הפינה תעסוק בדברים שהיו ונשארו, או שלא... והפעם: פגישה מפתיעה בגלריה תל אביבית

והפעם: פגישה מפתיעה בגלריה תל אביבית

בקיץ הזה התקיימה תערוכת יצירות של אבא שלי, שנפטר לפני שלוש וחצי שנים. כל עניין התערוכה קרה במקרה: נכנסתי לגלריה עדכנית ונחשבת בתל אביב, לתערוכה של הצייר ערן וולקובסקי. מנהלות הגלריה נראו לי ילדות, שוחחנו ואז שאלתי אם הצייר הוא מקיבוץ, משהו באופן שהוא צייר נראה לי מוכר. היה בזה משהו כמו שאנחנו ציירנו... כשלמישהו מאיתנו בגן היה מצליח מטוס, טרקטור, או עץ, באורח פלא כל האחרים ציירו בדומה. בני קבוצה בקיבוץ לפני הכל. הן שאלו אם גם אני קיבוצניקית, בין הבנות הייתה גם מי שתהיה אוצרת התערוכה, מאיה בומברג. אמרתי לבנות שכן, והוספתי שאבא שלי צייר, הן לא שמעו עליו. הראתי תמונות שהיו לי בטלפון הנייד, הן ביקשו שאשלח למנהל הגלריה שמעון בן שבת, הוא התקשר אלי והציע לי להציג את אבא שלי, הם ביקרו בנירים.. ראו את כל המחסנים המאובקים  אכלו בחדר אוכל, שחו בבריכה ..וכל השאר הסתיים בתערוכה נהדרת בתל אביב שנקראה "נירים".

המון אנשים מנירים ביקרו, תמכו, עודדו וסייעו, בתערוכה מכרו תפוחי אדמה כהומאז' לתערוכה של אבא משנת 1975 שהייתה במוזיאון ישראל, תערוכה שבה אבא מכר תפוחי אדמה מנירים בעצמו. האיש שגידל מכר ללא פער התיווך..

אבל על התערוכה וכל מה שקרה מסביבה ראוי מאמר מקיף יותר. רציתי במדור הראשון, לספר על מפגש מרגש שהתרחש בשבוע השני. ענת אחותי ואני היינו נציגות המשפחה בסופי השבוע, כדי לספר על האדם מאחורי האמנות. בשישי השני הצטרפה להסבר בחורה עם מסכה וכובע. אני הסברתי לחברים ותיקים  שלי על הביוגרפיה של אבא, הבחורה אמרה: "אני מצטרפת לקבוצה כי האח שלי מנירים." כששאלתי מי הוא אחיה, היא אמרה: יעקב זיטומירסקי, שכינו אותו בנירים סובתא, שנהרג ב-1973 במלחמת יום הכיפורים והיה חבר גרעין תדהר. על שמו חורשת הזיתים מצפון לקיבוץ.

אז ככה, המפגש היה כמובן מרגש. נטע אבידר זיטומירסקי למדה תחריט אצל אבי בסדנת אמני הקיבוץ בתל אביב, היא הכירה אותו ויותר מכך, נטע - שאני מכירה אותה מעיסוקי השני כמדריכת  מסעות לפולין, היא ומשפחתה, וגם רוני גיטר, משפחתם מוצאה מלובלין. לפני מספר שנים עיריית לובלין ביקשה לחפש חומרים שאולי ישנם במשפחה. נטע, שהיא מעצבת גרפית, מצאה תמונות של המשפחה וביניהן תצלומים של בן הדוד שלה שהיא כמובן לא הכירה, הניו. תעשו גוגל ותראו את התמונות,אני סיפרתי את הסיפור ביום השואה. נטע היא סלב בלובלין ובצדק, המוזיאון של העיר מוקדש לסיפורו של הניו. במקרה לנסיעה לגלריה לתערוכה הצטרף אלי אלכס דנציג מניר עוז, שהוא חבר שלי ושל אבא והיה מחנך ומורה, והוא אחד ממדריכי פולין ומכשיר מדריכים ורב זכויות בקשר בין בתי הספר של פולין וישראל.

נטע, אם כן, התרגשה מאוד לפגוש את אלכס ואותי, מסרה ד"ש חם ואוהב לרוני גיטר ושלחה לי את המכתב הקטן הזה: "הפגישה איתך ועם אלכס ריגשה אותי מאד. פגישה אתכם העירה והציפה בי פתאום את הדברים היקרים לי מכל:ל פגוש את אחי בתוך ההוויה של קיבוץ נירים שהיה חלק מהותי בחייו, לפגוש את הניו מלובלין - זכר עיר נעוריו, געגועיו וכאבו של אבי, ולפגוש את אביך האמן דבלה הלר, שהכרתי את עבודותיו והוא שייסד את סדנת אמני ההדפס בתל אביב, בה הדפסתי את מיטב עבודותי. כאמור - כל היקר לי מכל. גליה, איזו הפתעה מרגשת הייתה לפגוש אותך! נטע".

יצאתי מהתערוכה בתל אביב והרגשתי שאני לא דורכת על הרצפה התרגשתי ואני עדיין. וסליחה שהמדור הזה הוא "אני אני אני" ,לא יקרה יותר ,בשבועה שומרית!