בית יגאל אלון ראיון עם פנינה קלי בהשתתפות בעלה אלישע
בנושא נירים במלחמת העצמאות
ראיון ותימלול: איזה דפני
פברואר 5002
איזה: בוקר טוב פנינה.
פנינה: בוקר טוב.
איזה: אני באה אליך מבית אלון. אנחנו אוספים עדויות של לוחמים. את הסיפור של נירים כבר שמעתי וזה עושה לי חשק לשמוע עוד. ואחרי ששלחת לי את היומן שלך מימי מלחמת העצמאות, או נכון יותר המכתבים, זה עוד יותר עשה לי חשק. אני מבקשת שתתחילי לספר, אבל תתחילי קצת מה הרקע שלך.
פנינה: ההורים שלי הגיעו לארץ בנפרד, אבא שלי בא בלתי ליגאלית, דרך רומניה, טורקיה וסוריה.
איזה: מאיפה הוא בא ?
פנינה: מפולניה, בשנת ,1251כאשר הוא הגיע התברר שאפשר להביא כלה מפולניה, היה נוהג להגיש "דרישה" לשלטונות המנדט. על פי רוב הענין היה מסתדר. הוא הביא את אמי ב- .1251בהתחלה הם גרו בתל אביב, ואחר כך רכשו שטח אדמה בקרית שאול על יד רמת השרון, כאן גידלו ירקות. בתקופות של מתיחויות בטחוניות "מאורעות" היינו עוברים לתל אביב.
איזה: ממש כאן במקום שאנחנו יושבות עכשו ?
פנינה: כן, קרית שאול, שהיתה מופרדת מתל אביב על ידי העיירה שיך מוניס, המקום שעליו בנויה אוניברסיטת תל אביב. מסביב היו פרדסים מאד גדולים, של ערבים. כמו כן שדות תבואה בחורף, שומשום ואבטיחים בקיץ. חלק מהזמן אני למדתי בבית הספר ברמת השרון.
איזה: איך הייתם מגיעים ללימודים ברמת השרון ?
פנינה: לפעמים היינו הולכים ברגל, ועל פי רוב נוסעים בעגלה וסוס. היינו קבוצה של 10-15ילדים.קרה פעם שבימי המאורעות, הניחו על הדרך מוקש. ברוב הזמן לא היו בעיות.
איזה: בזמן המאורעות עזבתם ?
פנינה: כשהמתח היה בשיאו, היינו עוזבים, התנאים כאן היו קשים. חלק מהאנשים שלא היו להם ילדים נשארו ובעלי המשפחות היו חוזרים בזמן רגיעה.
איזה: את היית הבכורה ?
פנינה: כן.
איזה: ואיפה למדת בבית ספר תיכון ?
פנינה: תיכון למדתי בסמינר, סמינר לווינסקי. אחרי זה למדתי בבית ספר חקלאי בעינות. יותר מאוחר השלמתי את הלימודים להוראת טבע. הבית שלי היה דתי, לא מאד. באופן אורגינלי לא הייתי צריכה ללכת לשומר הצעיר, אבל סחבו אותי. יש לי במשפחה מצד ההורים כמה אנשים בשומר הצעיר.
איזה: בבית לא התנגדו ?
פנינה: בהתחלה קצת התנגדו, אבל בסוף העריכו את התנועה הזאת וגם אחי ואחותי הצטרפו אליה. והיו חברי קיבוצים. 3
איזה: איך את מגיעה לתנועה ? איפה היית בתנועה ?
פנינה: הייתי בגדוד ניר תל אביב. לפעולות בשבתות הייתי הולכת ברגל, דרך שכונת נחלת גנים. הייתי יוצאת בצהרים ומגיעה כעבור שלוש שעות לבד או שהייתי תופסת טרמפ )נדיר( כי אז הכביש היה די שומם.
איזה: לא פחדת ?
פנינה: בקטעים מסוימים הרגשתי מתח, אבל זאת לא היתה סביבה מסוכנת.
איזה: הלכתם גם להגנה, חוץ מהתנועה ?
פנינה: אני בגלל השינויים במקום הדיור, לא הייתי בהגנה. בשומר הצעיר היו שעורי קפא"פ, א"ש לילה, לא רציני. אני לא הייתי בפלמ"ח. עד שהגעתי לקיבוץ.
איזה: לא היית בהכשרה ?
פנינה: אני לא הייתי בהכשרה, הייתי מדריכה בקן שכונת התקווה. וכשהקיבוץ נוסד, הגעתי לבאר יעקב ואחר כך לראשון. הקיבוץ היה מחולק לשני חלקים, החלק הקטן בנגב והחלק הגדול בראשון לציון.
איזה: זה בתקופה שעלו 11הנקודות ?
פנינה: אני מאד רציתי להיות בנגב, באחת הפעמים שמישהי מותיקות הנגב יצאה לצפון, נשלחתי לנגב ונשארתי שם. איזה: כמה אנשים היו בפלוגה בנגב בדרך כלל ?
פנינה: היו שם ככל היותר כשלושים איש. כשהיו סיבות, כמו בנייה, או העברה היו שולחים לשם תגבורת לעזרה בעבודה. הנקודה {מאחת עשרה הנקודות( הוקמה בחפזון ביום כפור. כאשר מצב הבטחון הורע הוחלט להעבירה לגבעה הסמוכה )להשיג שליטה על יותר שטח(. הנקודה הכילה בית בטחון, שלושה צריפים, טנק מים שהיה מוקף בשקי חול. השקיעו הרבה עבודה בגידור המקום, בחפירת עמדות )בהתחלה לא מכוסות(.
איזה: מתי כן התחלתם להרגיש מה באמת מתקרב ?
פנינה: אחרי הכרזת האו"ם הורגשה מתיחות פה ושם, התקלויות בצפון יותר, בנגב קצת פחות. נודע לנו שיחידות הנג'אדה מתאמנות לא רחוק מאיתנו. ולמרות הכל קרן הקיימת המשיכה להעסיק אותנו בעבודות יעור )שבהן התחילו עוד קודם(, הסוכנות וקק"ל הקימו תחנה נסיונית סימלית, הביאו שתילים שונים: אקליפטוס, אשל, ברושים, עשו נסיונות בקיקיון וניסו כל מיני צורות השקאה. חשוב היה לנטוע שוברי רוח, שרובם היו עצי קזוארינה, עשו ערוגות. גשם ותוספת של השקאה, זה מה שעמד לרשות השתילים.
איזה: כמה גשם היה שם ?
פנינה: באזור ההוא יש ממוצע של 200 מ"מ גשם, כשהחיטה היתה "מאד" מצליחה - היה חג גדול, ולא הספקנו לראות הרבה שנים כאלה עד מלחמת העצמאות. היו באים אנשים ממכון וולקני והציעו נסיונות, כמו ערוגות חפורות )כמו אמבטיות( שבהן יקוו המים, הלס היה שומר על הרטיבות, החול היה מעורב בלס. ניסו לשתול בתלמים, בערוגות מוגבהות, הסתכלו על האזור כגבול המדבר. מי חלם על ההצלחה החקלאית של פיתחת רפיח ? 4
איזה: היו ישובים קרובים אליכם ?
פנינה: היה ישוב אחד שהיה בטווח ראייה, זה היה מבטחים.
איזה: איזה מין ישוב זה היה ?
פנינה: זה היה קיבוץ של הציונים הכלליים. הוא הוקם קצת אחרינו. גם כן בשיטה הזאת של בית בטחון, כמה צריפים, מגדל מים על עמודים. אפילו משק חקלאי לא היה. היתה תקופה שהיו כמה תרנגולות, מכסימום היה חמור וכמה פרדות. לצמחים החדשים ששתלנו, היתה השקאה ראשונית. היו שתים או שלוש פרדות עם טנק שהובילו על העגלה, אלה היו ההשקאות הראשונות שהעצים קיבלו, כדי שהם יקלטו.
איזה: והם נקלטו ? קימים עד היום ?
פנינה: נקלטו, כן, עד היום. מבטחים היה ישוב בטווח ראייה ואליהם היה לנו גם קשר איתות בפנס בלילה. יותר רחוק היה הישוב גבולות. אבל ממערב היו כמה כפרים ערבים שהיו קרובים אלינו, מרחק של כמה קילומטרים. אותם ראינו, הם היו פרושים לפנינו, אנחנו כבר היינו על הגבעה.
איזה: איך היו היחסים איתם לפני המלחמה ?
פנינה: עם אלה שהיו מהסביבה בטווח הראייה שלנו היו יחסים סבירים. אפילו אחד מהם היה שומר שדות של הקרן הקיימת. בפתח הקיבוץ, שומרי השדות הישראלים, בני מיטיב וג'רי יזמו דבר שנקרא: "מדפה" )בערבית: חדר אורחים( סוכה כזאת שאליה היו באים להתארח. היו מזמינים את אנשי הסביבה וזה טיפח גם קשרים. אבל מקרה אחד שקרה, וכאן אני מקדימה את המאוחר. ידוע על חוליה שנכנסה בטעות לכפר שועוט, שלא היה בטווח הראייה שלנו, אבל לא היה רחוק. החולייה הזאת הותקפה. הם יצאו מגבולות לסיור. בעצם הם נכנסו בטעות לכפר. הנשק שלהם, הסטן והקנה וכל החלקים האחרים פורקו ונמצאו אצל שני אנשים. כשהם נכנסו לכפר שהיה עוין, התחילו לרדוף אחריהם ושישה מהם נהרגו.
איזה: מי הם היו ?
פנינה: הם היו חוליית פלמ"ח. אלה שניצלו, רצו לנירים, רצו בשארית כוחותיהם. קלטנו אותם עם כל הסיפור המזעזע. מיד רצו לחפש אותם. יותר מאוחר ובתיווך המשטרה הבריטית מצאו את גופותיהם בכפר, חמישה בחורים ובחורה אחת.
איזה: שאלתי אותך איך התחלתם להרגיש, זו היתה ההתחלה ?
פנינה: המאורע בשעוט היה בחנוכה, ואז החרדות התגברו.
איזה: איך הגיעו אליכם המים ?
פנינה: כשהנקודות האלה שמפוזרות בנגב התחילו לנשום ולחיות, ומצד שני פעולות האיבה התרחבו, הבינו שצריך להעביר קו מים מניר עם, שיתפצל לכל הנקודות. העבודה הזאת ארכה כמה חודשים, אבל התלות באוטו עם טנק המים בוטלה. כל בוקר יצאו מהנקודות קבוצות של בחורים שעבדו בהרכבת הקו. הבחורים חפרו והטמינו את הצינורות. מכיוון שהצינור לא הונח בעומק מספיק, כנופיות ערבים היו מפוצצות את הקו.
איזה: הפיצוצים התחילו עם פרוץ המתיחות ? 5
אלישע: הערבים, הבדואים, היו מפוצצים להנאתם עוד לפני המאורעות עצמם.
פנינה: להנאתם, או להשקאת העדרים. כשעלינו לנקודה וכבר הבנו את הענין הזה שצריך להיות במקום גבוה, עם שטח ראייה רחב, בד בבד התחילו לבצר אותו והתחילו לחפור תעלות קשר. זאת היתה פרשה בפני עצמה, כשהיתה סופה היא היתה ממלאת אותם בחול, ואז אמרנו, יש לנו תעסוקה להוציא את החול מהתעלות.
אלישע: דבר מפתיע שהיה בהתבצרות, היה שהבינו שבית הבטחון לא יוכל לעמוד בפני ארטילריה. הבינו את זה אחרי שהבריטים ירו על בית הבטחון במבטחים. הם ירו כתגמול על פעולה שאנחנו עשינו במארב על הכבישים, ששם גם כן היה תגמול על פעולה אחרת. אחרי שהאחראים על ההגנה בנירים ראו מה שקרה לבית הבטחון במבטחים, הם הבינו שצריך להתחפר. כי התחילו כבר שמועות על אפשרות של התקפה.
פנינה: ארטילרית או מרגמות.
אלישע:התחילו שמועות שהצבא יפלוש. באמת כך היה. ההתחפרות הצילה.
פנינה: כשאנשים אומרים: "איך הנקודה הזאת החזיקה מעמד ?" אני הרבה זוקפת את זה, גם למא"ז. קראו לו דודו )דוד לובלסקי(. הוא נהרג ביום ההתקפה. הוא וסגניו הצליחו להכניס רוח כזאת, מין התמסרות של כל האנשים לעבודה הקשה של החפירה והביצורים, שזה נעשה דבר, אני לא אגיד פולחן, אבל כל הזמן רק חשבנו על זה. זה היה מאד עמוק בהרגשה שלנו, שזה ינוצל, שזה יבוא לשימוש, שלא פתאם יבוא נס והפוליטיקאים יפתרו לנו.
איזה: בזמן הזה, הבריטים הסתובבו ? היו באים אליכם ?
פנינה: פה ושם היו באים, הם לא היו נכנסים לתוך המקום. היתה קבוצת נוטרים, נוקטה )נקודה בערבית(, זה מין מקום שבו היו הרובים הבריטים שכאילו היו להגנת המקום. כמה בחורים נחשבו לנוטרים מטעמם. היה יום תשלום ואז היה נכנס קצין. אבל, לא היתה הרגשה שהם באים ומרחרחים. אלא באותו מקרה שהיה במבטחים. יש כל מיני סיפורים מצחיקים, פעם עברה שם שיירה של הבריטים אני עד היום לא יודעת לאן היא נסעה. זה היה נדיר שהם באו ודיברו עם האקונומית של המטבח, שהם יתנו לנו כל מיני קונסרבים ואנחנו ניתן ירקות שהיו לנו באותו זמן. לא היו יחסי שנאה והתנכרות מוחלטת, באזור הזה כפי שהיו אזורים אחרים.
איזה: תתארי את פעולת ההתבצרות.
פנינה: התעלות נחפרוו בזיגזג, במחשבה שאם שני אנשים יהיו באותו קטע, שלא יהרגו יחד כשתפול פצצה - שתהיה הפרדה. בפינות המחנה היו ארבע עמדות מרכזיות, גדולות מוגנות בגגון, שעליו היתה שכבת אדמה נגד הפגזה. היו חרכי יריה, היה שם מאגר תחמושת, מים וביסקוויטים.
איזה: מה את עשית שם בכלל מאז שבאת ?
פנינה: קודם כל, הבנות היו עובדות הרבה בהכנת הגדר. הגדר היה לה איזה פטנט עם כל מיני עיקולים וסילסולים, שיהיה קשה לחדור. אני מאד זוכרת איזה שריטות היו לנו בידים. הרבה עבדנו בעבודה הזאת. בשמירה, הבנות שמרו, הן החליפו, חלק מהבחורים שהלכו לעבוד בקו המים, הבנות שמרו במקומם בלילה במשמרות. חפירה, אני לא זוכרת שבנות חפרו. אבל, עשו עבודות ממש קשות. 6
איזה: ואת העבודות הרגילות של בנות ?
פנינה: כן, כן. במטבח, הלכו עם נשק. מכבסה לא היתה שם, לא היו מים, היינו שולחים לצפון, לראשון.
אלישע: לא לגבולות ?
פנינה: לא, זה היה יותר מאוחר, בתקופה ההיא, לראשון.
איזה: עכשו אנחנו הולכים ומתקרבים למלחמה, אתם מרגישים שאתם הולכים ומתקרבים ? מישהו בא להסביר לכם מה יהיה ?
פנינה: המפקדים ודאי היו בסוד הענינים, אנחנו ידענו יותר באופן כללי.
אלישע: המצרים עצמם לא החליטו על ההתקפה, כך בספרי ההיסטוריה. שלושה שבועות לפני ההתקפה, נפלה ההחלטה. נדמה לי שפארוק החליט על זה. לא היה ברור שתהיה מלחמה מסוג זה, של פלישת הצבאות הערביים, טנקים והפגזות, אבל התכוננו.
פנינה: התכוננו, המא"ז הזה היה איש מאד ממוקד, הוא ידע שזה תפקידו.
איזה: בן כמה היה כל המא"ז הזה ? ילד ?
אלישע: הוא התכונן לזה יותר מאשר המוסדות, המוסדות הציבו את בית הבטחון שהיה מלכודת, כי הוא הקל על טווח התותחים.
פנינה: הוא היה בן 20 ב- ,1946 אולי 20 ומשהו.
אלישע: רעיון ההתחפרות כולו נולד אחרי ההפגזה האנגלית על מבטחים.
איזה: באיזה עומק היו החפירות ?
פנינה: לא יכולת ללכת זקוף.
אלישע: היו כמה מקלטים מלבד החפירות.
פנינה: זה אחר כך. היו כמה מקלטים, שקראו לזה מקלט רזרבה, יכלו לנוח בו, לרוץ לשם בזמן ההפגזות. להיות רזרבה, היתה איזה קבוצה. וחוץ מזה היה מקלט נשק ועל ידו גם היה מקלט הקשר, עמדת הקשר. שם היתה מרגה, שהיה לה קשר עם גבולות כל הזמן, קשר ללא הפסקה. בתוך כל המהומה, בתוך כל הפגזים שנפלו כמו גשם מהשמים, מלבד רגעים בודדים שהחוטים נקרעו ואז היו מתנדבים אמיצים שתיקנו אותם, הקשר היה כזה שידעו מה מתרחש. ולכן בר-לב כתב, שכשהוא ראה איך מתנהל הענין בנירים, הוא אמר: "אני לא מאמין שהערבים יכבשו אותה".
אלישע: הוא אמר: "אנחנו במלחמה הזאת נצליח".
פנינה: וכשאני חושבת, אני לעצמי, אני חושבת שזו היתה כבר התנהגות כמעט אוטומטית. קודם כל עשינו, המא"ז הזה עם כל היוזמות שלו, עשה המון תירגולות. והתירגולות היו כאילו על חם, ירו ועשו את זה כאילו שזה ממש אמיתי. אני זוכרת שבפעם הראשונה שהיו היריות, לא לכולם סיפרו שזאת תירגולת. וכשזה קרה ואני רצתי בתעלה, אני מאד פחדתי, ממש דפיקות לב. ויכול להיות שזה איפשהו תרם לכך שביום שזה קרה, זה לא היה כך. האימונים האלה כנראה הועילו, לי אישית, אני לא בדיוק 7 יודעת מה עבר על כל אחד. אני חושבת שבגדול זה היה ככה. האנשים ידעו את מקומם, כל אחד הכיר כל פינה, אמרו לו: "לך לכאן", הוא הבין שהוא צריך ללכת לכאן. הוא ידע, לא היה בלגן.
איזה: אני יודעת שהיו מקומות שזה לא היה כך. למשל ברמות נפתלי, היתה בהלה ועד היום אפשר לשמוע האשמות בין חברים שונים.
פנינה: זה לא יאומן מה היה בשטח הקטן הזה. מה שחשוב להגיד, ההתקפה התחילה בשבע בבוקר.
איזה: ב- 15למאי ?
פנינה: כן. והמא"ז וסגניו כבר לא היו בחיים בשעה .12ואז כבר הכל התנהל באופן אוטומטי.
איזה: אתם כבר ידעתם שהם כבר אינם ?
פנינה: אני במקרה ידעתי, לא כולם ידעו, אני כן. התפקיד שלי היה להיות קשרית, לרוץ לעמדות מסוימות. היו כמה קשריות שרצו לעמדות, רצו בתעלות הקשר והביאו אינפורמציה. ומרגה היתה צריכה להעביר הלאה, מה קורה ומה רואים. אני הייתי שייכת לקטע מסוים ואת האינפורמציה הייתי מביאה. לכן ידעתי על זה כשבאתי אליה, ידעתי ממנה. זה היה מפחיד, אני לא ידעתי מה לחשוב, אבל לא היתה בכלל אופציה. נגיד שיש אופציה לברוח לאיזה יער, זה לא היה כאן, מי שלא נפצע ומי שהיה במלוא כוחו עשה את זה כאוטומט.
איזה: אי אפשר להבין את זה. זה נראה כל כך הרואי.
פנינה: האימונים מאד תרמו לזה.
איזה: אם את זוכרת משהו מרגש במיוחד, תספרי.
פנינה: המפקד הזה שאני כל כך מדברת עליו, דודו, הוא היה מהיר החלטה. רק לגבי החיים שלו, לא. הוא עמד במקום חשוף בזמן שנפלו פגזים וזה מה שהרג אותו. כשהוא ראה שיש הפגזה, לא היתה לו דוגמה, הוא לא היה במלחמת העולם, הוא לא ידע מה זה ים של פגזים על שטח כל כך קטן. הוא לא הכיר דבר כזה, אולי הוא ידע. התפקיד שלי ושל עוד בחורה במקור היה להיות מקשרות שנמצאות על גג בית הבטחון, שאז עוד לא הוחלט לגמרי, למרות שכבר אחרי מבטחים ידעו שזה לא המעוז שלנו, אבל בכל זאת השתמשו בו. היתה שם רשת של מרכזיית הטלפונים שהיתה מתוכננת להעביר ידיעות לכל העמדות. אנחנו היינו צריכים להעביר את כל הידיעות האלה אליו ואל המפקדה, לתיחכום כזה הוא חתר. אבל, הכל השתנה בתוקף הנסיבות. והוא החליט מהר מאד שאנחנו צריכות לרדת משם, כי זה לא בטוח לנו, כמו כן שהחוטים יקרעו בהפגזות. הוא חשב עלינו, על עצמו הוא לא חשב. חשב על שתי הבנות האלה שתרדנה מהר משם ותרוצנה לעמדות. חילק אותנו לעמדות, על גזרות, על קטעים. ואנחנו רצנו והבאנו את כל הידיעות, את כל האינפורמציה שידענו. ושהועברה מיד דרך האלחוט לגבולות.
איזה: כמה שעות התארכה ההתקפה ?
פנינה: היא התחילה בבוקר והיא נמשכה עד שעות אחר הצהרים עם הפסקה קטנה. הפגזת המרגמות והתותחים נמשכו עד אחרי הצהרים. אחר כך היתה הפסקה שאז חגו מטוסים, זרקו כמה פצצות ולא קלעו כל כך. יותר מאוחר היתה עוד הפגזה קטנה ולפנות ערב התקפלו. ואז ראינו אותם אוספים 8 את הנפגעים שלהם וחוזרים. חלק מהנפגעים שלהם היו מהתותחים ומהמרגמות של עצמם, את זה ראינו.
איזה: במה אתם יכולתם לפגוע בהם ? איזה כוח היה לכם נגדם ?
פנינה: קודם כל, המקום היה מגודר בארבעה מיני גדרות, גדרות תיל, סלילי תיל. גדר שנקראה גדר עכביש, זה היה תיל מתוח על יתדות, מאד צפוף וברוחב של כמה מטרים, שמי שהיה מנסה לזחול מתחתם, לא היה יכול. ועוד כל מיני פטנטים שהם המציאו, כל מיני צורות של גדרות ושל מכשולים. לחדור לשם היה קשה. יכול להיות שהמטרה שלהם היתה, להרוג את כל מי שבפנים ואז להיכנס, כך אני חושבת.
איזה: היתה לכם עזרה מבחוץ ?
פנינה: רק אחר הצהרים התחילו להתארגן בגבולות, ששם היו ברן ובר-לב, הם אירגנו קבוצה, אז המילה "מסתערבים" לא היתה קיימת, אבל בחורים שהיו לבושים בכפיות ובבגדים ערביים, והם הגיעו מצד מזרח. משם הם התחילו להסתנן. והם הגיעו ככה לפנות ערב. יותר מאוחר, בלילה כשהחשיך וכבר ידענו שהמצרים נסוגו, הגיעה ממש כיתה או כמה כיתות. והם במחשבה שההתקפה תתחדש למחרת, אבל זה לא היה. אנחנו נשארנו על אם הדרך שלהם והם עלו צפונה ליד מרדכי לכפר דרום, כשאנחנו משקיפים עליהם, ואנחנו מסתכלים עליהם, סופרים את המכוניות שלהם. אולי הם ידעו שכוח התקפה אין לנו מאותה נקודה, אולי הם הבינו שהם יכולים בינתיים להמשיך. או שתיכננו לעשות עוד פעולות, אחרי כן. אבל, אנחנו היינו תקועים להם כעצם בגרון. ואמנם, מהמקום שלנו יצאו הרבה חוליות, לכל מיני פעולות, ריגול ותצפיות.
איזה: זה כבר אחרי ההתקפה ?
פנינה: כן. אנחנו היינו ממש על הכביש לרפיח, רפיח - עזה. וראינו אותם. תמיד היו אנשים על התצפית, אבל אז התצפיות היו מאד ממוקדות, בדרך כלל יש הפגזת טיווח, כך שאם נראה התחלה של טיווח, אז האנשים יכנסו למקלטים. ראינו שהמקלטים האלה הצילו. פשוט, אנשים שהיו במקומות מוגנים, רובם ניצלו.
איזה: האם כל החברים בנירים היו ילידי הארץ ? לא היו לכם עולים חדשים ?
פנינה: חלק מחברים היו ילידי הארץ וחלקם חברי הכשרות -עולים שהצטרפו במהלך הזמן לקיבוץ. רובם התמקמו בראשון לציון. אבל כאשר הדרך היתה נפרצת לזמן מה, התארגנו שיירות והיו נעשים חילופי אנשים שבינהם היו גם חברי ההכשרות האלה. כשהמצב התחיל להחמיר ולהתחמם, הגיעה לנגב קבוצה גדולה של אנשים מההכשרות להחלפה. חברי קבוצה זו היו מורכבים מבני נוער שחונכו באירופה במוסדות תנועת השומר הצעיר. את דרכם התחילו בבתי ילדים שנאספו אליהם אחרי השואה. ואחרי עליתם התארגנו כגרעיני הכשרה להשלמת קיבוצים קיימים. קבוצה זו התחנכה בעין החורש ובכפר מסריק. כאשר הגיעו החברים האלה בחודשים פברואר - מרץ ,1948הם השתלבו מיד בתפקידי הגנה על הנקודה. חלקם היו מפקדי עמדות, הבנות היו קשריות, האחות שהצטיינה בטיפול בפצועים היתה אחת מהם. ביום ההתקפה על נירים נהרגו שלושה מהם, רבקה, צבי וגיורא. ושלושה נפצעו קשה. לרובם, כמעט ולא היו קרובי משפחה.
איזה: אחרי ההתקפה אתם נשארים, מה קורה הלאה ? מגיעים כוחות חדשים מהחברים שבראשון ? או יוצאים ממכם לנוח אחרי כל מה שעבר עליכם ? 9
אלישע: אנשים חדשים ומתחפרים.
פנינה: קודם כל הבנו שהחיים צריכים לרדת אל מתחת לאדמה.
איזה: בחפירות אף אחד לא נפגע ?
פנינה: לא נפגעו פגיעה קשה, נפגע מישהו ברגל. עמדה אחת קטנה נפגעה וקברה מתחתיה כמה פצועים. האנשים ששרדו לאחר הקרב היו שמחים. קודם כל שמחו שניצלו, כי היו קרובים מאד למוות. הגיעה תיגבורת ואז בחרו אנשים שידעו לבנות וליצור והם מהר תפסו את מקום אלה שנהרגו, המא"ז והסגנים. התחילו חיים חדשים והתכוננו לבאות. לא תארנו לעצמנו שהמקום הזה על אם הדרך לעזה ומשם לתל אביב לא יותקף שוב.
אלישע: ההפגזות המשיכו חזק מאד בהתחלה.
פנינה: אבל לא היתה הסתערות של חיילים או נגמשים, זה לא היה יותר, רק הפגזות. אנחנו דווקא אז קיבלנו הספקה טובה, מזון וביגוד.
אלישע: היה קקאו וגבינה צהובה.
פנינה: זה מאוסטרליה. אלישע שהיה בנאי ריכז את עבודת הבניה בנו חדר אוכל גדול מתחת לפני האדמה. בנו מקלט גדול. להשגת הקורות היו יוצאים לסביבה, חלק מהכפרים ברחו במלחמה. פירקו משם בתים או גדרות, או מה שאפשר היה, ניצלו את הקורות לגג של המקלט ועליו ערמו חול. ואחר כך התחילו להגיע בולדוזרים.
איזה: ואלישע עשה תאורה לחדר האוכל.
פנינה: אז את יודעת את זה ?
איזה: קראתי בספר שלו. וגם שמעתי משאול גבעולי. ובהפוגה נתנו לכם חופש ?
פנינה: כן, רק בהפוגה נתנו לנו חופש.
איזה: אלישע מספר שיצא להפוגה יחף, אבל לך היו נעלים ?
פנינה: לא, לא היו לי. מצאתי לי סנדלים מרופטות. הצריף שלנו נשרף כמו כל הצריפים. לא היו לנו בגדים. בן אדם שאסף כמה מכתבים או כמה זכרונות, הכל נשרף לו. תמונות, אלבומים, הכל הכל, לא נשאר לנו כלום מהנעורים. אבל, החיים נשארו לנו.
איזה: אין ספק שזה העיקר, ונירים נשארה. ואיך אחר כך, איך יוצאים מזה ?
פנינה: קשה להאמין, אבל היתה לנו שמחת נעורים, שמחת נצחון הרגשנו שאנחנו מביטים עליהם, על המצרים והם לא מעיזים לעשות לנו כלום. ידענו שמאיתנו יוצאות חולייות מארבים. וראינו שגדולי המפקדים באים ןמביטים מהגבעה שלנו במשקפות ומתכננים התקפות.
איזה: מי מהמפקדים בא ?
פנינה: יגאל אלון היה. 10
איזה: שאול סיפר שגם אבא שלי בא ושלח אחרי מה שהוא ראה, פיאט, שזה נשק אנטי טנקי.
פנינה: אני יודעת שיגאל אלון היה, אז אולי הוא היה איתו.
איזה: לא איתו, הוא בא, וראה איך מוסיפים מטענים למרגמה הרבה יותר מהמקובל. שאול חשב שהוא יכעס שהם עשו את זה, אבל למחרת הוא שלח את מפקד הפלוגה המסייעת שלו עם פיאט. ואמר למ"פ שהביא את ה"מתנה" שילמד איך לירות במרגמה. מכאן שאול הבין שהוא בכלל לא כעס. שאול סיפר לי את זה מבלי שהוא ידע שזה אבא שלי. פנינה: חלק מהתיגבורת שהגיעה נקראו אנשים עם "ידי זהב". הם תיכננו את המקלטים ושיפרו את סידורי המים. שיקמו את החצר. תיכננו וביצעו. בחודש הראשון אחרי ההתקפה מונה אמנון דגיאלי למא"ז, אליו הצטרף דובון ויותר מאוחר הגיע שאול להחליפו שהיה עד אז בקורס. החיים נכנבו למסלול, היתה תעסוקה ובערבים היינו יושבים סביב מדורות, שרים ומבלים.
איזה: היו כבר זוגות נשואים ?
פנינה: כן, המון זוגות. את התינוקות גידלו בראשון. הם היו עוד מעטים. היתה אינטנסיביות בחיים, עם הרגשה של הצלחה, של עשינו את זה !
איזה: היו נקודות בעמק הירדן שאחר כך היתה עליהם ביקורת קשה, אלה היו מקרים שלא החזיקו מעמד. והם היו במצבים יותר טובים מכם. הם היו בוגרים ומבוססים יותר ובמבנים קשיחים. כמה היה כל שטח החצר שלכם ?
אלישע: עשרה דונם הפנימי. חוץ מזה היו לנו הרבה היקפי גדרות.
פנינה: באחת הפעמים כשהייתי בעמדה, על מנת להביא ממנה אינפורמציה למרגה הקשרית שתדווח לגבולות, ששם היו ברן ובר-לב, באותו רגע שהייתי בעמדה היתה הפגזה נוראה ואחריה התחילה הסתערות. חלק מרסיסי הפגזים פגעו במסתערים. כשנפסקה ההפגזה והתחילה ההסתערות, אנשי העמדה ירו בלי הפסק, ואני שהייתי שם לזמן קצר נתבקשתי למלא את מחסניות הרובים ולהגיש ליורים. כמו כן נתתי להם מים וביסקוויטים. 5 מעבר לגדר היתה תעלה שזחלו בה לעמדות חיצוניות שבהם שהו כמה אנשים שתפקידם היה לזרוק בקבוקי מולטוב על זחלמים וטנקים שמתקרבים לגדר. אבל כשההסתערות התחילה, ניתנה להם הוראה לחזור בתעלה לתוך הגדר, והם חזרו בשלום. גם זה היה רעיון של דודו המא"ז, המון רעיונות היו לו.
איזה: איבדנו כמה כאלה במלחמה. נגמרה המלחמה, מה הלאה ? כששתינו קפה, סיפרת מחוץ להקלטה על עמדת הקשר, חזרי על זה שוב.
פנינה: זה דברים שהם מאד אופיניים. האלחוטאית הראשית, מרגריטה, היא היתה מבולגריה, ואותו קשר שהיא דיווחה לו לגבולות היה גם כן בולגרי. שם היתה המפקדה, שם היו ברן וחיים בר-לב. הדברים זרמו, כל הזמן הידיעות הציפו אותה, במקום להכניס את זה להצפנה, החליטו שני הבולגרים האלה שידברו בולגרית. והם דיברו בולגרית בקשר הרדיו.
איזה: מזל שאצל המצרים לא היה איזה בולגרי. בכפר כנא בגליל, אנשי חטיבת "יפתח" שמעו בולגרית או יגוסלבית בין הערבים. 11
פנינה: זהו, זה מה שהם קיוו שלא יהיה. בכל אופן, מרגמה, קראו לזה: "מניפורגצ'קה" וזה הצחיק אותנו מאד, כשהם היו אומרים: "מניפורגצ'קה", מילה כזאת מצחיקה. היא דיווחה לו בבולגרית והוא היה מעביר את זה מיד. לא היו צריכים להצפין, לפענח צפנים. הבחורה הזאת נהגה בקור רוח, היה לה חבר, אחד מהמפקדים היה חבר שלה, היו ביניהם קשרים חזקים, והיא היתה זאת שהיתה צריכה לדווח על מותו למפקדה בגבולות. כמה שעות אחרי שהוא נהרג. בשעות הצהרים היה רגע של שקט לפני הסערה, עוד לא ידענו מה יהיה. אני הגעתי אליה להביא לה אינפורמציה מהעמדות. ואז התחלנו לחשוב על הצפוי לנו, חשבנו על הידיעות על גוש עציון ואמרנו: "אם הם יפרצו לתוך הגדר..." ואז, היא אמרה לי: "יש כאן כד מלא רימונים, ניקח את הרימונים ונתאבד". ושעה אחרי או שעתיים אחרי זה, הגיע בחור, שלמה )"פחוס"( שהוא לקח לידיו את הפיקוד, גם כן למסור לה אינפורמציה שתדווח לגבולות. הוא שהה איתנו כמה רגעים, נח, שתה. ואז, נדמה היה שיש הפוגה והוא החליט לצאת לסיור בעמדות. שתינו אמרנו לו: "אל תצא, חכה עוד רגע, חכה עוד קצת". וכמה שניות אחרי שהוא יצא, פגע פגז בתעלה, בכמה מקומות על התעלות היו גשרים מצינורות, פגע בצינור, הטיח אותו, והנתז קטע לו את הרגל.
איזה: איך ולאן אתם הוצאתם את הפצועים ? היתה לכם חובשת ?
פנינה: היתה חובשת, אידה, חובשת נהדרת, שגם פעלה ככל האפשר. היה מרכז כזה, קראו לזה: "חדר המרפאה", שהוא היה באמת מכוסה. זה היה אחד המקלטים המכוסים. ואז, כשהתחיל להחשיך הגיעו מכוניות מגבולות.
איזה: עם רופא ?
פנינה: כן, עם רופא. וחלק מהפצועים שלא ידענו להעריך את מידת הפציעה, נסעו הלאה לגבולות ומשם לניר-עם, שם היה בית החולים הצבאי של הסביבה.
איזה: היו הרבה פצועים ?
פנינה: לא היו כל כך הרבה, היו .5-6
איזה: כמה הרוגים היו ?
פנינה: היו תשעה ואחד היה צחי פרידלנדר שבא מחוליית מיקוש. הוא היה חבר הכשרת רביבים.
איזה: היו יחידות צבאיות, הכשרות שהתפרקו, בגלל זה שהיו להם הרבה הרוגים. וישנם כאלה שזה מה שחיזק אותם, כמו למשל הכשרת דפנה שעלו ליראון.
פנינה: אנחנו היינו מגובשים. וההרגשה שעשינו את זה, שהתגברנו, שעמדנו בזה היא סחפה את כל הקיבוץ. כי לא כל הקיבוץ היה בקרב הזה.
איזה: אבל הם היו ודאי בדאגה.
פנינה: בדאגה. אחר כך התחילו החלפות ועזרות, הכל השתלב שעד היום הקיבוץ הזה פעיל.
איזה: מהגרעין הראשון עוד יש מישהו ?
פנינה: יש בודדים.
12 איזה: מתי את נסעת הביתה פעם ראשונה אחרי החוויה הקשה הזאת ?
פנינה: באחת ההפוגות יצאתי. אבל לא בהתחלה, זה לקח חודש או חודשיים עד שהגענו הביתה.
איזה: ואיך קיבלו אותך ? ידעו מה קורה אצלכם ?
פנינה: במקרה, לשאול היו קשרים עם הקן, כי קודם הוא היה ראש הקן. אחי היה באחד הגדודים שהוא היה קשור אליהם והוא הודיע לו. בקיבוץ בצפון ידעו מיד מי ההרוגים ומי נפגע. שאול סיפר לו והוא סיפר להורים. אבל היו ביניהם אומללים שלא היה למי לספר. ארבעה מתוך ההרוגים היו אנשים שניצלו מהשואה, יחידים, אודים מוצלים. באו, היו כמה חודשים בהכשרה, הגיעו אלינו, השתלבו. גם חלק מהם נפצעו קשה, אבל הם השתקמו.
איזה: אני חושבת שמיצינו את הנושא. אני מתכוונת לצרף את המכתבים שלך לראיון, זה ממש אותנטי ויתן את התמונה בלי כחל וסרק. תסבירי בדיוק את ענין המכתבים.
פנינה: זה התחיל עוד כשהמלחמה לא נראתה באופק, הקיבוץ התחלק לשתי פלוגות, הקטנה הלכה לנגב ובנתה את המשלט, הנקודה. החלק היותר גדול נשאר בראשון, לעבוד בכל מיני עבודות שפירנסו את הקיבוץ וקידמו אותו מבחינה כלכלית. המזכירות היתה מטילה על אנשים את תפקיד הקשר, כתיבת יומן, תאור המצב, ההתפתחות. וזה היה דבר ששמר מאד על התמצאות במה שמתרחש בשתי הקבוצות. גם משם היו כותבים. שם כתבה הדסה, היא אירגנה את זה, היא גם זאת שהיתה פעילה בכל ההדפסות. קודם היה בחור, ג'רי ואחרי זה כשהוא עבר לתפקיד אחר, הטילו עלי, ואני נשארתי כל המלחמה.
איזה: איך זה היה עובר אליהם ?
פנינה: היו באים, היו בשיירות שהיו יורדות לנגב, מביאים כביסה והספקה, ומכתבים ועיתונים. השיירות הגיעו כל כמה שבועות. הרבה מכתבים שלחנו. לי יש מכתבים, כשההורים נפטרו והתחלנו לחפש, מצאתי מכתבים שכתבתי להורים. היו קשרים, לא שלגמרי לא היה. אבל הנסיעות לצפון היו מאד קשות. נסעו בשיירות שהיו מתעכבות כמה ימים בניר-עם ובגבעת ברנר. היו בזה הרפתקאות וסיכונים. אבל הקשר נשמר.
איזה: הרבה הרבה תודה. 13

המכתבים לפלוגה בראשון לציון
הקדמה דנגור היתה אחת מאחת עשרה הנקודות שהוקמו בנגב במוצאי יום כיפור תש"ז. את הנקודה איישה קבוצה קטנה מחברי קיבוץ נירים. הקבוצה הזאת היתה חיל-חלוץ עד שהקיבוץ כולו יגיע לנגב. רובו של הקיבוץ התגורר בראשון לציון. היומנים נועדו לשמור על קשר הדוק בין חלקי הקיבוץ, הם הודפסו בעלון הקיבוץ והוקראו בשיחות הקיבוץ. כיום הם יכולים להוסיך חומר להבנה האווירה והתנאים היומיומיים, שבהם חיו האנשים. היומנים נכתבו בתנאים לא תנאים, לאור עששית מהבהבת ולא פעם בחפזון, רגע לפני שהשיירה החוזרת לצפון יצאה לדרכה. דנגור היתה משלט צבאי, אמנם משלט מיוחד במינו בכך שהיה קיבוץ. היו בו מצד אחד המון ימים של שיגרה משעממת, אך מצד שני מתח עצום לקראת הבאות - ה- 12במאי, עזיבת המנדט הבריטי את הארץ. על היממה המסעירה של החמישה עשר במאי כתב הרמטכ"ל בר-לב, 1295 )מעריב( "לא האמנתי שנירים תוכל להחזיק מעמד, בקושי היו שם לאנשים רובים וסטנים, אחרי הפגזת ריכוך כבדה, החלה התקפת גדוד חיל רגלים, כוח אדיר במושגים של אז. ההתקפה הזאת נשברה, המצרים השאירו עשרות גוויות בשטח. באותו יום היה לי ברור, במלחמה הזאת אנחנו ננצח".
פנינה קלי, יוני 2002 
* * *
27.1147
אתמול בערב הגיעו כמה בחורים בקומנדקר, הם דיברו עם דוד וצלאל, יותר מאוחר נודע לי שנוסעת קבוצה מאיתנו להשתתף בעליה של רמת הנגב בחולות חלוצה. במשלחת היו בין היתר: פחוס, זהבה, איציק ואני. עד שהגענו לשם שקענו כמה פעמים בחול. אבל מכיוון שלא יוצאים לדרך בלי טורוות ו P.S.P-לוחות ברזל מחוררים שמניחים לרגלי הצמיגים השקועים בחול שעוזרים להוציאם. שולה נתנה לנו קרטונים עם מצרכים ואת חלקנו לעליה תרמנו בהכנת סנדוויצ'ים. המקום המה מאנשים ותוך כמה שעות עמדו על תילם: שני צריפי מגורים, צריף חדר-אוכל, טנק מים, שירותים, מחסן, גדר תיל וגנרטור
. * * *
9.12.47
אתמול בשעות אחה"צ כשהייתי בתורנות תצפית מעל בית הבטחון, הבחנתי בשלושה אנשים שרצים במהירות מכיוון צפון מזרח, קראתי לדוד וצלאל. הם התקרבו ואז ראינו שהם חבר'ה שלנו. הם הגיעו חסרי נשימה ואמרו: "להציל אותם". התברר שהם היו חלק מכיתה שיצאה מגבולות לסיור, נכנסו בטעות לכפר שועוט ושם התנפל עליהם המון זועם. הסטנים שלהם היו מפורקים והונחו בשני תרמילים שונים. ניתנה הוראה לברוח. הם לא ידעו מה גורל חבריהם שביניהם היתה בחורה, וכנראה שהם נתפסו. הם הוסעו לגבולות, אנחנו עוד חכינו שעות רבות שמא מישהו ניצל ויגיע אלינו, אבל לשווא.
* * *
10.12.47 המשטרה הבריטית מבאר שבע מצאה את הגופות והביאה אותן. מדברים על פעולת תגמול
. * * *
25.12.47 
לא לספר על חוויה כזאת זה חטא לא יכופר. יתכן שכבר שמעתם על השבשבת שנראית כמו נקניק לבן מתנופף על תורן. והיא מורה את כיווני הרוח לאווירוני חיל האוויר שלנו. כמה ימים ציפינו לבואם של האווירונים והנה היום בשעות הבוקר התחיל חג אווירון מעלינו, אבל במהרה התאכזבנו - הוא היה אווירון בריטי. וכל הידים שכמעט הורמו לנופף שלום הורדו מיד, בכל זאת לא אמרנו נואש. ואחה"צ כששמענו זמזום ממעל יצאנו החוצה והפעם היה הוא שלנו, הוא הצניח חבילה והיה בה גם עתון. עטנו עליו וכמעט קרענוהו. בפעם הבאה שילחו יותר מעתון אחד. אחרי שבועות של ניתוק ובדידות, שוב קוראים על הנעשה בארץ. ברור שאם אחד מכם יגיע בימים אלה לדנגור לא יכיר אותה, כמעט לכל עצם בחצר נוסף מטעמי בטחון קישוט. התוספות הן בסגנונות שונים. הדבר הראשון שעיניך נתקלות בו בהכנסך מהשער, הוא "חומת יריחו", זהו קיר מגן לצריף הראשון הבנוי מלבני לס ותבן, שדומה בלי ספק לאותה חומה מפורסמת. בטוחים שהוא לא יבגוד כאותה חומה. אחרי המבחנים שעבר הקיר אנחנו בטוחים שהוא לא יבגוד כאותה חומה. את טנק המים הגדול, לא להכיר ממש כמו פגודה סינית עתיקת יומין ואת הברזלים P.S.P שמניחים מתחת לגלגלים שקועים בחולות הניחו באופן ניצב והקיפו בשישה כאלה את הטנק, מילאו בחול, עליהם עוד מדרגה כזאת וכך הלאה והטנק היה מוגן מיריות. כמה מגדולי הבטחון שבקרו כאן, גילו התפעלות מהרעיון והחליטו להציעו לנקודות אחרות.
* * *
27.12.47
שלום רב לכם, המכתבים לקיבוץ בראשון לציון מתחדשים אחרי הפסקה ארוכה. והפעם שוב על המים, נושא כאוב. תיקנו את קו המים והם זרמו כמה ימים. אתמול הם הפסיקו להגיע, החבלות בקו מתרבות, המצב יותר מתוח. אמנם הגיעו כמה מחלקות לאיזור ויש התקלויות עם הכנופיות שמחבלות בקו. גם שיירות האספקה מגיעות לעיתים יותר רחוקות.
* * *
29.12.47
הבוקר הגיעה שיירה שאנחנו מחכים לה משבת ובה גם הקומנדקר "עטור הגבורות". על קובי מספרים נסים ונפלאות, אבל אנחנו המנותקים מהמקורות לא יודעים בדיוק מה קרה שם. בין אלה שהיו בקומנדקר שאנשיו נפצעו נשמעו כמה גרסאות. השיירה הביאה המון הספקה, ניכר שיש יד דואגת. שמחנו לבגדים הנקיים, אבל מכיוון שלא היו מספיק מים לרחצה, עשינו "נקוי יבש" ורק אחר כך לבשנו אותם. כשמדברים על רחצה ומים, כדאי להזכיר את משטר המים החמור שהונהג כאן: הקצבה היא 1גלון ליום לאדם, לרחצה, בישול ושתיה. למרות זאת המא"ז אומר כל שבוע שהלכו יותר מדי מים. המים שהתגלו בבאר שחברת סולל בונה קדחה בסביבה, הם מלחים, אז בזמן הארוחה נזרקים רעיונות איך להמתיק אותם שיתאימו לשתיה. אבל, כשהתברר בבדיקות שכמות הכלור 910מ"ג כלור, נגוז החלום.
* * *
31.12.47
היום הוא יום התשלום מטעם המשטרה הבריטית, משטרת א"י שמממנת את החזקת הנוקטה-נקודת השמירה של המשטרה בריטית, בנוקטה מאוחסן הנשק שניתן ע"י הבריטים. כמה חברים שגויסו לתפקיד הנוטרות קיבלו מדים ומקבלים משכורת. מהבוקר הומר דנגור מנוטרי הגוש, יום התשלום הגיע. לבני יום חג, הוא מראה לכולם את הכלבה הבוקסרית לילית, הגורים והסוסים. ועל אף ההכנות קצין המשטרה הבריטית לא הגיע. הנוטרים חזרו למקומותיהם כלעומת שבאו, שקט השתרר במחנה. 15 יותר מאוחר כמה בחורים ירדו לואדי להביא חומר )חלוקי נחל( ואהרונצ'יק מסיים לצקת את הגג של בית הגנרטור. הרגשה טובה כשמתחילים להכנס שוב למסלול רגיל ונוסעים לואדי למרות הכל.
* * *
12.1.48 בערב התקיים חוג לערבית למתקדמים, למדנו ברכות בערבית ומנהגים שונים, קצת אירוהי ? פלוק אמר שלפי דעתו בזמן הזה מספיק לדעת להגיד: "אנדק" ולהיות קלע טוב
. * * *
20.1.48
הבוקר ראינו שמכיוון גבולות מתקרב טור צבא. המכוניות חנו בקרבת המחנה שלנו. בשעת הארוחה שלהם הציעו לנו לעשות חליפין - לקבל תפוזים תמורת ארגז מרגרינה. היו לנו מספיק תפוזים באותו שבוע ושמחנו למרגרינה. באותו לילה השומרים טיגנו צ'יפס והשמחה היתה גדולה. הלילות בהירים וקרים, בלילה כזה אי אפשר להתקרב למחנה, כל כתם נראה ברור על האדמה הבהירה. אבל שעות השמירה עוברות במתח רב. זמן רב שאין לנו עתונים ורדיו כמעט ולא שומעים, ממחסור בסוללות. ואנחנו דומים לבנות יענה: לא יודעים מהנעשה ולרגע נדמה ששקטה הארץ, הרגשת ניתוק. ואז מגיע עתון אחד ומסעיר אותנו ומחזיר אותנו למציאות הקשה. אספר עוד על שמירה, כל אחד שומר כמה חצאי לילות בשבוע. איש אינו פטור מהסיוט הזה. לפעמים תורנות השמירה נוחתת עליך בהפתעה, כשמורדו סדרן העבודה נכנס לחדר האוכל ולא אומר לך: "צא להחליף את השומר לארוחת הערב" אל ישמח לבבך, שהלילה הצלחת להתחמק ממבט עינו ולהשאר בחומו של חדר האוכל ולא להקלע לעמדה חשוכה בליל סופה שכזה. תהיה רק בטוח שהלילה אתה שומר משמרת שלמה, או אם מורדו עושה סידור עבודה ועיניו משוטטות בחדר האוכל ופתאום נתקלו בך והפסיקו את השיטוט, דע נדונת לשמירה. אם חלילה שקט וקר, הסיכוי הוא לקפוא ולהאבק בשעמום ובשינה. ואולם אם סופה משתוללת, אז עצביך מתמרטטים כהוגן וכל רשרוש בקרבת הגדר נדמה לפריצת האויב למחנה. לא שומר אחד או שנים גרמו לאזעקת השומר המסתובב, האחראי, המושיע, המביא קפה חם ולכמה שניות מפיג את הבדידות והמתח.
* * *
25.1.48
אחרי תקופה לא קצרה של "כדורגל" וגרודים )כך קוראים לעבודות לא נחוצות( שוב עובדים בדנגור. צריך להספיק לגמור את הביצורים עוד לפני פרוץ המלחמה. יש ענף חדש, תעשיית הרמוניקות לגדרות, הוא מעסיק כששה עובדים ביום. העבודה הזאת שורטת, כי העסוק בתיל. מסובבים את חוטי התיל על מסגרות עץ מיוחדות וכששולפים את המסגרות, התיל מסתדר בצורת הרמוניקה. בלי להתפאר אי אפשר, אצלנו הצליחו לעשות את ההרמוניקות במעט נזקים. ההרמוניקות יפות ולא מסתבכות על העמדות. החדשות ורדאי שמעתם ?! מבצרים תת קרקעיים. בחצר נשמע טרטור הבולדוזר של קבוץ ג'. הוא מערם חול על העמדות. בקרוב יקיפו אותנו גדרות כגלדי הבצל, יש אחת עם פינות עגולות, גדר קורי עכביש שנמתחה בגובה נמוך מעל פני הקרקע, אחת בצורת כוכב ועל כל אלה הקונצרטינות
. * * *
2.2.48
עם החמרת המצב מדברים על חפירת תעלות שבמקרה התקפה אנשים יוכלו לנוע בחצר באופן חפשי ולא להפגע מיריות, היום התחילו לחפור מרגישים שדוד מבשל המצאה. עוד לא ידוע מה. בפעם הבאה ודאי אכתוב על כך. 16
3.2.48
מכיוון שאין משהו חדש לכתוב עליו מלבד עוד סופה שהביאה בעקבותיה עבודת נקוי העמדות, או גשם נעים שירד אחריה. החלטתי לספר על מקרה שחזר על עצמו כמה פעמים וזה בקור הבריגדיר של הצבא הבריטי. הוא מוצא לו לפעמים זמן לרחרח מה קורה בנקודות הקטנות שפזורות ברחבי האזור שלנו - הנגב המערבי. וכזאת היא הסצינה: בתחילה נשמעות צעקות מכיוון התצפית: "דודו צלאל" והם שידיהם מלאות עבודה, רצים לכל אזעקת התצפית. מתחילים ניחושים, אם אלה ערבים מהאויב, או אולי מהמשטרה של הנוטרים, בכל אופן מהנוקטה, החדר שבו מאוחסנים הרובים שהמשטרה הבריטית מספקת )לזכותה יאמר(. מאותה נוקטה, שבין הבקורים נהפכת לחדר מגורים ונזרקים החוצה חפצים וכל מיני מטלטלים. הנוטרים רצים להתגלח ומתנצחים בינהם: מי התחנאי היום. המכוניות מתקרבות, מתברר שזה צבאף הכל נרגעים. מהג'יפ יוצא הבריגדיר הענק, הוא מחפש את בני, הוא שמע על הבוקסרים שלו. בני איננו, קוראים לצלאל לדבר אנגלית. צלאל מנסה לבלבל את האויב שחוזר על עקבותיו.
* * *
4.2.48
אחרי הגשמים האחרונים שירדו, הכל מוריק מסביב, שדות החטה על יפה, החטה שלנו יפה, יש לנו כמאה דונם יחד עם השפון, במרעה הטבעי שלנו רועים החמורים של ג'ומען. שמעתם כי ג'ומען שומר השדות שלנו שוכב על ערש דווי, ואולם כשבני הבוס שלו חוזר מבקורי חולים שלו, הוא מספר שתכניותיו של הלה לגרש את אשתו ולקחת צעירה תחתיה.
* * *
8.2.48
בשיירה האחרונה הגיעה הנה משקפת, וכמובן שבימים הראשונים עלתה קרנו של ענף התצפית, ענף שאנשי עמל אמיתיים סולדים ממנו, כולם רצון לראות מה קורה באבו מואמר ובשימליה. והמשקפת מגדילה לעשות, רואים מרחוק את השיירה ומיד קובעים אם היא שלנו, של הצבא או של המשטרה. הנוטרים כבר לא חוששים שבאים לבקורת וצריך לרוץ לצחצח נעלים או לסדר את הנוקטה.
* * *
10.2.48
מישהו הביא לדנגור קופה, שבימים הראשונים מאד בידרה אותנו, אבל לאחרונה היא מציקה לבחורות, משכעת את הכלבים, רצו לבדר אותנו אבל הקופה הפכה למטרד.
* * *
15.2.48
1 לזה קראנו: "עלילות פאר הגבורה". זה קרה אחר הצהרים כשאחד האנשים שהסתובבו בחצר הודיע לתצפית הי שימו לב אוטו מתקרב !" ומכיוון שיש פקודה לעצור כל אוטו ערבי ולבדקו ולהביאו לגבולות, הוחלט שכמה חבר'ה יצאו אליו. היה מאד קשה להרכיז את הקבוצה, הג'מעה התחננו שיתנו להם לצאת. ורק דודו עמד וחרץ את גורלם. הם רצו חמושים לעבר האוטו. אנחנו הנשים וכמה גברים מסכנים ראינו אותו מתקרב אל מטע הזיתים. הדמויות שעליו גירו את דמיוננו ותארנו לעצמנו את הקרב שיתחולל. והתצפית מוסרת בינתיים על מהלך הענינים: "החבר'ה תפסו עמדות". ואולם מכאן והלאה דממה. אף כדור לא נורה ואף צעקה לא נשמעה. נוסעי האוטו היו ערבים שברחו מצפון הארץ הסוער אל ה"שלווה" שבדרום. הם הרימו ידים נענו לערוך חיפוש לפי הכללים. הוחלט להסיע את האוטו לגבולות. שללנו היה שק תפוזים שבאותה תקופה חסרו לנו מאד.

18.2.48 
כרגע כשאני כותבת את יומן דנגור, דרוכים כאן האנשים כמו קפיץ, מצפים לשיירה. וכמה שהחלטנו לא להימתח, דבר שקרה לנו לפחות עשרים פעם, אנחנו נמתחים מחדש כשמודיעים שהאוטו יצא מניר-עם וכל משב רוח חזק נדמה לנו כטרטור אוטו. אין דבר שזכה יותר לקללות מאשר אותו אוטו שיצא מראשון לציון לפני חודש והוא עדיין נוסע. קצת בטרם זמנו ושלא בצדק טעמנו את טעמו של מצור ממש. החבר'ה רעבים ורעבים ממש. פעם הביא הרעב את פחוס לידי כך שיצא לצוד חתול בר שנראה בשדה )מי היה אוכל אותו ?!( ופעם חשבו על ליקוט ספיח היבול ה"עצום" של תפו"ד משנה שעברה. חשבו על הכנת קציצות מעלים של סלק בהמות ! אך מה זה החברה צועקים בחוץ: "האוטו כבר יצא מצאלים". מלבד המצור הכלכלי מהצפון, גם האופים מגבולות הפסיקו ליום את הלחם. בוקר בוקר באה אלי שולה )האקונומית( ומבקשת פתרונים לחלום שחלמה הלילה; היא חלמה על ארגזי עגבניות שבלעו ארגזי כרוב ועל ארגזי כרובית וגזר שנשפכים כמו מים. על החלום התמהוני הזה לא ידעתי מה להשיב. ואולם כשחשבתי קצת נזכרתי שגם פרעה חלם חלומות דומים בזמן שבע השנים הרזות. כשהלילות לילות ירח מחליפים את אחד השומרים בדחליל. הרבה בדיחות נוצרו לנו בגלל סדור זה. ןמעשה שארע לטולקה ערב אחד כשאמרו לו להחליף את השומר לארוחה. ניגש לעמדה שלוש וקרא לשומר: "הי אתה שם בחוץ, בוא נתחלף", אין קול ואין עונה. הגביר את קולו ונשאר ללא תשובה, "פעם אחרונה" צעד ואמר שאם ימשיך לשטות בו ישאר השומר בלי ארוחת ערב. באותו רגע נשבה הרוח ובדרה את כנפות המעיל והתגלה הדחליל. טולקה שמח שאיש לא ראה בקלונו, אבל הכתוב כאן מעיד, כי ראו גם שמעו.
* * *
20.2.48
היום כשעבדנו במטע הבחנו בכך ששדרת הקזוארינות בריאות למרות כמויות המים הקטנות שקבלו עד כה. קרן הקימת עורכת אצלנו ניסויים שוברי רוח. העץ הכי גבוה מסתכל מזמן על דגן מלמעלה למטה. )אם זכור לכם היו מודדים את גידולו ע"פ גובהו של דגן(. עם בוא האביב חורשים שטחים לזריעת אבטיחים לפי התכנית יזרעו 100דונם ונקווה ליבול טוב שיציף את שווקי הארץ. פחוס שתכפו עליו הגעגועים לסירי הבצל והעדשים מימי אל עריש )כשישב בכלא( התחיל לגדל זקן, שם לראשו כפיה, מסתובב בינינו נאה ושחרחר כמו אחד שנקטף משיר השירים. כשהרעב מתחיל להציק שולחים לפעמים מישהו לקנות כבש מאחד העדרים שבאבו מואמר . הגזבר שבמקרה שהה כאן אישר את הקניה. שולה הצליחה בכל מיני קומבינציות לחלק את הכבש לשלושה ימים. יומיים נהננו מהארוחות, ביום השלישי כשפתחו את המקרר להוציא את היתרה לבשול, הסתבר שהוא ריק - היו כאלה שסברו שגם כלבים צריכים לחיות
. * * *
23.2.48
הבוקר נסעו חמישה חבר'ה לעבודה בתיקון קו המים, הם עבדו בהבטחה חזקה מאד ונקווה שעוד השבוע יזרמו מים בצינור. פני החצר שונו לגמרי לאחרונה והפעם לא הסופות עשו זאת. הבולדוזר עושה כאן פלאים, הופך עקוב למישור, מערם גבעות וכשתבואו ותראו מרחוק ארבע גבעות במקום הגבעה האחת שעליה היתה דנגור, אל תתפלאו, התקרבו עוד קצת ותראו את אשנבי היריה מציצים מתוך הגבעות ותבינו במה מדובר. עם השיירה האחרונה הגיע צריף נוסף ומספרים שלדנגור יגיעו עוד אנשים. שמענו שנערך מבצע נגד הכנופיה שהסתובבה באזור ומאז המבצע לא שומעים ממנה הגה.
25.2.48
בדנגור קר. אם בשבועות האחרונים היה מזג אוויר קיצי, התחיל החורף שוב להראות את פרצופו, רוח מקפיאה מיללת והחבר'ה מתברכים בלבם שאין מים לרחצה כי אין סולר לחמם. אחרי ההרפתקאה של אכילת החמור, תתחילו לחשוב שאיש את רעהו יתחילו לטרוף. אתם טועים. הבוקסרים כלואים כבר חמישה ימים, כי בני עסוק מאד בעניני הבדואים )האווירה מאד מתחממת באזור( ואין מי שיוליך אותם לטיול. העבודה בביצורים אינטנסיבית, כולם עובדים מחושך עד חושך. נכמרו רחמיו של אפרים על הכלבים, פתח להם את המכלאה, והם קפיץ קפוץ החוצה, התנפלו על כמה תרנגולות בלול, ומה שהצילו החבר'ה ממלתעותיהם עלה על שולחננו כארוחת מעדנים בשבת.
* * *
26.2.48
בשבוע שעבר חגגנו את ט"ו בשבט. ויש לנו כרגיל בט"ו בשבט, לא גשם ולא סופה ואפשר היה לצאת ולנטוע. למסיבה בערב רצינו קצת קטעי קריאה, בני שנסע לגבולות השיג לנו חומר ואירגנו מסיבה. הדבר שהכי שימח אותנו היו ענפי השקדיות מהמטע שלנו בצנצנות ששמנו על סדינים לבנים שפרשנו על השולחנות, קשטנו את הקירות בענפים. ברן הביא כמה חבר'ה מגבולות, שרנו ורקדנו ושמחנו.
* * *
3.3.48
קיבלנו ידיעה ששיירה צריכה להגיע ואנו מחכים לה בכליון עינים. לאחרונה חסרים לנו המון מצרכים, ביחוד חלבונים. החבר'ה קצת יורדים מהכוחות. התקיים קורס לעזרה ראשונה. באופן רגיל אנחנו מסודרים בשתי קבוצות וקל מאד לארגן כל פעולה בלי לטרוח ולהכין רשימות. הקבוצות מאורגנות שכל שבוע אחת מהן ישנה בבגדים. התרגלנו שנתעורר באחד הלילות עם סכוי לרוץ לעמדות לקול יריות ונפץ
. * * *
4.3.48
גשם דולף בלי הפוגות, אין לנו כלים להכיל את כל המים )לפעמים אנחנו אוגרים מי גשם(. בנגלה הזאת ירדו 11מ"מ והאוויר רענן ושטוף אחרי הסופות האחרונות. בשיירה האחרונה הביאו ארבעה מיכלי מים גדולים, כל אחד 2מ"ק וכעת הבולדוזר חופר להם בורות. החצר עשויה ממהמורות וכשהלילות בהירים איכשהו לא נופלים, אבל בלילה חשוך זה נגמר לא טוב. באמצע השטח שבין בית הבטחון והמקלחת חפרו בור עצום למקלט שבו תהיה הרזרבה בזמן התקפה. * * *
19.3.48
באחד הימים הוחלט שיכולים לצאת לעשב במטע הנסיוני. יצאנו קבוצה עם טוריות ועבדנו קצת בחקלאות. בשעות הבוקר המאוחרות ראינו קומנדקר מתקרב, בתחילה חששנו שיש ידיעות על התקפה ועלינו מיד. אבל כשהסתכלנו טוב סביבנו גילינו באוטו את האמן אליהו גולדנברג. חזרנו למחנה, נכנסנו לחדר האוכל וקיבלנו צהרים של בידור, צחוק ושירה. מאד נהננו.
* * *
2.4.48
כשראינו אתמול אורות של מכוניות מכיוון גבולות לא עלתה בדעתנו האפשרות שאחד מהם הוא הפורד הקנדי ושעוד הלילה נשב עד חצות ונשמע חדשות וצ'יזבט. האוטו הביא מכתבים, הספקה וכל הדברים הטובים שהקיבוץ בראשון יכול לתת לנו. תוך כדי שמיעת רכילויות התברר שבשיחה האחרונה בראשון, הוחלט לעבור לקומונה ב', במקום בגדים 19 משותפים לכולם יהיו בגדים מסומנים אישית. כל הלילה התהפכו האנשים מצד לצד והצטערו על הדרדרות הקיבוץ מערכיו. למחרת חקרנו את נפתולי מי היו האנשים נגד קומונה א' וכעסנו עליהם מאד. בו במקום הוחלט שהפלוגה שנמצאת בנגב לא תקבל את ההסדר החדש ובינתיים תתנהג כמקודם.
* * *
2.5.48
זה התחיל כשבבוקר האחד במאי הונפו דגלים על גג בית הבטחון והתנופפו חזק לרוח סופתית. יום הספורט האזורי לא התקיים. לאנשי המטה התחשק לסדר את התחרויות ברמת הנגב. ואנו נשארנו מעטים ובטלנים ולא עשינו כלום. אבל כנגד זה בערב בתוך רוח חזקה התקיים מפקד לפידים )כמו בשומר הצעיר( , על הגדר סיסמת אש שהיתה צריכה להידלק מפיצוצו של פח נפט. בתחילה הוא לא נדלק כצפוי, אבל אחרי טפול הוא התפוצץ. אנחנו לא ירינו, אבל השכנים כששמעו את ההתפוצצות ירו. התכנסנו למסיבה בחדר האוכל, על הקירות סיסמאות: "לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים", והשניה: "לא הטנק ינצח, כי אם האדם". מפעם לפעם אנחנו מתרגלים קפיצה לעמדות. הותקנה רשת טלפונים שמרכזה בית הבטחון וממנה מסתעפים חוטים לעמדות. מפקדי העמדות משפרים את העמדות וכל אחד משנן את תפקידו.
* * *
14.5.48
ברור היה לכולנו שעלינו לא תפסח הרעה. גמרנו להעביר את מחסן החרום למקלט הרזרבה והמשכנו לעבוד בבנין מקלט המרפאה שאת חפירתו ביצעו אמש עד שעה מאוחרת. יוסי הכין אנטנות רזרביות ודוד הסווה את עמדת הצלפים. בשעות הצהרים הגיע אוטו עם חבלן ומוקשים, נעשו הכנות ליציאה למיקוש. לפנות ערב נראו טנקים נעים לכיוון אום אל עורג, הם התאמנו בחולות. אנחנו חשבנו אותם לבריטים. חיממנו את המים לרחצה כרגיל ביום ששי והוחלט שמחר אחרי ימים רבים של מאמץ, באם לא יקרה דבר, יתנו שבת לחברים. מסיבת ערב שבת הרגילה לא התקיימה כי אנשים יצאו למיקוש, היה לילה בהיר. עמדנו ושוחחנו שיחת רעים וכרגיל התווכחנו אם האורות של המכוניות בכביש עזה - רפיח נכנסות לאבו מואמר או ממשיכות דרומה. הפעם היה משהו חשוד. דודו אסף את כולם והודיע כי הלילה ישנים כולם בבגדים. בדקו את הטלפונים, עשו סבוב אחרון בעמדות לראות אם הכל במקומו מוכן. הוחלט להעיר את האנשים בשלוש בבוקר שיהיו ערים לקדם "התקפה עם שחר"
. * * *
15.5.481
לא העירו אותנו בבוקר , כי לא נראה דבר חשוד בשטח. אלא, שבשעה שבע נשמעה התפוצצות וענן עשן נראה בגבול האדמות הצפוני, בהתחלה חשבנו שמוקש התפוצץ. כעבור דקות מספר נשמעה התפוצצות שניה וענן העשן נראה קרוב יותר. נתנה פקודה לצאת לעמדות, האנשים תפסו מיד את מקומותיהם. ובינתיים פצצות הטווח נופלות כבר בקרבת המחנה. צלאל פקד על התצפית שהיתה על בית הבטחון לרדת, העביר חלק מהאנשים שהיו במקלט הרזרבה למרפאה שבנינה טרם הושלם ופתחיה היו גלויים. באותו זמן נפלה פצצה מעל למקלט המטה והרסה את צומת הטלפונים. מעתה היה הקשר בין העמדות למטה ע"י רצים, דבר שהיה מאד מסוכן בשטח הקטן של המחנה שלנו שהיה מטווח. בתעלה שהיתה ע"י בית הבטחון נהרג צלאל מפגיעה ישירה של פגז. דוד נשאר מפקד יחידי. הידיעה על מותו של צלאל הדהימה אותו, צלאל היה יד ימינו בכל פעולותיו, היתה ביניהם הבנה הדדית במילוי תפקידם המשותף. אבל הוא התאושש מיד ופקד להודיע לפחוס כי יקח לידיו את תפקידו של צלאל. נתנה פקודה למפקדי העמדות לפזר את 20 אנשיהם בתעלות. הדף האוויר ורסיסי הפגזים קרעו את חוטי האנטנות ונשארנו ללא קשר עם החוץ. אמנון החבלן יצא בזמן ההפגזה כשצרורות פגזים נופלים בתוך המחנה ותיקן את האנטנות. הוא עלה על גג האורווה וחיבר אותן לעמוד. הקשר עם גבולות התחדש. דודו מסר על תנועת כלי רכב בג'ררלה, שמתקדמים בחיפוי אש מסייעת. מכיוון שתנועתם נעשתה בכיוון עמדה שלוש, עבר דודו לצפות עליהם במשקפת. פצצת תבערה נפלה על הצריף הראשון והוא התחיל לבעור, הגורן הקרובה ג"כ התלקחה. חום מאי וחום השרפה להט את האוויר והאנשים היו צמאים מאד. יוסי שרץ מעמדה שתים עם המ.ג. לכיוון עמדה שלוש נהרג מרסיס בראשו ונפל על הכלי. הכלי נרטב מדמו ויצא מכלל פעולה. כעבור זמן מודיע דודו על כלי רכב במחנה הישן המתכוננים להסתער. חיל הרגלים מתקדם, דודו ואפרים נהרגים מפצצה שנפלה על השער. נשארנו ללא מפקד, הקשר בין העמדות חלש. בזמן הזה מודיעים כי מכיוון עמדה אחת נראה אויב, פחוס שולח לשם אנשים. האויב הפסיק את האש המסייעת, הטנקים שלו הגיעו על יד הגדר, חיל הרגלים יצא מהשדרות והתחיל מתקדם לעבר עמדה שלוש. המצב היה קשה מאד, האויב היה ע"י הגדר. הרבה אנשים יצאו מכלל פעולה, הכלים האוטומטים גם כן לא פעלו. אולם באלחוט לא שודרה קריאה כי המצב נואש, אם כי היו כאלה שחשבו כך. מרגה האלחוטאית צדקה. כשהמסתערים החלו לרוץ עם קריאות הסתערות לעבר עמדה שלוש , פתחו שם אנשינו באש והפילו חללים. הפליא לעשות אחד מהמנגנים שהגיעו ערב ההתקפה ונתקעו כאן. המסתערים שראו כי נכונה להם התנגדות וכי "ריכוך: הפגזים לא הרג את כל אנשי הנקודה - התחילו נסוגים. הטנקים שהגיעו לשער ונתקלו ביריות של סטנים ורובים, גם כן החליטו להיסוג. בזמן ההסתערות נהרג מכדורים צבי ל. היתה הפוגה קצרה, פחוס אירגן את הענינים. מפקדי העמדות הכניסו את דובל'ה ואריה, שיצאו מבעוד בוקר ושהו כל הזמן מחוץ למחנה בשוחות אנטי טנקיות כדי שיזרקו שקיות חומר נפץ על טנקים, אם יעברו בקרבתם. הם זחלו כשכדורים שורקים מאחור ומלפנים. האנשים הספיקו לרוות את צמאונם ולטעום משהו. הפגזה כבדה מאד התחילה אחה"צ, הפצצות נפלו על המחסן והאורווה, הכל עלה באש, שמענו את אנקת הפרות הנשרפות. בפעם הזו לא ניסה האויב להתקרב. ע"י עמדה שלוש נהרגו רבקה וגיורא מפגיעה ישירה. יצחקל'ה פחוס ושמואל נפצעו מרסיסי פגז, הם הועברו למרפאה וקיבלו עזרה ראשונה. קיבלנו הודעה כי תיגבורת ורופא עומדים להגיע. חיכינו לרופא בקוצר רוח כי חששנו לגורל הפצועים שמצבם היה קשה. הפקוד נמסר מפחוס שמצבו הורע לאחד מאנשי התגבורת. ראינו את האויב מתרחק. בשדה נשארו הרוגים ושלל. במחנה היה הרוס ואודים עשנים בכל פינה. ההרוגים שכבו איש איש במקום שנפלו. מפקדי העמדות התחילו לארגן הכל ליום המחרת
. * * *
14.6.48
חודש עבר מיום ההתקפה, אני חוזרת לכתוב, כשעלה הירח עלינו לקבר. האזור שלנו מטווח )חשבנו שזה מסוכן לרכז קבוצה כזאת מחוץ למחנה(. הביאו מהואדי אבנים והקמנו גלעד, לאור מדורה בחצר התאספנו וקראנו קטעים שנכתבו ע"י החבר'ה על החמישה עשר במאי ועל הנופלים. "אני כתבתי קטע: "יש יום אחד שריחו עשו ואבק שרפה והמוות בו פשוט כל כך וודאי כמו קולם של הפגזים המתפוצצים מעל הראש. יום שריח הגורן הנשרפת ואודי הצריפים העשנים לא מרעידים את לבך על חיים שרחשו בהם. יום שהידיעה על מותו של חבר נשמעת כמו פקודה לאסוף את נשקו ולירות בו עד הסוף. ויש בוקר אכזרי ממנו שבעתיים, כשעל רקע דמדומיו מצטיירות חורבות ושרידי הנקודה שלך ואתה מרגיש שאבד לך משהו לעולם, והריקנות בלבך נפערת. ובחצר מתגוללים חפצים יקרי ערך שהיו לפליטה ואתה בועט בהם ואין בלבך להרימם ומשמעות החיים 21 היא אחרת, ואז אתה נזכר בנצנוצי עינים וחיוכים - באלפי פרטים קטנים שלהם - המתים שמהם היו ארוגים, ודווקא משפטים, שהם אמרו בלי משים ושהיו הביטוי האמיתי לאופים
. * * *
16.6.48
הבוקר הגיעו דוד, חיימק'ה וצבי, הם הביאו הרבה "דברים טובים" מכל המינים, לזלילה וגם למטרות בטחוניות. מיד ניכר שהגיעו אנשים עם "ידי זהב". הם סדרו סככות, ברזים ושיפורים שונים לעובדות המטבח. בערב הם סיפרו לנו צ'יזבטים על הנעשה בצפון הארץ ובפלוגה בראשון, הכל טרי ומענין.
* * *
18.6.48
ערב שבת, הפרצופים מגולחים, השערות חפופות, התרחצנו קצת. אוטו מגיע עליו המגויסים: ברן, גרי ומוסה. המקלט של חדר האוכל שחציו הגמור משמש אולם והחבר'ה מתאספים לשיחת קבוץ. ואחריה למדורה. המדורה אבן שואבת, שם שרים, מספרים סיפורים, בדיחות ווילי הצרפתי עושה לנו פנטומימות. הנוקטה משמשת כמטבח זמני, שני פגזים שסדרו חורים בקיר משמשים כחלונות להעברת המנות לפינת האוכל. ישנם שכלולים רבים לפי יזמת אנשיהן. עמדות מסוידות וזה מרבה את האור, מטות בנויות לגובה ומדפים. חופרים מקלט לחדר האוכל, ומכיוון שהוא לא המקלט הראשון, הוא יהיה משוכלל פרי הנסיון שנרכש. העבודה מתקדמת, לא קשה לחפור באדמות הלס. מתקנים את הגדרות באופן יסודי. טנק המים הגדול הדומה לפגודה סינית, קיבל פגיעה מלמעלה, אבל בית קיבולו לא נפגע, הוא חזר לשמש עמדת תצפית וגם המשקפת בשימוש. החבר'ה רוצים לקרוא, אין לנו חומר קריאה. למזלנו הפטיפון והתקליטים לא נפגעו ולפעמים אנחנו עורכים ערבי מוזיקה
. * * *
16.7.48
מזמן לא כתבתי, הביקורים ההדדים עם הפלוגה בראשון נעשים תכופים, ולפעמים נדמה שאתם כבר יודעים הכל. תאורים ממה שקורה כאן מפעם לפעם, התישבו להם המצרים באבו מואמר, בפרה ובשימליה הצפונית, עושים חיים ולנו לא נותנים להוציא את הראש החוצה. הפכנו כמעט לכפר דרום והולכים רק בתעלות, כלומר מי שהולך גלוי בשעות היום, נשמע מיד הזבנג הידוע והחבר'ה טסים בבהלה לתוך המקלטים, מתחילים לספור וכשמגיעים למספר 15נשמע פיצוץ. הם התחילו להטריד אותנו ולאחר שנעשו כמה פעולות של אנשינו על הכביש, פחת מספר הפגזים, מפוזרים לאורך היום והפגיעות מדויקות. התצפית שלנו רואה אותם מכייפים בבוסתנים שבסביבה, אוכלים אבטיחים ושקדים וכל אותם מגדים שקרצו כל הזמן לחכנו, רואים אותם אפילו מתרחצים, בקיצור פיקניק.
* * *
קישור לבית הפלמח - באדיבותם הגיע הראיון 

קישור לבית יגאל אלון - באידותם הגיע הראיון.