. אחר כך מצאו

מחברות שלהם, שהתחילו לפתח פנטזיות, שהם כבר היו בפנים ופתאם עלה

עמוד מהאדמה. אנחנו את הנשק השארנו, חלק מהנשק האוטומטי, שתהיה

פריצה, בכוונה, שנוציא אותם. אני רוצה להגיד לך, כשהפסיקו ההפגזות

והם התחילו לעלות עלינו, אני (לא ברור) בשוק, לא ידעתי מה קורה.

התחילו היריות הקטנות, זה כמו פיסטוקים לעומת ההפגזות וכל הזמן

מושכות למטה. ואני רואה, רציתי לראות מה הולך, ואני מסתכלת ואני

רואה, גדודים, גדודים מתקרבים אלינו. עוד רגע (לא ברור) תתהפך

וזהו זה, זה יהיה הסוף. ודווקא את הגדודים האלה עם מכונת היריה,

את אלה חיסלו. היו הרבה הרוגים, פשוט הסתובבו והסתלקו.

איזה: ואיך זה נמשך, מה הולך הלאה ?

מרים: אז מתחילים בהחלפות ומתחילים לתחזק ומתחילים עם המים.

נגמרה הפוגה אחת ואנחנו שוב פעם בכלובים למטה, אבל זה כבר אחרת.

זה לא לשבת אחר הצהרים, לשתות כוס תה בחדר אוכל ולהגיד: "הנה, הו

יוצא עוד פגז". כל פעם החליפו שם את הכוחות, אז פעם זה היה מחוץ

לגדר. והחבר'ה שלנו עבדו במיקוש רחב מאד מסביב לחצר.

איזה: גם אז לא באו לעזרה ? אף אחד ?

מרים: לא, לא. אחרי ההתקפה אני זוכרת שהיו חיל תותחנים, כי אני

זוכרת שהיה בינהם אחד שניז'ס לי, עשה לי את המוות. והבדיחה הכי

גדולה, חורף, כשאנחנו כבר חיים במתחם שלנו, הלכנו במכנסים קצרים,

אין לנו נעלים, אין לנו סנדלים.

איזה: גם אז עוד לא העבירו לכם ?

מרים: אי אפשר היה להעביר, זה היה מצור, מה שיש יש.

איזה: למה לא תפרת ?

מרים: לא היה ממה. ולא היה איך. ולאט לאט, החיילים מגיעים

בשינלים, קשורים ככה. ואנחנו מסתובבות הכפור הזה במכנסים קצרים.

וזה שיגע אותם, הם היו חדשים בנגב ורחוק יותר. טוב, זה מה שאני

יכולה לספר. אחר כך, אני לא יודעת איך נפרמתי מכל הדבר הזה.

איזה: מה היה אחר כך ?

מרים: אחר כך, כל הזמן היו החלפות.

איזה: שלחו אותכם קצת להינפש ?

מרים: לא. הגענו לראשון, חיים כרגיל, בתי קולנוע עובדים. היינו

אצל ההורים קודם.

איזה: היה לכם כל הזמן קשר עם ההורים ?

מרים: לא, לא.

איזה: אז אלה שהילדים שלהם נהרגו, אפילו לא ידעו ?

מרים: הם ידעו דרך הצבא, הלכו להודיע להם. הצבא בכל זאת היה כל

הזמן בסביבה, עבד באופן מאורגן יותר, זה אנשי צבא. באותו לילה

קברנו את ההרוגים, התעסקנו עם האנדרטה שלהם.

איזה: העבירו את ההרוגים, או שהם נשארו שם ?

מרים: את הגופות העבירו למקום החדש, המצבה נשארה. באשר למקום

החדש, פה נלחמנו והיה חשוב נורא שאנחנו נמשיך לעשות את הנסיונות

האלה. על זה בכלל לא דיברנו. היינו גם אחראים על הניסויים

החקלאיים, מה גדל או לא גדל, אם משקים אותם. היינו משקים עם החבית

הגדולה של מי הביוב, אחרי המקלחות, עם קופסאת שימורים, צמחים כאלה

קטנים. היינו יוצאים בבוקר, מחפשים אותם, והרוח כיסתה. וחשבתי,

אני אישית חשבתי, מה אנחנו מחפשים, שבולים גבוהות יותר ? נעשה פה

מה שהבטחנו לעשות עם האדמה. היה ויכוח והוחלט ברוב קולות שיש מקום

טוב יותר, אנחנו נלך לשם.

שם מצאנו בוסתנים של שקדים, ענבים. קודם ישבו למטה בחירבת

מעין, שזו היתה מין תחנת גבול כזו, שפעם היו נחים שם, עם גמלים

וחמורים חאן (לא ברור). שם ישבנו עד שסימנו לנו את המקום על

הגבעה. ואז הבאנו לאט לאט את הקיבוץ למעלה. הקמנו שם צריפים ובאר

כמובן. אחר כך העבירו לנו חשמל ומים והתחלנו קיבוץ מההתחלה.

איזה: ואחר כך עזבתם אותו.

מרים: אחר כך עזבנו אותו, זה כבר היה כשכבר בכל היה בסדר. יש

מדינה. ברן, קוראים לו לצבא לתזור בחזרה. והוא אמר: "אני הולך

בתנאי שאני מקבל שריון". "מה פתאם שריון ? חיל רגלים, אתה מצוין".

הוא עוזב ואחר כך שולחים אותו לקורס מתקדם בפורט נוקס. וזה תחילת

השבר. אני עוזבת עם הילדים, לשם, למחנה בפןרט נוקס, הילדים עלי.

לא שזה היה כל כך קל, יצאתי עם ילד בן חמש, ילדה בת שלוש ותינוקת

בת תשעה חודשים. תמיד הייתי מסתדרת מהר, בכל מקום שעבדתי, לי תמיד

היה זמן, הייתי עושה מהר, יושבת, שותה קפה, תמיד היה לי זמן. אז

גם שם הסתדרתי. הילד ישר הלך לבית ספר, ישר פגש חברים, דוברי

אנגלית, דיבר עם הידים ועם הרגלים. ורק כשהאמצעית היתה יושבת עם

האלבום שנתנו לה לפרידה מהקיבוץ, והיתה מסבירה לי, היא חשבה שאני

לא מבינה מה שהיא אומרת: "אני רוצה לילדים האלה, האלה" כל הזמן

היו לי דמעות בעינים.

איזה: עבר.

מרים: עבר, ואחר כך חזרנו. וברן כבר לא רצה להיות בקיבוץ. הוא

אמר: "אני כמו אחד שמנצל את הקיבוץ, אני אף פעם לא בבית ואף פעם

לא משתתף בעבודה, יהיה לי יותר נוח אם נעזוב אז תנסי עוד קצת".

בכלל חשבו שאני זאת שאכריח אותו לעזוב. לי היה נוח, יש מכונית, יש

לברן כסף להוצאות מהצד, BABY SITTERלא צריך, יש בתי ילדים, נוסעת

לכל הצגה שמתחשק לי הייתי (לא ברור) פר אכסלנס מבחינה זו. והיה שם

שק"ם של הנח"ל, מי הולך לשם ?

איזה: מי שבצבא.

מרים: לא, הוא לא. עם הילדים, בבקשה. בקיצור, הרגשנו כבר מאד לא

נוח. כשחזרנו לארץ, הוא לא רצה לחזור.

איזה: ואחותך נשארה בנירים ?

מרים: אחותי נשארה, עד היום. ובזה תם ונשלם.

איזה: מענין ויפה.

מרים: אני לא בטוחה שלא עשיתי קריס קרוס מכל האירועים.

איזה: זה לא חשוב. חשוב הסיפור עצמו. כל הקטע של ההתקפה, הוא חד

פעמי ומתואר בצורה ממש חיה ונושמת.

מרים: אחרי זה, אחרי ההתקפה, פתאם הבנתי מה זה שמחת חיים.

וחשבתי, הסתכלתי מסביב, רק אני חושבת ככה ? לא, כולם שמחו.

איזה: נראה לי שזה מפני שהייתם כל כך צעירים.

מרים: היה בזה משהו מאד חייתי שאני לא יודעת להסביר אותו.

איזה: אבל לא בכל מקום אני שומעת את זה. שמעתי אנשים מחטיבת

"הראל", שכל לילה היו קוברים, אנשים כיסו על הרגשות בציניות, אבל

המוות ממש התהלך בינהם.

מרים: אני לא אומרת שכל הזמן זה היה. הרגע שאת בACCIDENT-

ובודקת את עצמך - אני יצאתי שלמה, את גם כן רצה מיד לעזור ולעשות.

אבל הדבר "אם אין לי מי לי", יש בזה משהו כל כך חזק שאני התביישתי

בהתחלה, אבל ראיתי גם אחרים. אחר כך נכנסו לאבל עמוק מפני שחסרו

בשטח. דודו כזה שכל כך הערצנו אותו. זה אבל כבד מאד. אני רק מדברת

על המתח של הקרב הזה והמתח שהנה עכשו, הנה עכשו. היה גם רגע נורא

נורא מרגש, כשזחלתי בתעלה לעבר יוסי, החבר הפצוע של אחותי, אני

זוחלת ומישהו זוחל מולי, אני רואה את שולה. אנחנו התחבקנו ובכינו

משהו ! לא אמרתי לה אף מילה לאן אני הולכת.

איזה: מרים, המון תודה, זו היתה באמת חוויה בשבילי.

מרים: בבקשה.

סיפורים

השפעות בחינוך 4 - 2

מאורעות 1939 - 1936 4

מלחמת העצמאות, נגב 13 - 6

ההתקפה על נירים 11 - 6

דילמות

הבנות 13 - 5

ישוב במצור 13 - 6

פציעה 11 - 9 ,7 - 6

יחסי יהודים ערבים 7

פחד 13 - 12 ,9

אבדן חברים 15 - 14 ,11 - 9

תגובות נפשיות לאחר ההתקפה 15 ,11

לבטים על העברת ישוב 14

תוכן

המשפחה, ילדות בגרמניה ובחיפה 2

חזרה לארץ, תל אביב 2

רמת גן 3

נערה עובדת, פיתוח קול 4

להכשרה ולפלמ"ח 4

בדרך לקיבוץ, באר יעקב, ראשון 5

קורס עזרה ראשונה, מעבר

לדנגור (נירים) 5

תחילת המצור בנירים 6

פציעתו של ברן 6

החיים בנירים לפני 15.5.48 7

ההתקפה על נירים 8

החיים בנירים אחרי ההתקפה 11

העברת הנקודה 14

ברן חוזר לצבא, פורט נוקס 14

עזיבת הקיבוץ 14

התגובות הנפשיות לאחר ההתקפה 15

סיפורים, דילמות 16